קראתי בעצב את הידיעה שייתכן וישרא-בלוג ייסגר.

אני כותבת כאן מאז 2002. תיכון, צבא, אוניברסיטה, חתונה. מיליונים על גבי מיליונים של מילים על חוויות, תחושות, כעסים, כישלונות, הצלחות, פחדים, דעות, משברים, חוזקות, אכזבות, התמודדות, התבגרות. חיים שלמים, אירועים משמעותיים, הכל הכל כאן.

ונכון שאני כבר כותבת פחות ופחות, אבל בכל זאת - זה הבית שלי.

בשנים הראשונות היינו כאן ממש קהילה קטנה של כותבים. כמעט ולא היו פה בלוגי יצירה/בישול/להקות/ערים וירטואליות/ סיפורים. היו פה בעיקר אנשים שכתבו על החיים שלהם. אפילו היה כאן את ה"אקווריום" - בלוג ה"רכילות" של ישרא. גיליתי כאן אנשים שריגשו אותי במילים שלהם. זה היה ממש לפתוח צוהר לעולם של מישהו אחר. יש אנשים שכבר הפסיקו לכתוב ולעיתים אני תוהה מה קרה איתם ואיפה הם עכשיו. יש אנשים שאני עוקבת אחריהם כבר שנים, יש כאלו שאני קוראת אצלם מהרגע שאני התחלתי לכתוב - 11.5 שנים.

אני מאוד אתבאס אם ישרא-בלוג ייסגר. כמובן שגיביתי את כל התכנים, אבל אני לא רואה את עצמי כותבת במקום אחר. כמו שאמרתי - זה הבית, פה אני מרגישה בנוח.

הלוואי ויימצא פתרון...

בטח גם אתם נתקלתם לאחרונה בשלל סטטוסים של בחורות שטסות לשלל יעדים על רחבי הגלובוס.  זו השנה הרביעית שמתקיים קמפיין שמטרתו היא להעלות את המודעות לסרטן השד, במסגרתו בחורות כותבות סטטוסים לא מובנים וכדי לעצבן את הבנים, והבנים לא מבינים ומתרגזים. 

אני אישית לא נתקלתי בזה השנה, אלא רק בסטטוסי תגובה, ולמרות שלקח לי זמן להבין את ההסבר לבחירת היעדים, ישר זיהיתי את הקונספט ושוב תהיתי מה לכל הרוחות הוא קשור לסרטן השד. אז נכון, השנה הבנות לא מתבקשות לכתוב איפה הן אוהבות "לעשות את זה" או כמה ס"מ הן מעדיפות במספר מסויים של דקות וזה מנחם, כי לפחות בחורות הפסיקו לחפצן את עצמן, אבל עדיין כל הרעיון הזה דבילי.

ראשית, מה השטויות האלו של "בואו נעצבן את הבנים". מה אכפת לי מהבנים בכלל?! לא עברנו את כיתה ד' עם כל משחקי מלחמת המינים האלו?

שנית, לא ברור מה הקשר של הקפיין לסרטן השד, למי הוא אמור לפנות ומי עומד מאחוריו-  למיטב הבנתי לאגודה למלחמה בסרטן אין כל קשר אליו.

הרעיון בבסיסו יפה- בואו נעלה את המודעות. בואו נלך להיבדק או נגיד לאישה יקרה לליבנו להיבדק. חבל שהמטרה קצת התפספסה בדרך.

אין כל קשר בין המשפטים שהבחורות אמורות לכתוב לבין סרטן השד. מה הקשר בין מידת הנעליים שלך, לאיפה את אוהבת להניח את התיק או טיסה לאמסטרדם לבין סרטן השד? לא, כל המטרה היא שהבנים לא יבינו. שוב, מה אכפת לי מה הבנים מבינים או לא? מה הם קשורים לסרטן השד? (לפני שתקפצו, ידוע לי שגברים גם נפגעים מסרטן השד. אבל זה משהו שהוא מאוד מאוד נדיר ולרוב זה יקרה לגברים מבוגרים).

אז כן, היו כמה סטטוסים (כמו שלי למשל) שדיברו על חודש המודעות לסרטן השד ועל כמה חשוב להיבדק. אפילו הפיצו ברשת את התמונה הזו:

(אפילו שפחות אהבתי את ה"חכמות מוזמנות לשתף")

לא כל פרסום הוא פרסום חיובי. כשמפרסמים מוצר או רעיון בדרך לא נכונה- זה רק גורם לזלזול. אף אחד לא יתייחס לרעיון שלך ברצינות, רק ידברו על הפרסום עצמו ולא על מהותו. ואכן, הבאזז סביב הקמפייין הזה הוא כמה הבנות טיפשות, ובואו נחטיף להן סטירה ונשלח אותן למטבח ואולי גם תתפשטו בדרך.

בנוסף, למי הקמפיין הזה אמור לפנות?

סרטן השד פוגע גם בנשים צעירות, ואפילו בגברים. אבל מי שבקבוצת הסיכון הכי גדולה הן נשים שחלו בעבר או שיש להן היסטוריה משפחתית של סרטן השד ונשים מעל גיל 40. נשים שיש להן את ההיסטוריה המשפחתית- בוודאי שאינן צריכות קמפיין כזה. אני מתארת לעצמי שהן מודעות למחלה. קהל היעד- הוא נשים מעל גיל 40. ונכון שלאמא שלי יש פייסבוק, אבל היא לא תבין ולא תתשתף במשחק הזה. לא עשיתי בדיקה סטטיסטית של העניין, אבל אני מתארת שרוב הנשים מעל גיל ה-40 הן כמו אמא שלי. אולי יש להן פייסבוק, אבל הן לא ישתתפו במשחק הזה, לא יבינו אותו ולא יבינו למה זה אמור לדבר אליהן.

אולי קהל היעד הוא הבנות (או אפילו בנים)  שישלחו את אמא להיבדק. אבל הקמפיין מפספס את מטרתו. כי כמו שכתבתי למעלה- כמעט ולא מדברים על סרטן השד ועל החשיבות בבדיקה ובגילוי מוקדם. כולם מתעסקים בקמפיין עצמו ולא במטרה שלו.

אז בחודש אוקטובר הבא, אל תשחקו במשחקים הטיפשיים האלו. תכתבו תכלס- כמו שאני כתבתי אתמול:

"חודש אוקטובר הוא חודש המודעות לסרטן השד. 1 מ-8 נשים תחלה בסרטן השד ושיעור התמותה מסרטן זה הוא גבוה. נשים יקרות, יש חשיבות רבה לגילוי מוקדם של המחלה בריפוי והחלמה, לכו להיבדק!"

מידע על סרטן השד.

יום האישה הבינלאומי מצויין בעקבות התאגדותן של פועלות במפעל טקטסיל בניו-יורק ופתחו במחאה ב-8 למרץ 1857 כנגד תנאי העבודה הקשים שלהן.

יום האישה הבינלאומי הוא איננו החגיגה הצרכנית המטופשת שמנסים לכפות עלינו, איננו מצויין כדי שאנחנו הנשים נפצח בחגיגת שופינג מטורפת של איפור ונעליים, הוא הרבה מעבר לזה.

יום האישה הבינלאומי נועד כדי להזכיר לנו שלמרות שהרבה בחורות נהנות ממהות הפמיניזם- שזה אומר בעיניי- הזכות לבחור להיות מי שאת רוצה להיות, אבל עדיין נשים מרוויחות הרבה פחות מגברים, רק בגלל שהן נשים. כי עדיין במקומות רבים בעולם ואפילו כאן בישראל נשים נתפסות כרכוש- שאפשר לרצוח אם היא "חיללה" את כבוד המשפחה, שאפשר להכות, אפשר לחתן אותה עם מי שרוצים ובכלל עדיף שתישאר במטבח ותשתוק.

כי הנה אנחנו עם כל הפמינזם והמאה ה-21 וסקס והעיר- נשים ומיניות זה מעיין טאבו. נשים נשפטות על מספר הגברים שהן בילו איתם במיטה, והמשוואה של סקס וכבוד עדיין קיימת, כאילו אנחנו אי שם בימי הביניים, והבנות צריכות להיות סגורות בביתן עד יום חתונתן. וזה משליך לדברים אחרים- כמו אם התלבשת "חשוף" (כאילו אנחנו באירן ויש איזה חוק להיות מכוסה ברעלה) אז מגיע לך שיטרידו אותך או גם יותר מזה. כי עדיין נאמרים המשפטים "זו כולה צביטה בטוסיק", "היא רצתה את זה" או "מה חשבת שעלית איתו הבייתה אחרי דייט", כאילו התחייבת בחוזה חתום לקיים יחסי מין ואסור לך בשום פנים ואופן להתחרט.

ועדיין הרבה גברים וגם נשים תופסים נשים ונשים תופסות את עצמן כאובייקט מיני ותו לא.

וסליחה, אני רוצה להיות סקסית, מבלי שיראו בי רק כוס מהלך (סליחה על הבוטות).

ויש גם הדרת נשים, וזה מרגיז שרק מעצם העובדה שאני אישה איזה גבר צריך להגיד לי איפה לשבת באוטובוס, או על איזה מדרכה ללכת או מה ללבוש. כי הוא רק רואה אותי בתור ערווה, בתור איבר מין, כאילו התכלית שלי היא רק להיות מינית ומפתה.

ובעיקר, יום האישה הבינלאומי נועד להזכיר לנו שאפשר לצעוק, אפשר למחות, אפשר להגיד את מה שמציק ומפריע ולהתעלם מכל הקולות של "מה את עושה סיפור".

היום נסעתי על קו 271 ממרכזית המפרץ לכיוון נהריה. חזרתי מהחבר שלי והיה לי זמן לרדת בבית לפני העבודה. בחרתי כהרגלי את אחד המושבים שקרובים לדלת האחורית, התיישבתי ליד החלון והתחלתי לשמוע מוזיקה בגלקסי שלי.

פתאום מתיישב לידי גבר. הוא נמוך, לובש ג'ינס, משקפי שמש וכובע קסקט. יש לו מעיין תיק שנראה כמו מצלמה. זה היה נראה לי חשוד שהוא התיישב בשורת המושבים שבמקביל למושב שלי ואז פתאום עבר לידי. אבל יש כל כך הרבה סיבות לעבור מושב, אני צריכה להפסיק לחשוד בכל גבר שהוא מטרידן או אנס.

אני מרגישה כל הזמן את המרפק שלו איפה שהצלעות, מעל עצמות האגן שלי. אני מותירה לו להינות מהספק. אולי זה בטעות. אולי זה סתם. אולי אני מדמיינת. אני שמה לב ליד שלו, כי אני הרי, כבר מכירה מטרידנים כאלו. אני מנסה לזוז, להתכווץ כמה שיותר לתוך המושב שלי, נדחקת יותר ויותר לחלון, אבל לא משנה מה- תמיד אני שוב מרגישה את המרפק שלו צמוד אליי. למרחב האישי שלי. ופתאום אני קולטת את היד שלו זזה מהירכיים שלו לכיווני. אני מסתכלת בחשדנות, כמו שהחתולים שלי מסתכלים על משהו שמרגיז אותם. ואז אני מרגישה שהגב כף שלו נוגעת לי בירך!

הרגשתי מצוקה. מה אני עושה? מה אני אומרת? להגיד? הוא לא באמת נגע. אבל רגע, אני מכירה את המטרידנים האלו. עוד רגע והוא נוגע בי וממש שם עליי את היד. אני פועלת לפי האינסטינקט שלי וזזה ממנו. הוא כנראה מבין משהו ומהר מאוד זז ושם את הידיים שלו עליו.

אני מפסיקה את המוזיקה. עוד רגע ואני צריכה לרדת בתחנה שלי. אני המומה. נבוכה. לא יודעת מה לעשות. קולטת שהטרידו אותי. ולמה אני שותקת? למה אני לא צועקת עליו? למה זזתי? למה לא אמרתי לו – תזיז את היד! למה לא צעקתי, עשיתי מהומה, צילמתי אותו?

