אחד המאפיינים של בני מזל דלי הוא משיכה לטכנולוגיות חדישות. אני עצמי פריקית של טכנולוגיה (גם אם אין לי מושג איך הדברים עובדים). אני יכולה להיכנס למיטה עם המצלמה הדיגיטלית החדשה שלי ודי לי….

קנייה מצויינת זו היתה! ממש דקה לפני ההמראה לרומא רכשתי אותה – את האיקסוס של קאנון. קטנה, חכמה וסקסית להפליא. האיקסוס שלי היתה בת לוויה מרכזית בטיול שלנו. בעזרת כרטיס זיכרון של 256 מגה (+ כרטיס גיבוי של 32 מגה שבא עם המצלמה) יכולתי לצלם בלי כל הגבלה. היבול: כ- 400 צילומים. ההנאה שלי מהנצחה היא תכונה הראויה למחקר מעמיק. הנצחה של מראה, של רגע, גורמת לי לא פחות הנאה מהמראה עצמו. כך שניתן לומר שהפלא הטכנולוגי החדש שלי הוסיף לי הנאה מרובה.

הפלא הטכנולוגי השני אשר ליווה אותנו היה בלתי צפוי לחלוטין. פעם אחת גם אנחנו שיחקנו אותה…. רציתי לחסוך במחיר השכרת הרכב ולכן, במקום לשכור מיני-ואן, שכרתי מכונית משפחתית גדולה. אבל כשהגענו לרומא, לא היה להם אוטו מתאים ולכן שודרגנו למיני-ואן ולא סתם מיני-ואן – אלא ואן עם GPS. זו היתה אהבה ממבט ראשון. מהר מאד הבנתי את הרעיון וקול נשי הדהד ברחבי המכונית, מנמיכה את הרדיו כדי לזכות במלוא תשומת הלב. בקולה הרך הפנתה אותנו שמאלה, ימינה, הכינה אותנו לסיבובים, כיכרות – והכל בדיוק נפלא. אין לי מושג איך היא ידעה שיש לפנינו תמרור אין כניסה - אבל היא ידעה! התאהבנו בה וכדי לתת לה את הכבוד המגיע לה – קראנו לה מוּשית. מושית היתה מאד סבלנית. אם לא מילאנו אחרי הוראותיה, היה שמרה על קור רוח, התעשתה מיד והפנתה אותנו לדרך אלטרנטיבית. היא לא אמרה "אידיוט – למה לא פנית בזמן…." חמודה, מושית שלנו. הכי אהבנו את ההגעה ליעד. בקול נרגש, מיד עם הגעה לשלט המודיע על כניסה למרחב עירוני המיועד היתה מודיעה בקול חגיגי ובאינטונציה נרגשת : You have arrived!! . במיוחד עזרה לנו בכניסה לרומא והובילה אותנו לרחוב שביקשנו בקלי קלות.

מושית – נזכור אותך לעד אפילו שאין לך נאמנות והחלפת כבר רבים מאז שהיית שלנו אבל אנחנו אותך לעולם לא נשכח!!!

הפרק הבא: עוד לא החלטתי...

איטליה היא גן עדן לאוהבי אמנות. לא במובן של "להיות מעודכנים" . המפגש עם האמנות באיטליה הוא מפגש קולוסאלי, אימתני, עם יצירות מופת. מהי יצירת מופת? הגדרה קשה (סבסטיאן?). בהיסטוריה של האמנות ישנן יצירות הנחשבות "קאנוניות", זאת אומרת שיש קונצנזוס גורף לגבי גדולתן. אלה הן יצירות שכאשר אתה שומע את שמן, ממגירה נסתרת בתוך ראשך מציץ הדימוי של היצירה, שהוא כבר מוטבע בזיכרון של האדם המערבי הממוצע. כמו המונה ליזה, למשל. ישנן יצירות שראיתי כל-כך הרבה דימויים שלהם – בספרים, סרטים, גלויות וכו', שנראה לי כבר מיותר ללכת לראות את המקור. כך, למשל, לא ראיתי את המונה ליזה. אין לי כוח לעמוד בתור ללובר. אבל הפעם, החלטתי לבקר את אושיות הרנסאנס ומה רבה היתה הפתעתי….

