תמיד היה לי ברור, שאם הייתה אפשרות לחתונה אזרחית/ רפורמית/קונסרבטיבית בארץ- אז ברור שלא הייתי בוחרת להתחתן דרך הרבנות. אני לא מעוניינת בטקס לא שיוויוני, לא מעוניינת לעבור הדרכת כלות מטופשת ולא מעוניינת לטבול במקווה כי אני "לא טהורה". באופן כללי, מכעיס אותי מאוד שיש כפייה דתית.

אבל אין ברירה. אז חשבתי לעצמי- למה לא להתחתן דרך "צוהר"? שמעתי טובות על הרבנים של צוהר, שהם יותר נחמדים וקלילים וידידותיים ולא לוקחים כסף- כי זו מצווה גדולה לחתן!

אז אמרתי לעצמי, מאחר ו"צוהר" יושבים בלוד, שזה קצת בעייתי עבורנו- נפתח תיק ברבנות חיפה. נצחק על ההדרכת כלות. נתייחס למקווה כאל חוויה אנתרופולוגית. אבל לפחות רב של צוהר.

פניתי השבוע לצוהר, שאלתי איך מתבצע התהליך. ואמרו לי שזו בעייה. כי רבנות חיפה לא מאשרת את כל הרבנים שלהם. ואין להם רבנים שגם מאושרים ע"י רבנות חיפה וגם יכולים לחתן בצפון.

וזה ממש הוציא לי את הרוח מהמפרשים. אנחנו יכולים לנסוע ללוד- לפתוח תיק ברבנות של צוהר. אבל צריך להביא שני עדים. וזה בעייה. כי אני לא יודעת מי יוכל לבוא איתנו. ואני לא יכולה להסתמך על זה "שיהיה בסדר". ואני לא יודעת מי יחתן אותנו- כי אני לא מכירה שום רבנים. אין לי מושג בזה!

חשבתי אפילו לנסוע לפראג/קפריסין ולהתחתן בחתונה אזרחית, וכאן בארץ לעשות טקס רפורמי. טקס בו גם אני יכולה להשתתף ולהגיד משהו, שגם אני יכולה לענוד טבעת לבן זוג שלי.  זו אופציה שמאוד מאוד קוסמת לי- אבל אין לנו כסף לזה. אין לנו את האפשרות להוציא עוד אלפי שקלים על זה.

ואני יודעת שאפשר להיות ידועים בציבור, אבל אני רוצה להיחשב כנשואה.

וכל הסיפור הזה רק מקומם אותי ומציף בי את הכעס על כך שיש פה כפייה דתית ולרבנות יש מונפול על החיים של כולנו כאן. שאין לאנשים שום אפשרות בחירה! וזה פשוט הזוי, הזוי לחלוטין- שאנשים צריכים להתחתן בארץ אחרת!

אוף, אני כבר ממש אובדת עצות.

היום הייתי בריאיון עבודה באחת המחלקות באוניברסיטה.

דבר ראשון, רק כאשר נכנסתי לחדר המראיין קרא את קורות החיים שלי. זה משהו שמעיד על חוסר מקצועיות- אתה מזמין מישהו לריאיון עבודה, לא תטרח לקרוא את קורות החיים שלו לפני?