הרי אין דבר כזה "בטעות".נכון, האוטובוסים הם צפופים ואנחנו רק אנשים. גם אני בטעות נוגעת באנשים אחרים. אבל כאן זה לא היה טעות, להיצמד אליי שוב ושוב למרות שאני זזה- זה לא בטעות, זה בכוונה. להתחיל לשלוח את היד לכיווני- זה לא בטעות, זה בכוונה. לגעת בירך שלי- זה בהחלט בכוונה. אלו לא דברים שקורים בטעות. לאף אחד אין שום זכות לגעת במישהו אחר, להיצמד אליו, לפלוש לו למרחב האישי.

לפני שאני יורדת אני רואה בחורה תופסת את המקום שלי והוא מתיישב לידה. להגיד? לא להגיד? מה להגיד? להגיד שלא תשב לידו? שהוא מטרידן? ומה אם היא לא תקשיב? מה אם הוא יצעק? מה אני אעשה? והנה כבר האוטובוס עוצר ואני צריכה לרדת.

כבר בדרך הבייתה אני מרגישה את הדמעות. דמעות על זה שלא אמרתי כלום, שלא הזהרתי את הבחורה.

זו לא פעם ראשונה שמטרידים אותי מינית. זו פעם ראשונה שזה קורה באוטובוס.

ואני כועסת על עצמי. כועסת שלא אמרתי כלום. איך אני, הפמיניסטית, אחת שכבר לא מתביישת בדעות שלה, בחורה חזקה שכובשת את כל העולם עם העקבים הכי גבוהים. איך אני, ששונאת את המטרידנים האלו, שעושה הכל כדי להעלות מודעות לנושא, להסביר, לכתוב, אפילו לכתוב עבודת סמינר בדיוק על הנושא הזה- הטרדה מינית בתחבורה ציבורית.

איך אני, איך אני שתקתי.

למה שתקתי.

*נשלח גם לה"הכצעקתה".

כמו בכל שנה, הגיע הזמן לקנות את החופשי-שנתי סטונטיאלי. בעבר זה היה יחסית פשוט וקל: נרשמים ומשלמים באתר של אגד, מגיעים לאגד עם אישור תשלום ואישור לימודים ומקבלים את הכרטיס.

השנה משרד התחבורה החליט שכולם עוברים לרב קו. כלומר, אנחנו הסטודנטים נדרשים להחליף את כרטיס החופשי שנתי בכרטיס רב קו, לשלם באינטרנט ואז להגיע לעמדת ההטענה עם אישור התשלום. אבל מה, הם החליטו שההנפקה תתחיל רק מה-24 לאוקטובר, בעוד שתוקף הכרטיס הישן מסתיים ב15 לאוקטובר והכרטיס החדש מתחיל ב15 לאוקטובר. כלומר, אנחנו נדרשים לשלם פעמיים! רק אח"כ התברר מכמה שיחות של אנשים, שאפשר היה להשתמש בכרטיס הישן למרות שפג התוקף שלו, אבל כמעט אף אחד לא ידע- כולל הנהגים. ורק מי שחשב על לשמור קבלות יקבל זיכוי.

ביום שישי עברתי במרכזית, הוצאתי רב קו וחשבתי שנגמרו תלאותיי. נכנסתי לאתר של אגד וכמובן האתר עשה בעיות- לא זז, לא מקבל את הכרטיס, לא שולח להדפסה, אבל מילא.

ביום ראשון משרד התחבורה החליט *שוב* לשנות נהלים. כל הסטודנטים נדרשים לשנות את הרב קו לסטטוס של "סטודנט פלוס". כך, שכל הסטודנטים שבמהלך השלושה חודשים האחרונים הוציאו רב קו- צריכים שוב לגשת לאגד ולשנות את הרב קו שלהם. שבוע לפני פתיחת הלימודים.

מה שיוצר כמובן- תורים ארוכים ומטורפים. ממה שהסתכלתי באינטרנט- יש אנשים שעמדו שלוש שעות בתור! רק כדי להנפיק!

חברה מהלימודים אמרה לי לנסוע לאגד שבקריית חיים כי יש שם פחות תור, שם רב ישנו לי את הסטטוס לסטטוס סטודנט, ואת ההטענה אני צריכה לעשות במרכזית. מה שאומר- להטרטר. אבל זה עדיף מלעמוד בתור.

היום נסעתי לאגד בקריית חיים. יש שם רק מחשב אחד. עמדתי כחצי שעה בתור דחוס, צפוף ומחניק. לאחר שסיימתי נסעתי למרכזית. שמחה וטובת לב אני מגיעה לעמדת ההטענה עם התור הקצר ומה מתברר- לא עדכנו לי את הסטטוס! מה שמשאיר שתי אפשרויות: 1. לעמוד כמה שעות בתור ההנפקה 2. לנסוע שוב לקריית חיים, לעמוד שוב בתור, לנסוע שוב למרכזית, לעמוד בעוד תור ואז לחזור את הדרך חזרה.

איזה ייאוש!!!! חשבתי שאני עומדת להתחיל לבכות, באמת. הבחור בקופה אמר לי שידוע שיש בעיות עם הסניף של אגד בקריית חיים, ככה שבטוח אני לא הראשונה ולא האחרונה שזה קרה לה. לרוב אני שקטה וצייתנית ולא מתווכחת, אבל התחלתי לצעוק ולהתלהם ולהגיד שאני לא מוכנה לעמוד שוב בתור ושזה לא בסדר וכמה אפשר לשגע אותנו ויש תור פשוט ענקי של מאות אנשים ומה זה הדבר הזה. כבר לא ידעתי מה לעשות והבחורים שהיו בקופה היו באמת חסרי אונים. הם אמרו שאין להם את המכונות של ההנפקה וחבל שאין, כי הם מבקשים שזה יהיה גם אצלם בדיוק למקרים כאלו אבל לא מאשרים להם. בסוף אחד הבחורים אמר שהוא יבוא איתי לעמדת ההנפקה, ייכנס מאחור ויגיד להם לשנות את הסטטוס של הסטודנט וכך באמת היה.

אני לא מבינה את הטמטום של משרד התחבורה. למה כל הזמן לשנות נהלים? למה לא להחליט מלכתחילה שסטודנטים יירשמו בסטטוס מסויים? למה לשגע את כולם ולהחליט את זה רגע  לפני פתיחת הלימודים, במקום להודיע חודשיים- שלושה מראש- ככה כל אחד מגיע בזמן הפרטי שלו ואין לחץ ותורים ארוכים ואנשים לא צריכים להטרטר כל הזמן. למה לכל הרוחות הם לא נתנו להוציא כרטיס עם תום התוקף של הכרטיס הקודם- במקום שנשלם פעמיים! וגם אם החלטתם להאריך תוקף- למה אף אחד לא יודע מהעניין הזה?! ולמה אגד לא פותחים יותר עמדות הנפקה?!

המצב של התחבורה הציבורית בארץ הוא על הפנים. לא שמים זין על האנשים שאין להם ברירה אלא להשתמש בה. פשוט ביזיון.

ביוני 2006 הייתי חיילת צעירה ומניתי חמישה חודשים בצבא ההגנה לישראל. אני זוכרת שישבתי במשרד בחוסר מעש ושתיתי עם מיכל ומיכל קפה. לא הרבה אחרי זה, התחילו שמועות שנחטף חייל. אני זוכרת שהדלקנו את הטלוויזיה והסתכלנו בחדשות. הייתי אז תמימה והאמנתי שבטח תכף הצבא ייצא למבצע וישחרר אותו.

כמה שבועות אחרי זה, הודיעו שנחטפו עוד שני חיילי מילואים, אחד מהם גר בעיר שלי. בינתיים גם הספיקו להחזיר את הגופות שלהם ואני זוכרת שהייתי אז במשמרת ב"הוט" ואחד הלקוחות התרגז שנדפק לו הממיר. הוא אמר שלא היה לו אכפת, אבל דווקא עכשיו, ביום הזה, הוא רוצה לראות טלוויזיה. הודיתי בכנות שגם אני הייתי מעדיפה לשבת מול הטלווזיה, אבל אני עוברת מדיי כמה דקות מול הטלוויזיה במוקד ובאמת שאין מה לראות.

 עם חטיפת החיילים פחות או יותר הגיעו גם הקטיושות ואחותי הקטנה הייתה בלחץ והיסטריה שהקטיושות יגיעו גם לחיפה והקריות. אני זוכרת שזה היה יום שישי בערב וצחקתי עליה. אמרתי לה שאין מצב שהקטיושות יגיעו הנה.

כמה ימים אחרי זה הייתי בבסיס בעתלית והלכתי לקחת עיתון ושמעתי בומים מוזרים. הגעתי למשרד והילה הייתה שם, בוהה בחלון וניסינו להבין מה זה הרעש הזה. כמה דקות אחרי זה הבנו שאלו קטיושות והן הרבה יותר קרובות אלינו. ישבנו רוב היום מול הטלוויזיה וקלטנו שנפלו קטיושות גם בחיפה והרגו שמונה אנשים וגם בקריות. אני זוכרת שניסיתי להתקשר לאחותי וכל הקווים נפלו, אבל איכשהו המטכ"לי עבר והצלחתי להתקשר. היא הייתה בהיסטריה מוחלטת ואני ניסיתי להרגיע אותה. וככה התחילה מלחמת לבנון השנייה. למדנו לחיות עם רוטינת האזעקות, אפילו ברחנו מהבית לשבוע. נפלה אפילו קטיושה ליד הבית שלי. מהמשרד שלי הייתה התצפית הכי טובה לקטיושות שנופלות על חיפה ולתוך הים.

נגמה המלחמה. קיבלתי רב"ט, סמל ואות מלחמה. עשיתי אינספור שמירות. המפקדים שלי התחלפו. היו גם טיולים וימי כיף, שגרה משביזה ושגרה נעימה ומבורכת, ימים של לחץ וימים של אקשן. שיפצו את המשרד. הכרתי הרבה אנשים. הייתי בלוויה צבאית. החברים הטובים השתחררו. השתחררתי גם אני.

החלפתי ארבעה וחצי מקומות עבודה. ביום שישי תהייה המשמרת האחרונה במקום העבודה הנוכחי שלי ואני אתחיל באופן רשמי את מקום העבודה החמישי שלי כשגלעד שליט יהיה כבר בבית.

עשיתי פסיכומטרי פעמיים. עשיתי שנה מכינה. התחלתי ללמוד לתואר ראשון באוניברסיטה ואני תכף מתחילה את השנה השלישית והאחרונה.

היה לי קשר רציני וארוך שנמשך שלוש שנים. בפעם הראשונה אני נפרדתי ממישהו. התחלתי עוד קשר רציני וכנראה גם האחרון. בין לבין הספקתי להתאהב, להתאכזב, להישבר לי הלב. לשבור את הלב לאחרים. לצאת לדייטים. התנשקתי עם עוד 18 אנשים.

החברים שלי גם הספיקו להשתחרר. חלקם כבר מסיימים את התואר. אנשים מהשכבה שלי עשו את הטיול הגדול בדרום אמריקה או המזרח הרחוק. שתי חברות טובות שלי מתחתנות בקרוב.

אחות אחת סיימה תיכון. התגייסה. עברה לעשות שירות לאומי. השתחררה. עברה לא מזמן לת"א.

אחות שנייה סיימה חטיבת ביניים, התחילה ללמוד בתיכון  וגם סיימה אותו. לא מזמן היא התגייסה.

כל אחת משתי הבנות דודות שלי ילדה שני ילדים.

לא טיילתי בחו"ל, אבל טיילתי בארץ. אני חולמת על טיול גדול באירופה או להסתפק באמסטרדם וברלין. עשיתי עוד קעקוע. קראתי מאות של ספרים. הרווחתי כסף וגם בזבזתי אותו. זרקתי המון בגדים. שיניתי כמה פעמים סגנון לבוש. החלפתי פעמיים מכשיר סלולרי. החלפתי כמה צבעים בשיער. השמנתי ורזיתי. שיניתי כמה וכמה פעמים את העיצוב של החדר. כתבתי מאות של פוסטים. קנו לי שני מחשבים ניידים. קיבלתי הרבה מתנות. הכרתי הרבה מאוד אנשים. חלקם כבר לא חלק מהחיים שלי יותר. החלפתי כמה פעמים את החוג החברתי שלי. חגגתי שישה ימי הולדת. השתכרתי למוות כמה וכמה פעמים. חגגתי בפאבים בחיפה, בקריות, בת"א ובירושלים. התחלתי ללמוד נהיגה. הייתה לי חתולה שהייתה כמו החיית מחמד שלי והיא הלכה לעולמה. יש עוד חתולים. אחד מהם נכנס לליבי באופן מיוחד. הייתי בהפגנה אחת. פתחתי פייסבוק.

