אתמול יכולתי להזדהות עם האופוריה של אוהדי ספורט, כאשר הקבוצה שלהם מנצחת. איזו תחושה נהדרת.

אור כחלון.

עילוי צעיר. שילוב מרגש של חוזק ורכות – השילוב הגברי האופטימלי.  כה צעיר וכה מוכשר – יש תחושה שאין לו כל מגבלה פיזית. כאילו הוא מרחף. לדעתי,הכישרון שלו הוא ברמה עולמית ואם הוא ישחק נכון – באמת השמיים הם הגבול בשבילו.

בכלל נהניתי אתמול בערב. למרות הפרומושן ההיסטרי לטובת המפרסמים. היתה אחלה הפקה. מסמר הערב היה ללא ספק הריקוד של השופטים וההזדמנות שניתנה לרקדנים להיכנס בהם קצת. זה היה משובב לב ממש. בקיצור, טלויזיה במיטבה.

מעבר לזה, הפוש שנתנה התוכנית הזאת לתחום המחול באופן כללי הוא יוצא מן הכלל. איזה אחוז מהצופים היה מוצא עניין בהופעה של הבלט הישראלי לפני כמה חודשים?

לפעמים יש תמורה לאגרה....

נקודות השיא בביקור במוזיאון ישראל היו לא צפויות. תערוכת צילומים של קימיקו יושידה, אשר הצטלמה עם חפצים שונים מאוסף המוזיאון. צילומים מפתיעים ומרגשים שבהם האמנית כמעט מעלימה את עצמה – תופעה נדירה בעולם שבו האמן מנסה דווקא להבליט את עצמו כמה שיותר…

הדבר השני הוא מיצב מלח של טומואי יממוטו, שנעשה על ידי האמן במקום. עבודה מדידטיבית, חלומית באופיה – אשר כל תיאור מילולי יעשה לה עוול ומצלמה לא היתה לי. אז פשוט תלכו ותראו. כמובן שתחסר לכם החברה המצויינת שהיתה לי. כמובן שגם עשינו כבוד לסבא של טליק. גם התפעלנו מאד מהדפסים אירוטים מיפן – מסתבר שבניגוד למה שנהוג לחשוב, הגבר היפני הינו בעל איבר מרשים ביותר והוא גם עובר ברית מילה. למדנו כמה תנוחות חדשות ועל זה נאמר – לעולם לא מאוחר… (כן – גם זה היה במוזיאון ישראל!!).

אחר- כך בא האוכל. היא הפליאה לחסל פוקאצ'ה אימתנית אך חסכה קלוריות בקינוח. היא שמרה על איפוק מרשים, ואני פצחתי בסלט וקינחתי בעוגת השוקולד החמה  - ככה בשביל האיזון…..

חזרנו עייפות אך שמחות.

ביקורת

אני יודעת שאני במיעוט אבל לא עקבתי אחרי "נולד לרקוד" מתחילתו. לא יודעת איך זה קרה, הרי חובבת ריקודים אנוכי. בכל זאת, התחברתי לקראת הגרנד פינאלה וגם אני נשארתי פעורת פה מול הכישרון המדהים של אור כחלון – שהוא גם רקדן וגם אישיות רוחנית – גם אם הוא עדיין לא יודע את זה. בערב שבת מילאתי קצת חוסרים מול מרתון האודישנים לתוכנית. היה מרתק. מה לא היה שם! היתה גמדת אחת, היתה נכה אחת על כסא גלגלים והיה סבא חביב בן 69 עם שמחת חיים פורצת. היו גם רקדנים והיו רקדנים בפוטנציה – שזה אומר, נוער בגיל 16-17, נלהב ואמביציוזי. הבטתי בהם עושים כמיטב יכולתם והתרגזתי עד מאד לשמע הביקורת שהוטחה בהם – במיוחד של היצור הנמוך ששמה מיכל אמדורסקי. מי את שתדברי בצורה משפילה לחברה הצעירים האלה, שהם בתחילת הדרך שלהם! הרי ביקורת נבזית והורסת כמו שלך יכולה להיות משתקת עבורם. תלמדי קצת מדוד דביר שיודע היטב להבחין על מי לרדת ועם מי להיות עדין. כל ביקורת ניתן לתת באופן חיובי – כזה שמשאיר פתח ותקוה לעתיד. גם אם זה טוב לרייטינג, מישהו היה צריך להדריך אותה מכיוון שהשכל הישר שלה לא מספק.

מעבר לזה, הדבר הבולט ביותר היה ההבדל בין מי שאוהב לרקוד לבין מי שיודע לרקוד. זיהיתי את עצמי כשייכת לקבוצה הראשונה ואולי בפעם הראשונה הצטערתי שלא שלחו אותי אף פעם לבלט....

סושי ביתי

סיפוק אדיר להכין סושי בבית. רק סלמון ואבוקדו. בלי בושה. אכול כפי יכולתך. 5 איש. 15 רולים.

עלות: 70 ש"ח

סושי ברמאללה

למען הפרוטוקול יירשם שחיילים ברי מזל שנשארו בתורנות אתמול במפקדת איו"ש אכלו סושי טרי ועוד כהנה וכהנה פינוקי בית.

חזרנו הביתה בשלום.

אמצע החיים

אתמול הייתי במסיבת אמצע החיים. 50. זה יפה שגבר בן 50 בוחר לעשות מסיבת ריקודים. מתאים גם לשמחת החיים ולניצוץ הילדותי שנותר בעיניו של האיש. הקהל היה מגוון ומחקר קצר גילה אחוז מאד גבוה של בלונדיניות. אחת מהן, דוגמנית מזדקנת שעדיין נותרו לה רגליים יפות אבל היא היתה לבושה כמו מישהי שהתחפשה לילדה פתיינית מסרט פורנוגרפי ארי.

תמיד באירועים האלה אני מרגישה נבוכה לנוכח ההבנה שאני לא רחוקה מגילם ומסרבת להאמין שאני נראית כמו הנשים שראיתי אתמול שמנסות בכוח להיאחז בשרידי נעורים שהיו ואינם. זה לרוב נראה פשוט פתטי... (אבל עדיין הנשים נראות יותר טוב מהגברים - לרוב).

אישה יקרה כיהלום

הבוקר בעיתון מסופר על חברה (בטח שבאמריקה) שתמורת סכום לא קטן ייקח 227 גרם מהאפר של אשתך המנוחה ויעשה מהפחמן שבאפר יהלום שתוכל לשבץ בטבעת ולענוד לעד. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות.... או פשוט לתהות מה הדבר הבא....

שבוע טוב לכולם.

 בגט בצורת לב!