בנוסף, במהלך כל הראיון קיבלתי ממנו הרגשה שהוא מזלזל בי. בכל ריאיונות העבודה שהייתי בהם (והייתי לא במעט) ביקשנו ממני לספר על עצמי, על התפקידים שעשיתי ומהותם. הוא פשוט השתיק אותי וזרק כל מיני משפטים שהביעו זלזול. אז למה הזמנת אותי לריאיון? יכולת רק להסתפק בקריאת קורות החיים שלי. זה גם נראה כאילו הוא ממש לא יודע לנהל ריאיון, מה לשאול, כל הזמן הוא ענה לטלפונים. והשיא היה, שהוא שאל אותי בת כמה אני. וכשאמרתי לו שאני בת 25- הוא אמר "את ילדה קטנה". והוא חזר על המשפט הזה "את ילדה קטנה" כמה וכמה פעמים במהלך הריאיון. סליחה?!?!?! אני לא ילדה ובטח שלא קטנה! אני בטוחה שאם היה יושב  מולו בחור בן 25 הוא לא היה אומר לו "אתה ילד קטן". ובלי קשר (למקרה שמישהו יטען שהפמינזם שטף לי המוח) לא אומרים כזה דבר. לא לגבר ולא לאישה. זו פשוט חוצפה! אתה לא מכיר אותי! באיזה שלב אמרתי משהו כמו "אולי אני צעירה אבל יש לי הרבה ניסיון". אני לא מבינה מאיפה הוא הביא את המשפט הזה ולמה זה נראה לו לגיטמי להגיד את זה. הגיל שלי גם מצויין על גבי קורות החיים שלי, ככה שאם נראה לך שאני צעירה מדיי- אל תזמן אותי לריאיון עבודה. אבל כנראה שהוא לא ממש טרח לקרוא את קורות החיים שלי לפני.

תוך כדי הבנתי שאני ממש ממש לא רוצה לעבוד בכפיפות לאיש כזה ורק רציתי לקום וללכת. הוא שאל אם אני ממשיכה לתואר שני ועניתי לו שאני כרגע עוד לא יודעת ולא הגעתי להחלטה, הוא אמר שהתשובה לא טובה. כבר לא היה לי אכפת ורציתי רק ללכת ואמרתי לו "אוקיי, זו התשובה שלי".

סתם בזבזתי את הזמן שלי. יכולתי ללכת לשיעור פילאטיס במקום.

למדתי במספיק קורסים במהלך הלימודים שלי איך ריאיון עבודה אמור להתנהל. דבר ראשון- צריך לכבד את האדם שבא אליך לריאיון. מישהו קם בבוקר, התארגן, הגיע על חשבון הזמן האישי שלו או על חשבון יום עבודה. המינימום זה לכבד את מי שמולך, לתת לו תחושה טובה, לתת לו לדבר, לא לקטוע אותו ובוודאי שלא לזרוק משפטים מעליבים. בנוסף- צריך לקרוא את קורות החיים כמו שצריך! לעשות סינון! לא לקרוא אותם לראשונה כשמגיע המרואיין! וכן, לקחת כמה דקות לפני שנכנסים לריאיון כדי לעבור שוב על קורות החיים. להתארגן לריאיון- לחשוב מה רוצים לשאול ולדעת על האדם שעומד מולך ולסגור את הטלפון.

אולי אני "ילדה קטנה" להגדרתו, אבל אני יכולה ללמד אותו איך אמור להתנהל ריאיון עבודה במקום שמתיימר להיות מקצועי ומכבד את עצמו.

בטח גם אתם נתקלתם לאחרונה בשלל סטטוסים של בחורות שטסות לשלל יעדים על רחבי הגלובוס.  זו השנה הרביעית שמתקיים קמפיין שמטרתו היא להעלות את המודעות לסרטן השד, במסגרתו בחורות כותבות סטטוסים לא מובנים וכדי לעצבן את הבנים, והבנים לא מבינים ומתרגזים. 

אני אישית לא נתקלתי בזה השנה, אלא רק בסטטוסי תגובה, ולמרות שלקח לי זמן להבין את ההסבר לבחירת היעדים, ישר זיהיתי את הקונספט ושוב תהיתי מה לכל הרוחות הוא קשור לסרטן השד. אז נכון, השנה הבנות לא מתבקשות לכתוב איפה הן אוהבות "לעשות את זה" או כמה ס"מ הן מעדיפות במספר מסויים של דקות וזה מנחם, כי לפחות בחורות הפסיקו לחפצן את עצמן, אבל עדיין כל הרעיון הזה דבילי.

ראשית, מה השטויות האלו של "בואו נעצבן את הבנים". מה אכפת לי מהבנים בכלל?! לא עברנו את כיתה ד' עם כל משחקי מלחמת המינים האלו?