שמחתי, בכיתי, צחקתי, התאכזבתי, התבאסתי, הייתי בדיכאון, הייתי בטיפול, הוחמאתי, החמאתי, התרגשתי, הייתי גאה בעצמי. עברתי כל כך הרבה חוויות. חלקן טובות וחלקן פחות. ובעיקר- התבגרתי והשתניתי.

אני לא אותה הבחורה שהייתי ביוני 2006.  בכל זאת, עברו חמש שנים וקצת.

אתמול באופן כללי, היה לי יום טוב. רכשתי מכשיר סלולרי חדש, ביקרתי עם החבר בספא, סגרנו צימר והזמנו טייק אוואי מהמסעדה האהובה עלינו. אבל הדבר הכי משמח והכי מרגש- לשבת מול הטלוויזיה ולקלוט שמחזירים את גלעד שליט הבייתה.

יש לנו מנהג כזה, בכל ראש השנה לכתוב ברכות לשנה החדשה ולקרוא את הברכות של השנה הקודמת. כמעט כולנו מאחלים שגלעד שליט יחזור הבייתה ויחגוג את ראש השנה עם הוריו. תמיד כשאנחנו מרימים לחיים אנחנו מוסיפים שגלעד שליט יחזור הבייתה בשלום, אמן.

אבל כשעברו השנים, היה קשה יותר ויותר להאמין שזה אכן יקרה. ופתאום, שאתמול, הודיעו שיש עסקה, עברו בי צמרמורות של התרגשות.

אני לא מכירה את גלעד שליט. לא מכירה את משפחתו. אני לא פעילה במטה. אני לא יכולה לתאר לעצמי מה עבר ועובר ויעבור עליו או על הוריו. תוהה מה עדיף- בן בשבי או בן בארון. אבל גלעד שליט בקלות היה יכול להיות מישהו אחר. מישהו שאני כן מכירה. מישהו שאני אוהבת. מישהו מהמשפחה.

אין ספק שהמחיר יקר. אבל חיים של חייל לא שווים את זה?

הלב שלי גם עם המשפחות השכולות. מי אני שאשפוט משפחה שכולה, מי אני שאבין את כאביה (אפילו שגם אני ממשפחה שכולה, אבל אח של סבתא נפל בזמן שירותו הצבאי ונכון שאין הבדל בין כאב לכאב, אבל הנסיבות שונות). אני מבינה את רצונם לנקמה, לצדק. אבל הטרורסיטים האלו חיים נהדר בכלא הישראלי ואנחנו משלמים על זה מכספי המיסים. הם חיים הרבה יותר ממה שחיים האנשים בעזה או אפילו חלק מהאנשים במדינת ישראל.

שום דבר, שום דבר לא יחזיר את אלו שנרצחו בפיגועים לחיים. ומנגד- יש חיים של חייל שכן אפשר להציל.

אני זוכרת שהייתה את הצעדה של משפחת שליט והמטה ומנגד עמדו משפחות שכולות שהתנגדו לצעדה. אני זוכרת שכתב טלוויזיה שאל אב שכול: "ומה אם זה היה הבן שלך בשבי?". אז אותו אב שכול אמר: "אם זה היה הבן שלי, מצידי שיתנו להם הכל. מצידי שיתנו להם גם את תל אביב". וזה אומר, דרשני.

טרוריסטים ומחבלים באים והולכים. זה לא שבלעדי האסירים אין פיגועים. יש. זה לא שמישהו מחכה להם לעשות או לתכנן פיגוע. ואני רוצה להאמין שהמדינה וצה"ל מספיק חזקים והפיקו לקחים.

גלעד שליט הוא חייל של מדינת ישראל, המדינה שלחה אותו ולכן היא מחוייבת להחזיר אותו. הוא לא איזה סוחר סמים שיצא לסגור עסקה. 

יש כאלו שאומרים שכל חייל צריך בחשבון שהוא עלול להיהרג או ליפול בשבי. זו גישה טיפשית ואני לא מבינה אותה. חוק גיוס הוא חובה! אף אחד לא שואל אותך אם להתגייס או לא. זה החוק במדינת ישראל ולא כולם רוצים להתחמק ולעבור על החוק. ולא כל היחידות הן התנדבותיות. אם יש לך פרופיל מתאים, אתה הולך לקרבי. זהו, אין דיון. (כמובן שיש מקרים יוצאים מהכלל וכו' וכו'). תקנו אותי אם אני טועה. אז לפי הגישה הזו, אם מישהו לא רוצה להילקח בשבי או להיהרג (יש מישהו שרוצה? שזה מתאים לו?) אז שלא יתגייס. ואז? מי כן יתגייס?

אני מחכה לרגע הזה, לשבת בציפייה דרוכה מול הטלוויזיה, לראות את ההורים של גלעד זוכים לחבק אותו. 

ושבו בנים לגבולם.

השיקול היחידי שלי היכן ללמוד את לימודיי האקדמאיים היה: להמשיך לגור בבית. וזה לא כי אני מפונקת או לא יכולה להסתדר לבד (אם כי אני מניחה שהיה לי קצת קשה להסתדר עם שותפים) אלא כי אין כסף. ההורים שלי לא יכולים לממן אחזקת דירה נוספת ואני לא חושבת שאני בעצמי הייתי יכולה להסתדר מבחינה כלכלית. למעשה, הייתי צריכה יותר לעבוד מאשר ללמוד.

אז לי יש מזל. ההורים שלי גרים קרוב יחסית לאוניברסיטה (עניין נסיעה של שעה בתחבורה ציבורית שזה גם סיוט בפני עצמו), החבר שלי גר ליד האוניברסיטה מה שחוסך לי את רוב הנסיעות. ההורים משלמים לי שכר לימוד במלואו (וזה למשל כלל גם קורס אנגלית בקיץ שעלה הרבה מאוד כסף) ונסיעות- החופשי שנתי סטודנטים. אני גרה בבית ואין לי הרבה הוצאות, לפעמים ההורים גם קונים לי דברים שאני צריכה או רוצה. יש לי עבודה של מעט מאוד שעות יחסית, במרחק הליכה מהבית (חוסך לי עוד שעות נסיעה) ובתקופת המבחנים מאוד התחשבו בי.

אז כן, אני ברת מזל.

אבל יש סטודנטים שאין להם מזל. לא לכולם יש הורים שיכולים לעזור, לא כולם יכולים להמשיך לגור בבית של ההורים כי הם רוצים ללמוד במקום מסויים שחשוב להם או שההורים גרים רחוק מהאוניברסיטה/מכללה. יש הרבה מאוד סטודנטים שפשוט נקרעים ונשחקים בניסיון לשלב עבודה ולימודים. אז נכון, יש מלגות, אבל לא כולם מקבלים מלגה והמלגות לא באמת מכסות את כל ההוצאות הגדולות מאוד שיש. לא לכולם יש מקום עבודה שמתחשב בהם בתקופת מבחנים. יש הרבה מעסיקים שמבחינתם תתן את המשמרות שאתה צריך ומצידם אל תלמד. ואם לא טוב לך- תלך.

גם אנשים שלא סטודנטים נקרעים. עובדים קשה אבל בכל זאת לא מצליחים לגמור את החודש. קשה לחיות פה. שכ"ד הוא בשמיים. שלא לדבר על לקנות דירה. מחירי המזון הולכים ומאמירים. הדלק. גם התחבורה הציבורית לא כזו זולה והיא פשוט נוראית. הכל כל כך יקר!

שנה הבאה אני והחבר רוצים לעבור לגור ביחד, אבל מבחינה כלכלית זה הולך להיות לא פשוט. גם אם נדחה את המעבר אחרי שנסיים את הלימודים- מי אמר שכל ההשקעה שלי בלימודים תניב איזשהם פירות? מי אמר שאצליח לגמור את החודש? ומה יהיה הלאה? אם נרצה לקנות דירה? אני באמת תוהה איך נצליח. אני מקווה שיהיה בסדר למרות הכל.

יש כאלו שאומרים שזו מחאה רק של אנשים שמתעקשים לגור בת"א. אבל זה לא רק בת"א! מחירי שכ"ד עולים ומאמירים בכל גוש דן וגם בירושלים, באר שבע וחיפה. וזה לא רק שכ"ד מאמיר, יוקר המחייה גבוה בהרבה לעומת מה שאנשים מרוויחים.

בחיפה, בשכונה יחסית טובה ונורמלית, בדירה קטנה- שכירות היא בסביבות 2500- 3000 ש"ח. האלטרניטיבה היא לגור בשכונות אחרות בחיפה לצד נרקומנים ופושעים. למות מפחד מללכת ברחוב כשקצת מחשיך. לנסוע באוטובוס שעה ואפילו יותר לאונ' או לבית של ההורים.

וכן, אפשר לגור בפריפריה. אבל גם בפריפריה יש משכנתא לשלם. גם בפריפריה צריך לשים אוכל על השולחן, לדאוג לחינוך טוב לילדים. ואיך בדיוק נעשה את זה, כשאין שם עבודה?

אני חושבת שהמחאה הזו מוצדקת ולאנשים פשוט נשבר. פשוט קשה לחיות פה ואני חושבת על העתיד שלי, שהוא לא כזה רחוק ולפעמים אני פשוט תוהה מה יהיה ואיך נצליח להסתדר.

כמו בכל שנה ארכין את הראש בצפירה, אדמע מול הסיפורים, אצטמרר מהשירים. כמו בכל שנה, אשקע לתוך השכול המשפחתי שלי, חלק בלתי נפרד מהחיים שלי.

בצלאל רם ז"ל היה לוחם שייטת שנפל במילוי תפקידו, בתאונת צלילה. הוא היה הבן של סבא ז"ל וסבתא רבא, אח של סבתא, דוד של אמא. הוא נפל בשנת 1969, השאיר אחריו אלמנה צעירה בת עשרים ותינוקת בת שנה.

מעולם לא דיברו על בצלאל. השכול עטף את המשפחה, סמיך ובלתי נראה. יוצר קרעים, נתקים ושתיקות. הייתי מבקרת בתור ילדה את סבא רבא וסבתא רבא בקיבוץ וסבתא הייתה לוקחת אותי לבית הקברות. היינו מבקרות בקבר של אבא שלה ושל אח שלה וגם את של בצלאל. הייתי עוזרת לה להשקות את כל העציצים. היא הייתה מספרת לי סיפורים על אביה ואחיה ומשפחתה, אבל על בצלאל – לא. ידעתי שיש תמונה שלו עם נר זיכרון ליד ותמיד הייתה לי את הידיעה שכשאהייה בת 18 אתגייס לשייטת, כדי שביום הזיכרון אוכל לבוא עם סבתא לבית קברות, לבושה במדים הלבנים עם תג היחידה.

וכך באמת היה.

התגייסתי לשייטת. (בדיוק קראתי את סיכום השירות שעשיתי שהשתחררתי ואני מרגישה גאווה!). הסתכלתי בחדר הזיכרון לכל חללי היחידה- חדר זיכרון שהוקם בדחיפתם של סבא וסבתא.

בימי הזיכרון הגעתי לטקסים לבושה בגאווה רבה במדים הלבנים, עונדת את תג היחידה.

