כבר שבועיים בערך שאני קוראת את פוסטי הפרידה שלכם ומתמלאת בנוסטלגיה שלא תיאמן. אומרת לעצמי שגם אני צריכה אך מוצאת את עצמי מתחמקת.

אז אנסה עכשיו, הכי בספונטאניות ומאולתר שלי.

פתחתי את הבלוג כשהייתי בת 14, מתבגרת טיפוסית ולא טיפוסית בחטיבת ביניים בעיר האורות פתח תקווה. זה מרגיש כל כך רחוק, ומצד שני כאילו רק לפני שנייה התחברתי בחייגן ועשיתי כותרות לרשימות בצייר ובוורד. חזרתי קצת לארכיון, ממש לפוסטים הראשונים, ואחרי שסיימתי להתחלחל ממבוכה על השטויות הילדותיות למדתי גם לזהות את האני שרק החלה להתהוות לה. זיהיתי, וחייכתי כי זה באמת מרגיש ראשית הכל.

שנים מאוד משמעותיות תיעדתי בבלוג הזה, והבלוג הזה וכל החוויות והאנשים שהוא הביא לחיי, היה משמעותי בשנים האלו.

אפשר לומר שהתאהבתי לראשונה בבלוגר, וגם שנית וגם שלישית. הכרתי אנשים (שהפכו לחברים) שהיו שרוטים כמוני ולא חשבו שאני מכת השטן כי לא התיישרתי לפי הנורמה הפתח תקוואית או בכלל.

עוד אין לי את האומץ או הזמן לצלול לקריאה מעמיקה וכרונולוגית של כל מעלליי בשנות העשרה, אבל אני כל כך שמחה שבכלל יש לי את האפשרות. מהקצת שכן קראתי נדהמתי כמה דברים אני בקושי זוכרת או מעכלת שקרו בכלל. זה אכן מסמך אנושי מרתק, אך גם מזעזע ללא ספק.

כאן התחלתי לפתח את התחביב שלי בצילום, ממצלמת רשת מלאת רעש, למצלמה דיגיטלית ראשונה של 3.2 פיקסלים שלמים! ועד למצלמות מתקדמות יותר ויותר עם השנים. אולי זה ישמח אתכם לגלות (אותי לפחות זה משמח) כי התחביב הזה בשנתיים האחרונות הופך לקצת יותר, לפחות אני משתדלת להפוך אותו לקצת יותר. מחלטרת לפעמים כצלמת אירועים קטנים ובוקים, ובשאר הזמן מצלמת מוצרים למטרות שיווק ברשתות חברתיות.

מוזמנים להתרשם באתרי הגם כן מאולתר (למרות שהתקדמנו מימי הצייר)

www.imagicbylala.com

או לעקוב אחריי באינסטוש imagic_bylala@

אה, רגע... אז מי זאת פרג בכלל כל השנים האלו?

אז היי, נעים מאוד, אני ללה. כן, כן, ללה. עליתי ארצה מאזרבייג׳אן שם זה לגיטימי לגמרי לקרוא לילדות תמות כך. בין השאר ללה מתרגם לפרח- הלוא הוא פרג.

היום אני בת 29, מתגוררת ביפו, נשואה מזה שנתיים באושר אך לא בעושר עדיין (מקווים שגם זה יגיע), לא לבלוגר. סורי. כבר 4 וחצי שנים שאני דיילת אויר וזו הרפתקאה מטורפת ואורח חיים ממכר. מזל שהחוזה שלי נגמר עוד שנה ואז אאלץ להמציא את עצמי מחדש, או לפחות להפוך את הסמי-תחביב וסמי-מקצוע למשהו יותר בשרני. אם פעם חוסר וודאות הייתה מבעיתה אותי, היום אני משתדלת להתמסר אליה ולשחרר כמה שאפשר.

אני מרגישה שאני יכולה לקשקש עם המסך הזה עוד הרבה זמן ומשפטים ומילים רבות מפעפעות ורוצות להתפרץ, אבל המסך יורד וזה הזמן להפרד וכמו שאמרתי- לשחרר.

הפרידה הזו מעציבה אותי, אך יש משהו שליו בכיבוי האורות הזה. זה הכריח אותי לעשות קלוז׳ר נאות וקיבץ את כולם לעשות את אותו הדבר. קראתי את הפוסטים שלכם בשקיקה, שמחתי לגלות איפה כולם היום ושאני לא היחידה שמרגישה את הרגשות העזים האלה כלפי אתר אינטרטי מיושן כביכול.

נעמתם לי מאוד, תודה שקראתם, תודה שכתבתם, תודה שהייתם ונוצר הדבר המיוחד הזה שהוא ישרא-בלוג.

בהחלט אתגעגע

*פרג