שנית, לא ברור מה הקשר של הקפיין לסרטן השד, למי הוא אמור לפנות ומי עומד מאחוריו-  למיטב הבנתי לאגודה למלחמה בסרטן אין כל קשר אליו.

הרעיון בבסיסו יפה- בואו נעלה את המודעות. בואו נלך להיבדק או נגיד לאישה יקרה לליבנו להיבדק. חבל שהמטרה קצת התפספסה בדרך.

אין כל קשר בין המשפטים שהבחורות אמורות לכתוב לבין סרטן השד. מה הקשר בין מידת הנעליים שלך, לאיפה את אוהבת להניח את התיק או טיסה לאמסטרדם לבין סרטן השד? לא, כל המטרה היא שהבנים לא יבינו. שוב, מה אכפת לי מה הבנים מבינים או לא? מה הם קשורים לסרטן השד? (לפני שתקפצו, ידוע לי שגברים גם נפגעים מסרטן השד. אבל זה משהו שהוא מאוד מאוד נדיר ולרוב זה יקרה לגברים מבוגרים).

אז כן, היו כמה סטטוסים (כמו שלי למשל) שדיברו על חודש המודעות לסרטן השד ועל כמה חשוב להיבדק. אפילו הפיצו ברשת את התמונה הזו:

(אפילו שפחות אהבתי את ה"חכמות מוזמנות לשתף")

לא כל פרסום הוא פרסום חיובי. כשמפרסמים מוצר או רעיון בדרך לא נכונה- זה רק גורם לזלזול. אף אחד לא יתייחס לרעיון שלך ברצינות, רק ידברו על הפרסום עצמו ולא על מהותו. ואכן, הבאזז סביב הקמפייין הזה הוא כמה הבנות טיפשות, ובואו נחטיף להן סטירה ונשלח אותן למטבח ואולי גם תתפשטו בדרך.

בנוסף, למי הקמפיין הזה אמור לפנות?

סרטן השד פוגע גם בנשים צעירות, ואפילו בגברים. אבל מי שבקבוצת הסיכון הכי גדולה הן נשים שחלו בעבר או שיש להן היסטוריה משפחתית של סרטן השד ונשים מעל גיל 40. נשים שיש להן את ההיסטוריה המשפחתית- בוודאי שאינן צריכות קמפיין כזה. אני מתארת לעצמי שהן מודעות למחלה. קהל היעד- הוא נשים מעל גיל 40. ונכון שלאמא שלי יש פייסבוק, אבל היא לא תבין ולא תתשתף במשחק הזה. לא עשיתי בדיקה סטטיסטית של העניין, אבל אני מתארת שרוב הנשים מעל גיל ה-40 הן כמו אמא שלי. אולי יש להן פייסבוק, אבל הן לא ישתתפו במשחק הזה, לא יבינו אותו ולא יבינו למה זה אמור לדבר אליהן.

אולי קהל היעד הוא הבנות (או אפילו בנים)  שישלחו את אמא להיבדק. אבל הקמפיין מפספס את מטרתו. כי כמו שכתבתי למעלה- כמעט ולא מדברים על סרטן השד ועל החשיבות בבדיקה ובגילוי מוקדם. כולם מתעסקים בקמפיין עצמו ולא במטרה שלו.

אז בחודש אוקטובר הבא, אל תשחקו במשחקים הטיפשיים האלו. תכתבו תכלס- כמו שאני כתבתי אתמול:

"חודש אוקטובר הוא חודש המודעות לסרטן השד. 1 מ-8 נשים תחלה בסרטן השד ושיעור התמותה מסרטן זה הוא גבוה. נשים יקרות, יש חשיבות רבה לגילוי מוקדם של המחלה בריפוי והחלמה, לכו להיבדק!"

מידע על סרטן השד.

היום נסעתי על קו 271 ממרכזית המפרץ לכיוון נהריה. חזרתי מהחבר שלי והיה לי זמן לרדת בבית לפני העבודה. בחרתי כהרגלי את אחד המושבים שקרובים לדלת האחורית, התיישבתי ליד החלון והתחלתי לשמוע מוזיקה בגלקסי שלי.