לפני כשנה, החליטו לעשות בשייטת סרט על בצלאל. מדיי שנה, היחידה עורכת ערב משפחות שכולות. בכל ערב שכזה, בוחרים מספר חללים ועושים עליהם סרט קצר. לצילומי הסרט הגיעו החברים של בצלאל מהשירות הצבאי, סבתא, אלמנתו. פתאום שמעתי עליו סיפורים. פתאום גיליתי מי היה הבן אדם הזה, מאחורי המסגרת השחורה וליד נר הזיכרון. פתאום שמעתי את האלמנה אומרת שהיא חושבת על האובדן הזה בכל יום, חושבת מה היה קורה אילו. הבנתי שבעצם מה שהבנתי- שהיא המשיכה הלאה בחייה כאילו לא היה דבר- בעצם לא נכון.

לצערי בצלאל הוא לא החלל היחיד שאני חושבת עליו ביום הזיכרון. היה את הבחור מהשכבה שהתאבד במהלך שירותו הצבאי ואיש אינו יודע למה.

היה את דוד רובין ז"ל, חניך בפלגה שלי, שהיה אמור להיות לוחם שייטת שנרצח במהלך טיול ע"י מחבלים. זה היה שבר וזעזוע והלם עמוק. לא הכרתי אותו אישית, אבל ידעתי מי הוא. הוא היה חלק מהפלגה שלי. זה היה אחרי שחזרנו מטיול במסגרת הצבא שהיה כל כך מהנה וכייפי, ואת יום שישי בצהריים- כשהמפקד שלי התקשר להודיע, ואת מוצאי שבת ב23:00 בלילה בקור של הר הרצל, לעמוד עם המדים והכומתה על הראש ולשמוע את ההורים שלו אומרים סליחה על הקבר.

ויש את כל הסיפורים. על החברים של הבן זוג שנפלו במלחמת לבנון השנייה לנגד עיניו. על הסיפורים של אבא על חוויות ממלחמת לבנון הראשונה. והכתבות, הסרטים, ההספדים. פרוייקט "עוד מעט נהפוך לשיר".  והתמונות. תמונות של כאלו שלנצח יישארו בני עשרים. שלא יתחתנו. שלא ילמדו. שהשאירו אחריהם הורים, נשים וילדים.

מחר בבוקר אהייה בבית קברות, אעמוד ליד הקבר של בצלאל. יבואו חיילים מהשייטת, אולי יזכרו אותי. וכמה שעות אחר כך, אצא לרחובות חיפה ואצפה בזיקוקים. הדמעות יימהלו בחיוכים. מהעצב הכי גדול לשמחה הכי גדולה שיש. כי ככה זה, אלו החיים, רגעי כאב ושמחה שזורים בהם אחד לצד השני.

יהי זכרם ברוך.

בתור פעילה כנגד אלימות מינית בכלל וכלפי נשים בפרט, בתור מישהי שהמאבק בתופעה והניסיון להעלות אותה למודעות הוא חלק ממנה וחלק מהאג'נדה שלה- דווקא בגלל שחוויתי את אותה אלימות מינית על בשרי- העונש שנגזר היום על נשיא המדינה לשעבר משה קצב מאוד משמח אותי.

אבל עם השמחה ותחושת הניצחון- אני לא שוכחת. מקרים כמו של קצב יש עשרות אלפים.

רוב מקרי האונס לא מתרחשים בסמטה אפלה, חדר מדרגות חשוך או צריף נטוש ע"י איזה גבר זר, מסריח ומסומם. רוב מקרי האונס קורים בסביבה המוכרת והבטוחה. 83% מקרי האונס נעשים ע"י מישהו מוכר: בן זוג, ידיד, בוס, מפקד, חבר לעבודה, מכר של ההורים או גרוע מהכל- בן משפחה. מישהו שאת סומכת עליו, שאת בוטחת בו, שאת מרגישה איתו בטוחה.

ברוב המקרים כדי לאנוס לא צריך לאיים באגרוף או בסכין או באיומים מילוליים מפחידים, אלא לנצל ולהפעיל מניפולציה. ועם כמה שזה עצוב- זה לא כזה קשה.

אני לא שוכחת. לא אותי ולא אף אחת אחרת.

לא שוכחת את כל הנשים, הנערות והילדים שנאנסו, שהוטרדו, שהושפלו, שנפגעו ולא משנה כיצד זה קרה.

לא שוכחת את כל האנסים והמטרידנים שמסתובבים חופשי ברחובות, שנראים "נורמטיביים". למעשה, אתם לא יודעים כמה אנסים מסתובבים איתכם, לידכם, ביניכם.

אני לא שוכחת את כל הנשים שנותרות שבורות, כואבות. נשים שמאשימות את עצמן. נשים שמקטינות את רגשותיהן למרות שהן יודעות בפירוש שמשהו כאן לא היה בסדר.

לא שוכחת את כל הנשים שבעיקר שותקות.את כל הנשים שצורחות, אבל אף אחד לא שומע ואף אחד לא רוצה לשמוע, כי הן צריכות להיות "נחמדות" ו"לא לעשות עניינים".

משה קצב חושב שהוא היה בסדר. משה קצב חושב שכך צריך להתנהל עם נשים. הגיע הזמן לדפוק על השולחן ולהגיד: ככה, לא מתנהגים.

הגיע הזמן שכל הגברים שחושבים שזה לגיטימי להשפיל, להעיר הערות סקסטיות שמעבר לעובדה שהן פוגעניות אלא נורא נורא מפחידות (מי יודע האם הוא רק יסתפק בלהעיר או שהוא יראה לי באופן מעשי מה הוא היה הוא עושה לי ומה הוא חושב על התחת שלי), לנצל, להפעיל מניפולציה, לאיים, לשלוח ידיים, לכפות את עצמך בכוח- הגיע הזמן שכל הגברים האלו יבינו שכך לא מתנהגים ומי שנוהג כך- ינודה ויישב מאחורי סורג או בריח. (אני אישית מתנדבת לחתוך להם את הזין). הגיע הזמן שאנחנו כחברה נוקיע אותם.

כי אנשים שמפעילים אלימות מינית על שלל סוגיה, הם פשוט אלימים. אלימות מינית היא אלימות לכל דבר והיא חלק מאיזשהי נורמה אצל אנשים מסויימים שחושבים שאישה היא פחותת ערך ואין לה רגשות. היא חלק מנורמה שאישה היא אובייקט מיני.

אל תשכחו את הנשים האלו.

גלו קצת יותר אמפטיה. תתמכו. ואפילו- רק תקשיבו. ובעיקר- אל תאשימו- כי הן מאשימות את עצמן מספיק.

פעם גם אני שתקתי.

היום, היום אני צורחת.

1202- קו חירום לנפגעות תקיפה מינית

1203- קו חירום לנפגעי תקיפה מינית

איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בישראל

הכצעקתה- דיווח על הטרדות מיניות במרחב הציבורי

הפוסט שלי בהכצעקתה

הערה: כתבתי מנק' מבט נשית כי אני אישה וכי רוב האלימות המינית מופעלת כלפי נשים, אבל חשוב מאוד לזכור שזה תקף גם לגבי גברים. גם גברים, נערים וילדים חשופים לאלימות מינית ונפגעים ממנה גם הם.

תמיד חשבתי שבמרכז לאמנות הפיתוי יש משהו קצת עצוב ופתטי.

השיטות שלהם נראו לי קצת הזויות, הרי לעקוץ בחורה ולהביך אותה- נראה לי שלא יוביל לשום מקום. בחורות רוצות שיתעניינו בהן, שיקשיבו להן, שיהיה להן ולבחור שמתחיל/יוצא איתן תחומי עניין משותפים, בקיצור שיהיה "קליק".

כל אחת מחפשת וכל אחת רוצה משהו אחר, ולדעתי זה משהו שאי אפשר ללמוד אותו.

אבל זה מילא.

ביומיים האחרונים נתקלתי בלינקים שזיעזעו אותי ממש. (כאן וכאן).

מסתבר, שבמרכז הזה לומדים ש"לא" זה מבחן שצריך לעבור, ואיך להתמודד עם התנגדויות של הבחורה. וזה כמובן, חוץ מהיחס שלהם לנשים כחפצים, כאובייקטים מינים ותו לא.

מתואר גם ממש מקרה מזעזע של אונס והבחור כל כך מתפאר במעשיו.

הרגשתי תחושת בחילה איומה.

בוודאי שברגע שבחורה נמצאת בסיטואציה אינטימית, מאוד קל להפעיל עליה לחץ. יש דרכים ויש שיטות ויש מניפולציות. בעיקר על בחורות שזו ההתנסות הראשונה שלהן או אחת מהראשונות שלהן והן לא בטוחות מה ואיך ומה נכון ומה לא נכון.

אז נכון שתמיד אגיד לבנות : תגידו "לא"! בקול חזק וברור. קומו ותלכו מייד. תצרחו אם צריך. תיקחו מונית ולכו הבייתה. תתקשרו לאבא/אח/ידיד/ בן דוד גם אם זה בשלוש בלילה שיבוא וייקח אתכן.

אבל מי כמוני יודעת שלפעמים את משתתקת, את בהלם, את לא מצליחה להגיד "לא". וכשאת מצליחה, אז מפעילים כל מיני מניפולציות בשביל שלא תתנגדי. כדי שהוא יספק את הצרכים המיניים שלו, וזין על מה שאת מרגישה. זין עלייך, כי את רק אובייקט מיני.

האקס הפסיכי, שכתבתי עליו בעבר, היה חבר בדבר הזה.

כן, גם עליי הוא הפעיל מיני מניפולציות כדי שאסכים לשכב איתו ולעשות איתו עוד אקטים מיניים.

כשקראתי את זה, הרבה דברים הסתדרו לי בראש פתאום.

ואיפה אתם הגברים? למה לא נתקלתי בתגובות של גברים שמכפישים, שמגנים, שמתנגדים לכך?

איפה כל אותם הבחורים הטובים, המקסימים, שרואים באישה שמולם כבת אדם, כמישהי עם רצונות ותחושות, כמישהי שהם מתעניינים בה ולא ברק בלהכניס אותה למיטה, שלעולם לא ילחצו עליה לעשות שום דבר שהיא לא רוצה, איפה הם?

למה הם שותקים?

זה גורם לי לחשוב שכולם כאלו.

היום בשעה 18:00, בסמינר הקיבוצים, יש הפגנת מחאה שקטה, מול כנס של בוגרי המרכז לאמנות הפיתוי. מאוד רציתי להגיע, אבל לצערי זה לא מסתדר. אחותי תהייה שם. אני מזמינה את כולן ואת כולם לבוא. כי מחר זו תהייה אחותך, הבת דודה שלך, הידידה הטובה. מחר זו תהייה את.

בשעה 16:00 ביום חמישי, התקשרתי אליך והודעתי לך שסוף סוף אני בבית. אמרת לי שהקפיצו אותך למשמרת ושתדבר איתי יותר מאוחר. עוד הספקתי להגיד לך שאם תצטרכו להתפנות, המשפחה שלך מוזמנת לבוא אלינו.

בינתיים נצמדתי לטלוויזיה וגיליתי באימה את ממדי האסון. ב23:00 בלילה התקשרת אליי. שאלתי מה אתם צריכים לעשות. הרי אתה לא כבאי, אתה שוטר. אמרת לי שאתם צריכים לדאוג לפינוי של אנשים, חסימת כבישים, ליווי של הכבאים, נכנסתם שוב לתוך בית אורן לבדוק שאין לכודים. דיברנו על יום שישי, על זה שנשנה את התוכניות ואני לא אבוא אליך בצהריים, אלא תקפוץ אליי בערב. לא ידענו שזה יימשך.

במהלך ה-48 שעות האלו נטרפתי מדאגה וחרדה. ישבתי מחוברת לטלוויזיה, שומעת שמפנים חלק מהשכונה שלכם. מעבר לכאב הלב על האנשים שנספו ועל המקומות היפים שנשרפו ועל האנשים שכבר אין להם בית ונותרו רק הזיכרונות, מעבר לשמחה הקטנה שהחיות בחי- בר לא נפגעו ומעבר לדאגה על כך שהאש תגיע לאוניברסיטה- מוסד הלימודים שלי ומה יהיה אם חס וחלילה היא תיפגע ומה יקרה לספרים, מעבר לכך- דאגתי מאוד לך. פחדתי שיקרה לך משהו. שתהייה קרוב מדיי לאש. הרי האש לא צפוייה. דאגתי למשפחה שלך, מה יקרה אם זה יגיע לשכונה שלהם והם יצטרכו להתפנות ומה יהיה על הבית ועל החתולים שלנו. מדיי פעם אתה מתקשר, כשיש לך שעה- שעתיים לנוח. אתה מספר לי שאתה לא ישן. אין לך דקה של מנוחה. אתה מספר לי מה אתם עושים ומה קורה שם ממקום ראשון. אני שומעת את הכאב, את העייפות, את הדאגה, את החוסר אונים בקול שלך. את העצב על הקצין שלך שנספה, על המפקדת שלך שבקושי שורדת בבית החולים. אני מחכה לשיחות האלו. נצמדת לסלולרי ובוהה בו בתקווה שרק תצלצל.