דבר לא הכין אותי לקראת המפגש הזה. נכנסתי בהליכה רגילה אל תוך אולם מוארך והוא ניצב בסופו, שטוף אור. נעצרתי בבת אחת ומפי נפלטה הברה אחת – WOW . הוא מדהים. ככל שהתקרבתי, התרגשותי גברה. גובהו כ- 4.5 מטר והוא מושלם. הוא מביע עוצמה ורגישות בו זמנית ולפתע הבנתי, בלי מילון, מה זו יצירת מופת, למה מתכוונים באמת כשאומרים masterpiece . עמדתי נפעמת ודמעות בעיני מול היופי הזה. אפילו ילדי היו שותפים להתרגשות וגם הם חשו בעוצמת המפגש.

זהו מפגשי השני עם משה. בפעם הקודמת הוא היה בשיפוצים. בניגוד לדוד (הניצב במוזיאון האקדמיה בפירנצה), ניצב משה בכנסיה ברומא – הצבה הרבה פחות דרמטית. יש לשלשל מטבע של חצי יורו כדי להפעיל את התאורה על הפסל. 20 איש עומדים בחושך ומחכים לפרייר שישים מטבע… משה מרגש פחות מדוד אך מרשים מאד, רציני וכבד – כיאה למעמדו.

במסגרת המסע בעקבות מיכאלאנג'לו הגענו למוזיאון הוטיקן – מבצע לוגיסטי מורכב שכלל השכמה בזריחה, יציאה מהירה ועמידה בתור למשך שעה כדי להיכנס למקום. הגודש הרב הוא מתיש – מרוב עצים קשה לראות את היער ויצירות מופלאות הולכות לאיבוד. התקרות הן מופלאות (להלן דוגמא לתקרה באחד המסדרונות).

ביקרנו גם את אחת היצירות המפורסמות של העת העתיקה – לאוקון ובניו.

 אך היעד היה, ללא ספק, הקאפלה הסיסטינית, שלמרות שהיא מרשימה מאד, היתה שונה ממה שציפיתי. משום מה, חשבתי שמדובר בכיפה שעל כולה מצויירת בריאת האדם. הכניסה לקאפלה היתה מוזרה – אולם סגור מלא מפה לפה באנשים שעומדים ומביטים למעלה. שוטר העומד במעלה המדרגות וצועק silence . היתה לי אסוציאציה לא נעימה וחשתי קלסטרופוביה קלה. אין תמונות כי אסור לצלם.

ששים אחוזים מיצירות המופת של העולם המערבי נמצאות באיטליה. קצת יותר מדי בשביל ביקור אחד אבל טוב לדעת שבכל ביקור יש עוד מה לגלות…

צילומים: דרלינג

הפרק הבא: פלאי טכנולוגיה.

אין תאריך תפוגה לחלומות. כך הסתבר לי אתמול בערב כאשר מצאתי את עצמי משננת בריכוז צעדים של ריקוד חסידי חדש, אותו מלמד הכוריאוגרף המתוק את להקתו… אני בלהקת מחול?? אני??? טוב, עוד מוקדם להגדרה כה גורפת, בכל זאת, רק פעם ראשונה וגם זה בקושי ורק בזכות עידוד בלתי נדלה שלה…(תודה, תודה, תודה!!!)

לא כולן מחוטבות ולא כולן "רקדניות", שלא לדבר על הבנים שכלל לא מתקרבים לסטריאוטיפ של רקדנים בלהקת מחול. אבל המשותף לכולם הוא אהבה לריקודים ושמחת חיים ובנקודה זאת אני משתלבת נהדר. אז נכון שייקח הרבה זמן עד שאדע את מה שהם כבר יודעים אבל חכו, חכו – גם אני עוד אספר חוויות מכרמיאל….