פתאום מתיישב לידי גבר. הוא נמוך, לובש ג'ינס, משקפי שמש וכובע קסקט. יש לו מעיין תיק שנראה כמו מצלמה. זה היה נראה לי חשוד שהוא התיישב בשורת המושבים שבמקביל למושב שלי ואז פתאום עבר לידי. אבל יש כל כך הרבה סיבות לעבור מושב, אני צריכה להפסיק לחשוד בכל גבר שהוא מטרידן או אנס.

אני מרגישה כל הזמן את המרפק שלו איפה שהצלעות, מעל עצמות האגן שלי. אני מותירה לו להינות מהספק. אולי זה בטעות. אולי זה סתם. אולי אני מדמיינת. אני שמה לב ליד שלו, כי אני הרי, כבר מכירה מטרידנים כאלו. אני מנסה לזוז, להתכווץ כמה שיותר לתוך המושב שלי, נדחקת יותר ויותר לחלון, אבל לא משנה מה- תמיד אני שוב מרגישה את המרפק שלו צמוד אליי. למרחב האישי שלי. ופתאום אני קולטת את היד שלו זזה מהירכיים שלו לכיווני. אני מסתכלת בחשדנות, כמו שהחתולים שלי מסתכלים על משהו שמרגיז אותם. ואז אני מרגישה שהגב כף שלו נוגעת לי בירך!

הרגשתי מצוקה. מה אני עושה? מה אני אומרת? להגיד? הוא לא באמת נגע. אבל רגע, אני מכירה את המטרידנים האלו. עוד רגע והוא נוגע בי וממש שם עליי את היד. אני פועלת לפי האינסטינקט שלי וזזה ממנו. הוא כנראה מבין משהו ומהר מאוד זז ושם את הידיים שלו עליו.

אני מפסיקה את המוזיקה. עוד רגע ואני צריכה לרדת בתחנה שלי. אני המומה. נבוכה. לא יודעת מה לעשות. קולטת שהטרידו אותי. ולמה אני שותקת? למה אני לא צועקת עליו? למה זזתי? למה לא אמרתי לו – תזיז את היד! למה לא צעקתי, עשיתי מהומה, צילמתי אותו?

הרי אין דבר כזה "בטעות".נכון, האוטובוסים הם צפופים ואנחנו רק אנשים. גם אני בטעות נוגעת באנשים אחרים. אבל כאן זה לא היה טעות, להיצמד אליי שוב ושוב למרות שאני זזה- זה לא בטעות, זה בכוונה. להתחיל לשלוח את היד לכיווני- זה לא בטעות, זה בכוונה. לגעת בירך שלי- זה בהחלט בכוונה. אלו לא דברים שקורים בטעות. לאף אחד אין שום זכות לגעת במישהו אחר, להיצמד אליו, לפלוש לו למרחב האישי.

לפני שאני יורדת אני רואה בחורה תופסת את המקום שלי והוא מתיישב לידה. להגיד? לא להגיד? מה להגיד? להגיד שלא תשב לידו? שהוא מטרידן? ומה אם היא לא תקשיב? מה אם הוא יצעק? מה אני אעשה? והנה כבר האוטובוס עוצר ואני צריכה לרדת.

כבר בדרך הבייתה אני מרגישה את הדמעות. דמעות על זה שלא אמרתי כלום, שלא הזהרתי את הבחורה.

זו לא פעם ראשונה שמטרידים אותי מינית. זו פעם ראשונה שזה קורה באוטובוס.

ואני כועסת על עצמי. כועסת שלא אמרתי כלום. איך אני, הפמיניסטית, אחת שכבר לא מתביישת בדעות שלה, בחורה חזקה שכובשת את כל העולם עם העקבים הכי גבוהים. איך אני, ששונאת את המטרידנים האלו, שעושה הכל כדי להעלות מודעות לנושא, להסביר, לכתוב, אפילו לכתוב עבודת סמינר בדיוק על הנושא הזה- הטרדה מינית בתחבורה ציבורית.