אתמול קיבלת כמה שעות של חופש. אחותי הופיעה בת"א ורצית לבוא איתנו בכל זאת. הגעת סוף סוף וראיתי בעיניים שלך את מה שלא היה צריך להגיד. אתה יושב עם המשפחה שלי ומספר גם להם מה עבר עליך ומה קורה. אתה מספר שכולם מתקשרים אליך ושולחים לך הודעות ושכל החיות הגיעו לוואדי מתחת לבית שלך. ניסיתי לעודד אותך שיש לך גן חיות מתחת לבית. בכביש החוף ליד עתלית הרחנו את ריח השריפה. יכולנו לראות ענן מעל ההר וגם את האש. מזל שהיה חושך ולא ראינו את השחור. ההופעה הייתה נהדרת. היינו זקוקים להתנתקות הזו. לצילומים, למפגש עם אנשים שכבר הרבה זמן לא ראיתי. סתם לשבת וליהנות, כאילו הכל בסדר, הכל כרגיל.  חיבקת אותי באוטו והחזקת לי את היד.

לצערי היית חייב לחזור לעוד לילה ארוך ולבוקר נוראי של לוויה. היה לי קשה להיפרד ממך. רציתי לבכות, לצרוח, להחזיק אותך בכוח. לאיים שאפגע בעצמי, כדי שלא תלך. כדי שתישאר איתי ואני אוכל לחבק וללטף אותך עד שתירדם. שארפא את הכאב, שאחזק אותך. אבל לא עשיתי את זה. ידעתי שזה לא יעזור. כזה אתה. אם צריך אותך- אתה הולך. דבק במשימה, עוד מהצבא. הבטחת לי שלא תיכנס שוב לאש. ביקשתי ממך שלא לעשות את זה. לא אכפת לי מה קורה ומה יהיה- שלא תעז להתקרב לאש. שתישאר במקום בטוח. גם כך נפגעת מזיקים ויש לך כוויות, גם כך נשמת כל כך הרבה אוויר מזוהם ומטונף. היה לי קשה להיכנס מתחת לפוך שלי וללכת לישון בידיעה שאתה שם, בחוץ.

אהוב שלי, אני מחכה שכל זה ייגמר. תשמור על עצמך ותהייה חזק וכאשר נהייה מאחורי זה- אני אחבק אותך חזק- חזק, אתמודד ביחד איתך ,אהיה שם בשבילך ונלך ביחד למקומות היפים שגדלת לידם וניטע הרבה עצים. מחכה לשיחה ממך.

אני כותבת בתחושה מאוד קשה, אני מרגישה מועקה וחוסר מנוחה.

כואב לי לראות את הכרמל היפה, "ההר הירוק כל ימות השנה" לפי שירו של יורם טהרלב, שחור ומפוייח. האזור שנשרף אתמול הוא המקום הכי יפה בכרמל. כואב לי הלב לראות את העצים שרופים. כואב לי הלב על בעלי החיים. ויותר מזה- כואב לי הלב על 42 אנשים שנספו בשריפה. על אנשים שאיבדו את הבתים שלהם.

מחמש ומשהו בבוקר אני ערה ומחוברת לחדשות. לא הצלחתי לישון כמו שצריך וכשנרדמתי היו לי חלומות על השריפה. בחמש בבוקר הדלקתי את המחשב והתעדכנתי.

יום קודם לכן ב-23:00 בלילה דיברתי עם חבר שלי. הוא שוטר וגר באחת השכונות העליונות בכרמל, לא רחוק ממוקד השריפה. הקפיצו אותו לעבודה, מן הסתם. הוא סיפר לי שהם פינו אנשים מטירת הכרמל, הלכו לבית אורן לבדוק אם יש לכודים. הוא אמר שהקיבוץ פשוט נשרף כליל. הוא ניסה ללכת לישון ואמר שאם האש תגיע לשכונה שלו ויהיה צריך לפנותה- הוא זה שיהיה אחראי על הפינוי. אמרתי לו שאני מאוד מקווה שזה לא יגיע לידי כך.

בבוקר גיליתי שפינו חלק מהשכונה. שלחתי לו סמס שאני מקווה שהכל בסדר. בשבע בבוקר הוא התקשר אליי ואמר שהיה ער כל הלילה בגלל ההתפתחויות, שפינו חלק מהשכונה, אבל ההורים שלו נשארו בבית ולא נשקפת להם סכנה.

אני התארגנתי ללכת לעבודה. בעבודה התוכנה שאנחנו עובדים איתה לא פעלה, כך שלא ממש היה לי מה לעשות, וגם אם כן- זה נראה לי אבסורד להתקשר לאנשים ולעשות שיחות שביעות רצון והאם הם רוצים לחזור להיות מנויים שלנו. במקום זה פשוט נכנסתי שוב ושוב ושוב לכל אתרי החדשות, להתעדכן. דיברתי עם קולגה שלי לעבודה שעבדה בסניף שלנו בחיפה.

גם כשהגעתי הבייתה לא יכולתי להפסיק להתנתק. אני יודעת שאני חייבת לעזוב את הטלוויזיה ואת האינטרנט, להירגע עם כמה עיתונים. אני יודעת שזה רק מכניס אותי ליותר דיכאון. אבל אני מרגישה שאני לא מסוגלת להתנתק. אחד הדברים שניחמו אותי קצת, שאמנם החי- בר נהרס כליל, אבל כל בעלי החיים הצליחו להימלט והם לא נפגעו. מחמם גם את הלב הסיוע שמגישות לנו ארצות אחרות ובעיקר טורקיה שמיוזמה שמה את המחלוקות בצד. מחמם את הלב לראות אנשים מתארגנים ועוזרים לאנשים המפונים ולכבאים וכוחות ההצלה.

אומרים שמדובר בהצתה. פיגוע. אני מנסה להבין מי האדם שיעשה את זה. מי יכול להיות כל כך מרושע וקר לב. האם האיש או האנשים האלו יושבים מול הטלוויזיה ומרגישים מרוצים מעצמם? האם זה עושה להם טוב שאנשים איבדו את בתיהם? האם זה עושה להם טוב הטרגדיה הנוראית של 42 אנשים שנספו? זה אחד הדברים שמזעזעים אותי. זה פשוט טרגדיה. אסון.

אני יודעת שיש לנו מזל. באותה ומידה והאש פנתה לכיוון יישובי הכרמל ועתלית, היא יכלה לפנות בדיוק לצד השני. לכיוון חיפה ונשר. לכיוון מפרץ חיפה, באזור המפעלים הפטרו-כימיים ובתי זיקוק מה שיכל להביא לאסון חמור וגדול עוד יותר. זה יכל להגיע לכיוון הבית שלי. פתאום הבנתי עד כמה הבית הזה, כמה קירות בעצם, יקר וחשוב לי. פתאום קלטתי כמה חפצים יש לנו, לא כולם יקרי ערך כמו שהם יקרים מבחינה רגשית. הבנתי שאי אפשר היה להצליח להציל את הכל. אני באמת לא יודעת מה הייתי עושה אם חס וחלילה היה קורה כזה דבר. זה רק מוכיח שאנחנו לא חסינים בפני שום דבר.

כאשר תירגע השריפה, אטע עץ. מימס שלחה לי מייל וגם כתבה פוסט, שהבלוגרית *פרג קנתה עץ לשתילה מקק"ל.זה רעיון יפה מאין כמוהו, ואני בהחלט אטע (גם אם לא פיזית) עץ. אני קוראת לכולם לעשות כמוני, ובכלל יש הרבה קבוצות שמתארגנות לשיקום הכרמל שאפשר להצטרף אליהן. זהו הלינק הישיר לקנייה:

http://www.salkkl.org.il/haklek_veta/donation_details_page.aspx?page_name=fire

אני מרגישה כאילו אני בתוך סרט אימה או אקשן. זה פשוט לא נראה לי אמיתי. אני מקווה שבשעות הקרובות יצליחו להשתלט על האש והכל ייגמר. אני מחזקת את ידי הכבאים, השוטרים וכוחות ההצלה. אני מאחלת החלמה מהירה לכל הפצועים. אני מייחלת לנס חנוכה.

זה נראה כמו עוד יום שגרתי וארוך, נכנסתי לכיתה לשיעור סטטיסטיקה והעברתי את הזמן בפתירת תשבצים ותפזורות ב"לאישה".כשהתחילו להיכנס עוד ועוד אנשים שמדברים על שריפה ליד האוניברסיטה חשבתי שזה עניין של מה בכך.

כשהתחיל השיעור לא ממש יכולתי להתרכז. כולם מסביבי נכנסו לאתרי חדשות, דיווחו מה קורה עם השריפה, את מי מפנים. כולם התחילו להעביר תמונות וסרטונים של השריפה. האמת, לא חשבתי שזה רציני. לא האמנתי שיפנו אותנו כל כך מהר.

בסביבות השעה 14:00, חבר שלי קיבל הודעה מבחור שלומד איתנו שהמזכירות סגורה והודיעו שכל השיעורים מבוטלים. לאחר מספר בירורים המרצה הודיע שמפנים את האוניברסיטה. מייד התחלנו להתפנות, הייתה תחושה של בהלה ולחץ.

כמובן שכולם התחילו לרדת לכיוון החנייה- או יותר נכון, החוסר חניה. אין מקומות חניה מסודרים, לכן כולם חונים ביערות הכרמל או בצידי הכביש שמוביל לעוספייה ודליה. נסעתי עם מספר חברות ולקח לנו בערך שעה רק לצאת ממתחם האוניברסיטה בגלל העומס והפקקים. תוך כדי ראינו גם המון ניידות משטרה וניידות של שב"ס שפינו את האסירים מהכלא.

מאז שהגעתי הבייתה אני צמודה לטלוויזיה ולאינטרנט, אני לא יכולה להתנתק.

בהתחלה זה עוד נראה מצחיק. המרצה שלנו שאמר "מה אתם רצים, מה בוער?" וכל מיני בדיחות בסגנון "מישהו הגזים עם נרות חנוכה" ושמחה על כך שביטלו שיעור.

אבל ככל שחולפות השעות, זה ממש לא מצחיק ולא משעשע אותי. פתאום אני מבינה את מימדי האסון.

כואב לי הלב על העצים ועל בע"ח שנפגעו מהשריפה. כואב לי הלב על 40 המחלצים שנהרגו. אני לא רוצה לדמיין את זה בכלל.  אני יודעת שיש אנשים שגרים בחיפה ומתפנים. המשפחה של חבר שלי גרה בשכונה הסמוכה לאוניברסיטה ואני מקווה שלא יצטרכו לפנות אותם. שלחו לנו הודעה שהאוניברסיטה סגורה עד להודעה חדשה.

חבר שלי שוטר והקפיצו אותו לסייע. שלחתי לו הודעה לבדוק שהכל בסדר והוא שלח לי שהוא בתוך האש, אבל הוא בסדר ושיתקשר אליי ברגע שיוכל.

עכשיו שמעתי ברקע מהטלוויזיה שיש שוטרים נעדרים ואין לי מושג אם זה קשור אליו או לאוטובוס שנשרף.

אני כל כך דואגת. הדמעות עולות לי לעיניים ואני משתדלת שלא לבכות ולא להיות היסטרית ולחוצה. אבל קשה לי.

 עדכון 23:12

חבר שלי התקשר אליי לפני כמה דקות ודיווח לי שהכל בסדר. הוא סיפר לי מה היה שם וזה פשוט עצוב וכואב. אם האש תשנה את הכיוון (אני מאוד מאוד מאוד מקווה שלא) ותגיע לשכונה שלו- הוא יהיה אחראי על הפינוי שלה, אבל בינתיים הוא בבית והולך לנסות לנוח קצת. אני מרגישה איזשהי הקלה לשמוע שהכל איתו בסדר.

 אני מקווה שיצליחו להשתלט על השריפה הזו בקרוב ושהכל יעבור בשלום ולא יהיו נפגעים. אני מתפללת לשלומם של הכבאים והשוטרים ומאחלת החלמה מהירה לכל הפצועים.

אני לא מצליחה לישון. היו לי חלומות נוראיים כל הלילה. פתחתי את האינטרנט וראיתי שמפנים חלק מהשכונה של חבר שלי. ההורים שלו עדיין בבית והלכו לישון, לא נשקפת סכנה לשכונה, וזה טוב. הוא גם לא ישן כל הלילה בגלל ההתפתחויות ואני מקווה שיהיה חזק ושזה ייגמר בקרוב.

הייתה מישהי שעבדה איתי בעבר שגרה בקיבוץ בית אורן שנשרף כליל. ראיתי שהיא כתבה סטטוס "הבית שלי????" ופשוט כואב לי הלב ויורדות לי דמעות.

לפני מספר חודשים, שוחחתי עם חבר שלי שיחה אגבית באוטו. אמרתי לו שאני חושבת ש95% מהנשים הותקפו או הוטרדו מינית. הוא אמר שאני מגזימה עם המספרים.

אני לא חושבת שאני מגזימה.

תעשו חיפוש קטן בגוגל. תחפשו "פגיעה מינית" או "הטרדה מינית" או "אונס". אני עשיתי חיפוש פשוט כזה לפני שנתיים כשאני וחברה עשינו עבודה ביחד על התעללות מינית בילדים. החומר המחקרי היה לא קל. אבל מה שזיעזע אותי זה לגלות עשרות אתרים מלאים בעשרות סיפורים. עשרות סיפורים של נשים, נערות וכן- גם גברים, שחוו מקרי אונס, התעללות מינית, הטרדה ותקיפה מינית.

גם בישראבלוג נתקלתי בלא מעט פוסטים של בחורות שגם הן נכנסות לסטטיסטיקה.

בחורות ששותקות, שלא מדברות, שלא יעיזו להתלונן כי מי יאמין להן. בחורות שפגעו, שניצלו, שהשפילו אותן. בחורות שנכנסו למערכות יחסים מנצלות ותוקפניות.

גם אני נכנסתי לסטטיסטיקה.

גם אורלי אינס, שבמקרה היא דוקטורית שמתמחה באלימות לא הייתה חסינה. ככל הנראה (אני לא יודעת בדיוק מה הסיפור ואני לא רוצה לקבוע שבר- לב אשם, אפילו שלא נראה לי שאישה תתלונן סתם) היא נכנסה לסטטיסטיקה. כשהיא נחשפה בטלוויזיה הרגשתי גאווה. הרגשתי שהיא דוגמה לכל הנשים. שהיא, לא צריכה להתבייש ולהסתתר.

בזכותה עוד נשים הבינו שהן לא צריכות לשתוק. בזכותה נשים פנו למרכזי תמיכה לנפגעות תקיפה מינית ואונס.

זה רק מוכיח שאף אחת לא צריכה להתבייש, להסתתר, לשתוק. זה רק מוכיח שמי שצריך להתבייש זה התוקף.

וזה מוכיח דבר נוסף. זה מוכיח שאף אחת לא חסינה. כמו שזה קרה לי, כמו שזה קרה לד"ר אינס, זה יכול לקרות לך. זה יכול לקרות לחברה הכי טובה שלך. זה יכול לקרות לבת זוג שלך, לידידה הטובה. לאמא שלך, לאחותך, לבת דודה. זה יכול לקרות לכם בנים. נכון שנשים נפגעות יותר, אבל גם בנים לא חסינים.

אבל לצערי הרב אני נתקלת רק בבורות ובחוסר הבנה.

במאקו עשו כתבה על הנושא. נתקלתי בתגובות איומות כמו "מותר לי לנעוץ מבטים ולהגיד מה שאני רוצה, כי אני במרחב ציבורי" ועוד כהנה וכהנה ביטויים.

חנה לסלאו מעליבה את טל ברקוביץ' ואומרת לה שהיא רגילה לפתוח רגליים כי היא פתחה רגליים (איזה ביטוי מזעזע ודוחה!) לפלייבוי (אם גבר היה אומר את זה הייתה נוצרת מהומה) ומנחם בן כותב על זה "החמיאו לך מותק, זה את שלא הבנת".

אני רוצה לנפץ מיתוסים.

אישה שנפגעת מינית, לא משנה באיזה צורה ואיזה דרך, נשארת מצולקת, כואבת, אכולה רגשות אשמה. אישה שנפגעה מינית מתקשה לתפקד. מתקשה לתת אמון באנשים ובטח שבגברים. אחרי שאת חווה כזה דבר- את לא אותו בן אדם. כתבתי על זה המוני פוסטים. אני כותבת בלשון נקבה כי יותר נשים נפגעות, אבל זה כמובן מתייחס גם לגברים.

אונס או תקיפה מינית לא מתרחשים רק בסמטאות חשוכות, ע"י איזה איש מסריח ומסומם. לא! רוב מקרי האונס והתקיפה המינית קורים בבית, בבית הספר, בעבודה. ולרוב ע"י מישהו מוכר.

ולכל החוכמולוגים.

לא, אל תנעצו בי מבטים! יש הבדל בין להסתכל על אישה לבין להתחיל לנעוץ בה מבטים. ישבתי ברכבת פעם ואיזה בחור שישב מולי לא הפסיק לנעוץ בי מבטים במשך שעה וחצי נסיעה. זה היה מאוד לא נעים.

לא, אל תתקרבו למרחב האישי שלי. אתם לא מכירים אותי, אל תיצמדו אליי ותשימו עליי את הידיים המטונפות שלכם.

 זה שבישראל יש תרבות של חוסר כבוד למרחב האישי של האדם לא אומר שזה בסדר לשלוח ידיים. או להיצמד.

ואם אתם לא יודעים מה ההבדל בין להחמיא ולהתחיל עם מישהי לבין להשפיל ולפגוע- אז תסתמו את הפה ואל תעשו כלום. יש הערות מיניות בוטות שמשום מה גברים חושבים שזו דרך להתחיל עם בחורה. אז לטובת אלו: לא, ממש לא!

וכשבחורה אומרת "לא" אז היא מתכוונת לדבר אחד וזה "לא"!

הגוף הוא פרטי, שלנו. לאף אחד אין את הזכות לגעת בו, להשתמש בו ולנצל אותו.

אחד הדבר שיכול להציק, להכעיס ולשרוף את כל הפיוזים שלי, זו הנורמה של "אישה ששוכבת עם הרבה גברים היא זולה/זונה".

מציגים לנו מסרים סותרים. מצד אחד סקס נמצא בכל מקום. סרטי פורנו שמחפצנים את האישה ומציגים תמונה מעוותת לגמרי על יחסי מין, פרסומות שמשדרות מסרים מיניים בוטים, קליפים של אלילות נוער שמשדרים גם הם "סקס, סקס, סקס". הלבוש האופנתי (בעיקר לנערות) הוא כמה שיותר חושפני וולגרי. אבל מצד שני, עדיין קיימת הנורמה הזו, שלאישה אסור לעשות סקס. שזה לא בסדר. שאם היא שוכבת עם הרבה גברים- אז היא זולה וחסרת כבוד.

דבר נוסף, גברים רוצים מצד אחד שהבנות "יזרמו" במיטה. אם היא לא עושה את זה- היא פרידיג'ית והיא מבאסת. אבל אם היא כן עושה את זה- אז היא קלה להשגה.

זו לא תפיסה שפסה מהעולם. נתקלתי לאחרונה בתגובות כאלו כאן בישראבלוג ובמרחבי האינטרנט. גם בחיים האמיתיים יצא לי להיתקל לא מעט בגברים ואפילו בנשים שמחזיקים בדעות כאלו.

אנחנו לא בימי הביניים יותר. בעבר היה אסור לעשות סקס לפני החתונה כדי למנוע מצב שיהיו ילדים מחוץ לנישואים. (זו התיאורייה שלי, אם למישהו יש עובדות אחרות בנושא אני אשמח לשמוע).

יצר מיני זה דבר טבעי, שיש לכולם. גם לגברים וגם לנשים. גם אנחנו בני אדם! גם לנו יש צרכים בדיוק כמו שיש לגברים. זכותן של נשים לשכב עם מי שהן רוצות! זה כולה סקס. פעולה שהיא בדיוק כמו כל פעולה אחרת. נכון שיכולה להיות בזה הרבה מאוד אהבה וקרבה ואינטימיות ולדעתי האישית סקס טוב זה סקס שקודם כל יש בו את הרכיבים האלו, אבל זה לא חייב. זה יכול לבוא מתוך חרמנות ותשוקה נטו. למה לגבר מותר לשכב עם כמה שיותר נשים וכל המרבה הרי זה משובח אבל לנשים זה אסור, זה לא בסדר?

ממתי "כבוד" נמדד לפי האם בחורה עושה סקס או לא עושה סקס? מה הקשר לעזאזל בין סקס וכבוד? האם סקס זה דבר כזה רע ומלוכלך? האם כל אלו שאומרים שאישה  ששוכבת עם הרבה גברים היא חסרת כבוד תומכים גם ברצח נשים על רקע כבוד המשפחה או סקילתן באבנים כי יש חשש שהן נאפו או מילת נשים בדיוק כמו שעושים במגזר הערבי ובעוד כל מיני מדינות עולם שלישי? ובכלל- מה זה "הרבה" גברים או "מעט" גברים? יש רף מסויים?

תתקדמו. אנחנו במאה ה-21. סקס זה לא דבר מלוכלך וסוטה.  הוא יכול להיות אחד הדברים הכי מהנים שיש. אבל, זה כולה סקס. בדיוק כמו שכתבתי למעלה- זו עוד פעולה שאנחנו עושים. עוד יצר בסיסי ופיזי- בדיוק כמו הצורך לאכול או לישון.בוודאי שהכי כיף והכי מהנה זה שמעורבים בו אהבה, אינטימיות וקרבה, אבל זה לא חייב, לכן אני חושבת שלא צריך לעשות סיפור כזה גדול מזה.ובטח שלא לקשר את זה לכבוד או אישיות. כי אני באמת לא רואה ולא מבינה מה בדיוק הקשר. אנשים שמודדים ומעריכים בחורה לפי האם היא שוכבת עם מישהו או לא הם אנשים חשוכים ופרימטיביים. הם (בעיניי) לרוב אנשים שמחפצנים נשים (ע"ע תגובות של "פותחת רגליים" שנתקלתי בהן) ורוצים להשאיר נשים מאחור. ובכלל, הם לא סוג האנשים שהייתי רוצה שיהיו בקרבתי.

היום אנשים מתחתנים מאוחר. וגם החתונה היא לא לתמיד לכל החיים. 

לבחורה יכולים להיות מספר בני זוג קבועים לקשר מחייב עד שהיא תמצא את האחד להקים איתו משפחה. וגם אז- יש מקרים של גירושים ופרידות ואז שוב יש מצב שיש בן זוג, נפרדים לאחר תקופה ואז יש בן זוג אחר.

יש מצבים שאין בן זוג קבוע. וסה"כ יש הורמונים ויש חרמנות ויש את הצורך הזה- כן, גם לנשים! אז יש מצבים שבהם לאישה יהיה קשר לא מחייב שמבוסס על סקס. או שהיא סתם החליטה על סטוץ כי היא בחופשה או כי בא לה פתאום.

ויש מצבים שבהם מתחיל איזה קשר. משהו שהוא בין הסקס נטו לבין הקשר הקבוע. ויש קשרים שהם לא ברורים ומתוסבכים. אבל בחורה מרגישה שזה נכון ומתאים לה לשכב עם אותו הבחור.

האם כל אחד מהמקרים האלו הופך את הבחורה לזולה, לזנותית? ממש לא!

 הגיע הזמן שאנשים ישתחררו מהתפיסות המקובעות והמעוותות האלו. זכותה של אישה לשכב עם מי שהיא רוצה, עם כמה שהיא רוצה ואיך שהיא רוצה. כל עוד זה נעשה מהסיבות הנכונות, כל עוד זה לא במסגרת של ניצול או כפייה או תחת השפעת סמים ואלכוהול- לאישה יש את הזכות להחליט עם מי לשכב, מתי וכמה. זה לא צריך להיות עניינו של אף אחד, שכל אחת תעשה מה שטוב ומה שמתאים לה.

בסקס אין חוקים של מה מותר ומה אסור ומה נכון ומה לא נכון. בדיוק כמו שבמערכות יחסים אין חוקים.

הגיע הזמן שאנשים יבינו שגם לנשים יש צרכים מיניים ושגם לנשים מותר ליהנות מסקס טוב, ולא רק מותר- זה אף רצוי.

עדכון!

 קודם כל, מאוד ריגש אותי לראות את הפוסט שלי במומלצים. גיליתי את זה בעבודה ולא יכולתי להתרכז. הלב שלי ממש דפק מהתרגשות וכמעט הזלתי דמעה. תודה רבה לכל מי שהמליץ.

דבר שני, אני מרגישה מאוד שאני חוזרת על עצמי בתגובות, אז רק לשם ההבהרה:

אני לא מדברת על מצבי הקיצון שבהן בחורה שוכבת עם כל אחד. אני לא מאמינה שבאמת זה קיים וגם אם כן- זה מצב קיצוני. בחורה שעושה כזה דבר, בעיניי זה מעיד על בעייה מסויימת. אולי על התמכרות למין (והתמכרות כל כל התמכרות איננה בריאה), או שיש בעיה לה איזשהי בעייה פסיכולוגית.

יש בחורות שעושות את זה מכל הסיבות הלא נכונות! יש בחורות שעושות את זה מחוסר ביטחון עצמי, דימוי עצמי נמוך, רצון לקבל תשומת לב, או יש כאלו שעושות את זה כדי להיות מקובלות בחברה (וכן, זה לצערי קיים). אלו לא בחורות זולות, אלו בחורות עם בעייה.

אני התייחסתי גם למצבים אחרים.

מצבים בהם היו לבחורה מספר מערכות יחסים. מצבים שבהם התחילה מערכת יחסים שנגמרה אחרי חודש- חודשיים.

לכן לא צריך אוטומטית לתייג. להגיד "בחורה ששכבה עם X גברים היא כך וכך".

יש בחורות זולות, כי זה האופי שלהן, מבלי לשכב עם אחד.

אין חוקים לסקס. אין נכון ואין לא נכון. כל אחד ואחת צריכים לעשות מה שמתאים להם אישית. מה שנכון ומה שטוב עבורם.

אני חושבת שיש תפיסה שוביניסטית (שלצערי השתמשתי בה, כנראה זה משהו שטבוע בנו כל כך חזק) של "האישה נותנת והגבר לוקח" וזה גם מה שגורם לסטיגמה הזו. בעייני זה מה שמוריד מהערך של הסקס. סקס זה דבר בין שני אנשים. יש בו הרבה נתינה והתמסרות של שני הצדדים.

skagboys הגיבה: " בחורה היא לא תפוח שנוגסים בו, היא אשכרה בן אדם, וכל גבר איתו היא שוכבת לא מחסיר ממנה את כמה היא נפלאה, חכמה, מצחיקה, יפה, איכותית, נאמנה, חמה ואוהבת"

היילי מונרו הגיבה:"יש נורמות חברתיות שקשורות גם לנושא נשים וסקס. הפילוסופיה של הרבה אנשים בעבר הייתה שנשים שעושות סקס הן זולות או זונות, אחרים שבאו לעולם הזה דבקו באידיאולוגיה הזו גם כן גם בלי להרגיש שום צורך לבחון אותה ולראות שיש נקודות מבט מנוגדות שאפשר לשקול. אנשים בוחרים ללכת על פי הנורמה לרוב, זה לא הופך את הנורמה לצודקת ונכונה אלא פשוט מדובר על משהו שהוא מקובע בחברה.

אני ורוז פתחנו בלוג שנקרא "גיבורים". הבלוג ממשיך את דרכו של הבלוג my body  שנסגר ונותן במה לנשים וגברים שחוו תקיפה מינית לספר את סיפורם. גם אני כתבתי פוסט.

אני מתחילה פתאום להיחשף לעוד ועוד ועוד סיפורים. עוד בנות מספרות שגם להן זה קרה. שגם להן זה הזכיר.

ועם התדהמה וההבנה שמימדי התופעה פשוט אדירים, מגיע הכעס.

אני כועסת על זה שמאשימים את הקורבן. על זה שעדיין אני נתקלת בתגובות של "את רצית את זה. את פיתית אותו"- "את אשמה!" כאילו מישהו רוצה את זה. כאילו אם מישהי פלרטטה, או הייתה נחמדה, או התלבשה בצורה קצת סקסית, או טיפה התמזמזה עם הבחור- אז היא חייבת לו משהו ואם לא- אז אל תאשימי אף אחד מלבד עצמך שהוא לקח בכוח.

אני כועסת על הבורות, על החוסר חינוך ועל ההחפצה של הנשים. כי בגלל זה  יש נערים שחושבים שילדה שמתפקדת כמזרן השכבתי עושה את זה מבחירה. כאילו שנערה שרק התחילה את החיים שלה תרצה לעשות מין קבוצתי. בגלל זה יש  נערים שחושבים שזה בסדר ולגיטימי לגעת בבנות נגד רצונן.

אני כועסת שמטילים את האחריות על נשים.

שאנחנו אלו שצריכות לשמור על עצמנו, במקום שהחלאות האלו ישמרו את הידיים ואת הזין שלהם לעצמם.

מפרסמים במומלצים של ישרא סיפור מחריד על ילדה שקבעה פגישה עם מתחזה לילד בגילה והוא אנס אותה ויש תגובות שמאשימות את הילדה. נכון, מדובר בתמימות ובהחלט זהו מעשה מטופש מצד הילדה, אבל היי, מה עם האיש שקבע איתה את הפגישה ואנס אותה? האם זה שהילדה התנהגה בצורה תמימה וטיפשית הופך את העניין ללגיטימי?

למה אף אחד לא מאשים את ה-א-נ-ס? זה שהתחזה, זה שקבע איתה את הפגישה, זה שהתנפל עליה ואנס אותה?

למה אני זו שצריכה לחשוש, לפחד, לא ללכת לבד כשמחשיך? למה אני זו שצריכה להסתגר בבית עם רדת החשיכה או לבקש מידיד שילווה אותי מפחד שמישהו יתקוף אותי?

אני מודעת לאמצעי הזהירות. אני יודעת שאין לנו ברירה. אבל מציק לי שהאחריות היא על הקורבן, על המותקף.

ולפעמים, לא משנה מה נעשה, אנחנו כן נותקף. כי רוב מקרי האונס מתרחשים ע"י אדם מוכר.

מאז שאני קטנה מלמדים אותי להיזהר, להיזהר, להיזהר. לא משנה כמה נזהרתי- זה עדיין קרה.

עדיין היה את האיש שרצה שאתקרב אליו כדי "להראות לי משהו". עדיין הייתי בת 12 וכשהלכתי ברחוב מישהו צבט לי בישבן. עדיין בכיתה ז' היה איזה ילד שהציק לי וניסה לגעת לי בחזה. עדיין הייתי בתוך מערכת יחסים חולנית שאפשר לקרוא לזה סוג של התעללות מינית, כן, אני נאנסתי. גם אם לא מבחינת החוק והמשפט, כך אני מרגישה.

אנשים לא מבינים שאונס זה לא דבר שמתבצע תחת איומים. זה לא דבר שמתבצע ע"י איש מסריח ומלוכלך שמגיח מהרחוב. אונס יכול להתבצע גם בהשפעת מניפולציה. גם כשזה בן הזוג. ובסוף אני זו שמאשימה את עצמי ויש לי חברים שעוד חברים שלו בפייסבוק, הוא ממשיך הלאה והכל יופי טופי. אני זו שנשארה עם צלקות.

פעם קראתי מאמר במאקו, כתב אותו איזה בחור על כך שהנשים הישראליות סנוביות. מישהי כתבה לו בתגובה משהו שמאוד הסכמתי איתו- אין לנו ברירה. אין לנו ברירה כי רק מלמדים אותנו להיזהר. היא סיפרה על כל הפעמים שהיא או החברות שלה היו נחמדות וזה נגמר ברע. אז אל תתפלאו שאנחנו סנוביות. שאנחנו לא רוצות לתת מספר טלפון. שאנחנו לא רוצות להתקרב בכלל. כי אנחנו צריכות להיזהר ולשמור על עצמנו.

אני כועסת על זה שלגברים הטובים, הנחמדים, אלו שבאמת רק רוצים להכיר ולא לפגוע- לא אכפת. שהם חושבים שזה מאבק רק של נשים או "אוי לא! פמיניסטיות!" ולא גם שלהם. כי זה פוגע גם בהם.

 כי לי אישית, מאוד קשה לי לתת אמון בגברים. לי אישית, וזה דבר שלא אמרתי ולא כתבתי- קשה לי במערכת יחסים שלי.

אני כועסת על חוסר הענישה או הענישה המגוחכת, שפשוט משתיקה קורבנות. אני זוכרת שלפני כמה שנים קראתי ששופט נתן עונש מגוחך לאנס. ולמה? כי הבחורה עדיין בתולה מבחינה טכנית- לא נקרע קרום הבתולין. כאילו שהפיסת עור המגוחכת הזו משנה משהו. כאילו מישהו לא חילל וטימא את הגוף שלה. לא חדר אליה בכוח. לא השאיר אותה עם צלקות לכל החיים.

העו"ד הצדיק את האנס בכך שהבחורה עלתה אליו הביתה, אז מה היא ציפתה. אז מה. אז היא עלתה הביתה. אז היא לא רצתה, אז היא התחרטה. זה אומר שהיא חייבת לשכב עם מישהו? זה אומר שמותר לו לקחת בכוח?

נמאס לי לשתוק. נמאס לי שמשתיקים אותי. נמאס לי שמשתיקים קורבנות, במקום לתת להן ולהם לצרוח. הלוואי והייתי יכולה לשנות.

לפני שנה בדיוק, נרצחו ליז טרובישי וניר כץ זכרונם לברכה בפיגוע ירי בבר-נוער.

לעולם לא אשכח את הלילה הזה, שטלטל אותי לגמרי. לעולם לא אשכח את העצרת שבאה שבוע אח"כ בכיכר רבין. איך עמדתי שם בכיכר יחד עם עוד עשרות אלפי אנשים.

לעולם לא אשכח איך בכיתי כאשר חן לנגר שנפצע בפיגוע דיבר. לעולם לא אשכח את מילותיו.

שנה עברה. והרוצח עדיין חופשי. ולמען האמת, זה מפחיד אותי. אבל יותר מפחידה אותי השנאה, ההסתה.

שנה שעברה, ועדיין רבים מתושבי מדינת ישראל, כולל אלו שיושבים בממשלה מלאים בבורות, בפרמיטיביות, בשנאת חינם.

לא, אני לא הולכת להסביר לאף אחד שהומו, לסבית, בי, טרנס הוא אדם בדיוק כמוכם. אם אתם לא מבינים את זה, צר לי עליכם. אני אפילו מרחמת עליכם.

אודי רז היה חבר של ניר כץ. הוא תיעד את ליל הרצח במצלמת וידאו. טבע ברזילי ערך את הצילומים לסרטון.

אחותי הקטנה, נוי רויטנברג, מוזיקאית מוכשרת,בחורה מקסימה ומדהימה, עושה שירות לאומי במרכז הגאה בגן מאיר וכן, היא גם לסבית.

היא כתבה, הלחינה ושרה שיר שמלווה את הסרטון הזה.

את השיר הזה היא שרה מול 3,000 איש בעצרת בתום מצעד הגאווה בירושלים.

אני לרוב לא חושפת בני משפחה כאן, אפילו שחלק מקוראיי מכירים גם אותה ומגיעים להופעות (ואתם יכולים להגיד לי שלום! אני אשמח!), אבל הפעם הנושא הזה חשוב לי מאוד.

מוקדש לליז טרובישי וניר כץ. יהי זכרם ברוך.

היום במוסף "סופשבוע" של העיתון מעריב פורסמה כתבתה של אליען לזובסקי על הגלולה למניעת היריון. אני מאוד אוהבת את הכתיבה של אליען, תמיד אני נהנית לקרוא את הכתבות שלה, אבל הפעם... משהו קצת הפריע לי.

אליען הפסיקה את השימוש בגלולות (כי היא מעשנת. נראה לי הרבה יותר מזיק לבריאות לעשן...) ומאז שהפסיקה גופה היה נתון ב"רכבת הרים הורמונאלית" כמו בגיל ההתבגרות (מצבי רוח, חרמנות, תסמונת קדם וסתית וכו') . היא ניסתה למצוא אמצעי מניעה שיחליפו את הגלולה, ראיינה רופאים/רופאות ונשים שמנסות שיטות אחרות.

יש בכתבה הסברים על אמצעי מניעה אחרים ולמה הם לא בדיוק יעילים או קלים להשגה ותפעול, הסברים על ה"שיטה" - שיטה טבעית שעובדת על בדיקת חום הגוף, הפרשות ומנח צוואר הרחם (אין לי מושג מה זה) ובאמצעות בדיקות אלו את אמורה להבין אם את מבייצת או לא (כן, ומה יקרה אם אפספס בחום הגוף או במדידת ההפרשה? מה יקרה אז?), הסברים על הסכנות של הגלולה לגוף... בעיקר דובר על כך שהגלולה מונעת מאיתנו הנשים להתחבר לגוף שלנו ולהרגיש אותו:"היה מדהים לגלות כמה הגוף שלי סורס במשך 17 השנים בהן נטלתי גלולות... על הדרך נמחק הדבר החשוב באמת: החיבור לגוף... אם המחזור סדיר איך הוא מרגיש שהוא לא מאולץ להתרחש באופן מלאכותי כמו בגלולות", "הבחירה ב'שיטה' למשל, יוצרת אינטימיות מקסימלית בינך לבין גופך".

השורה התחתונה של הכתבה היא שאין ממש תחליף לגלולה. אמצעי המניעה האחרים שיש בשוק (מלבד התנזרות) אינם יעילים כמוה, אינם נוחים להשגה כמוה ואינם פוגעים פחות בבריאות כמוה. ונכון שיש קונדום, אבל כשיש בנזוג קבוע, זה קצת מבאס להשתמש בו. לי באופן אישי ממש מוריד את החשק לעצור את הכל באמצע ולהתחיל להתעסק בזה. אז אם יש לי חבר קבוע שאני סומכת עליו ויודעת שהוא נטול מחלות, פשוט לא בא לי להשתמש בזה.

אני בהחלט מסכימה שעשויות להיות לגלולות תופעות לוואי. הלוואי והיה אמצעי מניעה יעיל וללא תופעות לוואי.

אבל, כל הקטע הזה של "הגלולה מונעת חיבור לגוף שלי ולנשיות שלי" קצת מגוחך בעיניי.

החיבור שלי לגוף שלי לא מתבטא בזה שאקבל מחזור בשיטה הטבעית.

מזה משנה האם אני מקבלת מחזור טבעי או מחזור מזוייף?

זה משהו ניו איג'יי שנראה לי מגוחך מאוד והוא גם מוציא את הנשים מגוחכות. הנשיות שלי לא מתבטאת בכך שאני מרגישה את הביוץ שלי, שאני חווה את המחזור החודשי בצורתו הטבעית.

הרי הביוץ והווסת הם תהליכים כמו כל תהליך אחר בגוף שלנו. אני לא חושבת שבתהליך הזה אני מרגישה יותר אישה, זה פשוט משהו טבעי שקורה לי בגוף. אם אני מקבילה את זה לגברים, אז אולי תהליך שקורה רק בגופם של גברים זה שפיכת זרע. מה, שגבר שופך זרע הוא מרגיש חיבור לגוף ולגבריות שלו? לא נראה לי, אבל בנים, אתם מוזמנים להאיר את עיניי.

אני לוקחת כבר חמש שנים גלולות, ברצף. אני משתמשת ב"יסמין" שנחשבת לבעלת הכי הרבה הורמונים. ולא היו מעולם תופעות לוואי (דווקא ממש חיכיתי בציפייה שהחזה שלי יגדל וזה לא קרה). אולי קצת ירדו לי החצ'קונים. אבל באמת, על אף הגלולה כן יש לי מצבי רוח, כן יש לי חשק מיני, וכן, לעיתים יש לי כאבי מחזור. כל עוד אני לא ארצה להיכנס להיריון, אני אמשיך בגלולות. אין לי בעייה להמשיך לקחת ברצף עוד חמש שנים. אני ממש לא מרגישה מסורסת.

אני חושבת שהגלולה כן משחררת את האישה. אני שכל עוד האישה בריאה ואין לה תופעות לוואי וסכנות בריאותיות עקב הגלולות (כמובן, כל גלולה אפשר להחליף, יש הרבה סוגים ואם גלולה אחת עושה תופעות לוואי אז גלולה מסוג שונה יכולה להיות טובה)- שתיקח את הגלולה.

אני רוצה לדעת שיש לי את האפשרות לשלוט על הכניסה שלי להיריון. אני מרגישה הרבה יותר טוב בידיעה שהגלולה תגן עליי מפני היריון לא רצוי. ואחוז ההצלחה של הגלולה הוא 99.9% במניעת היריון. אין שום אמצעי מניעה אחר שמגיע לזה. (חוץ מהתנזרות כמובן).

הכתבה פשוט משאירה נשים במחשבה של "אוי ואבוי! מה אני אעשה עכשיו?" וזה רק פוגע בהן לדעתי. בדיוק כמו כל הכתבות האלו עם כל המחקרים האלו שטוענים שמעונות יום מזיקים ופוגעים בילד. כאילו נותנים לך לחשוש אשמה בזה שאת לא רוצה להיכנס להיריון.

ההשלכות של היריון לא רצוי- כמו הפלה, נראה לי הרבה יותר חמורות ופוגעות מכך שתשמשי בגלולה.

החיבור לגוף שלי לא מתבטא בכך שארגיש את המחזור שלי בצורתו הטבעית. והאמת? זה מרגיש אותו הדבר כשהמחזור שלך מגיע טבעי או מגיע עקב גלולות.

החיבור לגוף שלך חשוב גם בסקס. ואם את לא מרגישה מוגנת באמצעי המניעה שלך – את לא תהני.

יותר חמור בעייני שאיזו נערה תקרא את הכתבה, תחליט שהיא רוצה להיות נשית ומחוברת, ולא תשתמש באמצעי מניעה.

שכל אחת תעשה מה שהיא רוצה. אם למישהי נוח להשתמש בקונדומים באופן קבוע – שתהנה, אותי זה מבאס. אם מישהי רוצה לסמוך על "השיטה" (שנראית לי טיפשית ולא יעילה בעליל) – שתסמוך עליה.

 אני אמשיך לקחת גלולות.

פעם בכמה זמן אני כותבת על זה. פעם בכמה זמן יש איזה טריגר. אני קוראת פוסט של מישהי אחרת, אני קוראת כתבה בעיתון או ספר. פעם בכמה זמן יש איזה סיוט עליו שהוא איכשהו חוזר לחיים שלי. מה שהכי מבעית זה שבחלומות אנחנו חוזרים להיות ביחד. לפעמים אני רואה אותו באוניברסיטה. לרוב אני בורחת לכיוון אחר. שלשום למשל, עמדתי ליד המעלית עם חברה. הסתובבתי ומי היה מולי? הוא. יותר מזה – הפרצוף שלי היה תקוע בתוך הפרצוף שלו ככה שהסתכלתי לו בעיניים. קפאתי לכמה שניות. המשכתי לדבר עם החברה שלי כאילו הכל כרגיל.

והנה, אני קוראת את הפוסט הזה. והנה, עוד מקרה של ילדה שנפלה להתעללות מינית מזוויעה, לא נתפסת. לא נתפס מאיפה כל הרוע הזה, לא נתפסת השתיקה של כל האנשים מסביב.

והנה, אני קוראת ספר של ג'ודי פיקו בשם "המעגל העשירי". סיפור על ילדה בת 14 שנאנסת ע"י החבר שלה. ומי הקורבן? לא אותה נערה מסכנה, אלא אותו האנס. כי הוא בסדר. כי הילדה הזאת רצתה את זה.

ואומנם זה רק ספר. ואומנם אני קוראת ואני כועסת ואני מקווה להגיע לסוף, ושיהיה לשם שינוי בספרים של ג'ודי פיקו סוף טוב.

אבל הספר הזה מתאר מציאות עגומה.

כי היום, הקורבן הוא אנס. כי אני עדיין קוראת תגובות של "מה את רוצה? את הכנסת את עצמך לזה? אז תשתקי ואל תתלונני".

כי תמיד היא ביקשה את זה, היא רצתה את זה. כי היא הכניסה את עצמה למצב הזה.

אז לא עברתי התעללות מינית מהסוג שאתם תקראו עליה  בעיתונים. אבל העיקרון זהה. "אם את לא...אז זה אומר שאת לא אוהבת אותי". ואם את לא אוהבת אותי, אז אני אעזוב אותך. ואם אני אעזוב אותך, אז אף אחד אחר לא יהיה איתך. "ואני נפגעתי ממך אתמול, כשאמרת לי 'לא', ורק בגלל שאני אוהב אותך, אני נפגע. אם בחורה אחרת שלא היה לי אכפת ממני הייתה אומרת לי לא, אז לא היה אכפת לי". ואני תמיד הלא בסדר. שום מילה שאמרתי היא לא במקום. שום צורת התנהגות היא אינה בסדר, מלבד להיות הכלי שלו לסיפוק היצרים שלו, ולשתוק. שום הבעת דעה אינה במקום. אני הייתי צריכה לעשות מה שהוא אומר ולא מעבר לזה.

והייתי צריכה להקשיב לכל הכללים והחוקים שהוא קבע, וגם לכתוב אותם. שלא אשכח במקרה.

ולא, לא באתי מבית הרוס. יש לי משפחה אוהבת ותומכת. יש לי חברים שאוהבים אותי כמו שאני.

אבל הייתי ילדה מופרעת אכילה, שהאנורקסיה כילתה כל בדל של ערך עצמי. הייתי ילדה שלא אהבה את עצמה, שחשבה שזה מה שמגיע לה.

והוא, אני לא בטוחה שהוא יודע שהוא עשה משהו רע. הרי מבחינתו זו אהבה.  מבחינתו ככה קשר זוגי צריך להיות. והוא ממשיך בחיים שלו,ופעיל באגודה, ואף אחד לא מתאר שיש בחורה שקצת שבורה מבפנים.

ולי, לי אין מה לעשות עם זה. כי להיות מניפולטיבי דוחה, זה לא פלילי. רק לא מוסרי. כי אני מאשימה את עצמי למרות הכל, שלא עזבתי. למרות שבהיגיון שלי אני יודעת שאני לא אשמה. אי אפשר להאשים ילדה בקושי בת 18 שנכנסת למערכת יחסים חולנית.

ולא, לא תקראו עליו בעיתון. ולא תקראו על אלפי ילדות, נשים ונערות שנקלעו למצב הזה. שסובלות, שבוכות, שרע להן כל כך.

והסיפור שלי והסיפור שלה אותה נערה בת ה-15 שהסיפור שלה התפרסם בתקשורת אתמול הוא לא לגמרי זהה, מלבד העיקרון.

כי מה היה קורה אילו הוא היה אומר לי "אם את מסרבת לבקשה שלי לשכב עם חבר שלי, זה אומר שאת לא אוהבת אותי?"