איך אני, איך אני שתקתי.

למה שתקתי.

*נשלח גם לה"הכצעקתה".

כמו בכל שנה, הגיע הזמן לקנות את החופשי-שנתי סטונטיאלי. בעבר זה היה יחסית פשוט וקל: נרשמים ומשלמים באתר של אגד, מגיעים לאגד עם אישור תשלום ואישור לימודים ומקבלים את הכרטיס.

השנה משרד התחבורה החליט שכולם עוברים לרב קו. כלומר, אנחנו הסטודנטים נדרשים להחליף את כרטיס החופשי שנתי בכרטיס רב קו, לשלם באינטרנט ואז להגיע לעמדת ההטענה עם אישור התשלום. אבל מה, הם החליטו שההנפקה תתחיל רק מה-24 לאוקטובר, בעוד שתוקף הכרטיס הישן מסתיים ב15 לאוקטובר והכרטיס החדש מתחיל ב15 לאוקטובר. כלומר, אנחנו נדרשים לשלם פעמיים! רק אח"כ התברר מכמה שיחות של אנשים, שאפשר היה להשתמש בכרטיס הישן למרות שפג התוקף שלו, אבל כמעט אף אחד לא ידע- כולל הנהגים. ורק מי שחשב על לשמור קבלות יקבל זיכוי.

ביום שישי עברתי במרכזית, הוצאתי רב קו וחשבתי שנגמרו תלאותיי. נכנסתי לאתר של אגד וכמובן האתר עשה בעיות- לא זז, לא מקבל את הכרטיס, לא שולח להדפסה, אבל מילא.

ביום ראשון משרד התחבורה החליט *שוב* לשנות נהלים. כל הסטודנטים נדרשים לשנות את הרב קו לסטטוס של "סטודנט פלוס". כך, שכל הסטודנטים שבמהלך השלושה חודשים האחרונים הוציאו רב קו- צריכים שוב לגשת לאגד ולשנות את הרב קו שלהם. שבוע לפני פתיחת הלימודים.

מה שיוצר כמובן- תורים ארוכים ומטורפים. ממה שהסתכלתי באינטרנט- יש אנשים שעמדו שלוש שעות בתור! רק כדי להנפיק!

חברה מהלימודים אמרה לי לנסוע לאגד שבקריית חיים כי יש שם פחות תור, שם רב ישנו לי את הסטטוס לסטטוס סטודנט, ואת ההטענה אני צריכה לעשות במרכזית. מה שאומר- להטרטר. אבל זה עדיף מלעמוד בתור.

היום נסעתי לאגד בקריית חיים. יש שם רק מחשב אחד. עמדתי כחצי שעה בתור דחוס, צפוף ומחניק. לאחר שסיימתי נסעתי למרכזית. שמחה וטובת לב אני מגיעה לעמדת ההטענה עם התור הקצר ומה מתברר- לא עדכנו לי את הסטטוס! מה שמשאיר שתי אפשרויות: 1. לעמוד כמה שעות בתור ההנפקה 2. לנסוע שוב לקריית חיים, לעמוד שוב בתור, לנסוע שוב למרכזית, לעמוד בעוד תור ואז לחזור את הדרך חזרה.

איזה ייאוש!!!! חשבתי שאני עומדת להתחיל לבכות, באמת. הבחור בקופה אמר לי שידוע שיש בעיות עם הסניף של אגד בקריית חיים, ככה שבטוח אני לא הראשונה ולא האחרונה שזה קרה לה. לרוב אני שקטה וצייתנית ולא מתווכחת, אבל התחלתי לצעוק ולהתלהם ולהגיד שאני לא מוכנה לעמוד שוב בתור ושזה לא בסדר וכמה אפשר לשגע אותנו ויש תור פשוט ענקי של מאות אנשים ומה זה הדבר הזה. כבר לא ידעתי מה לעשות והבחורים שהיו בקופה היו באמת חסרי אונים. הם אמרו שאין להם את המכונות של ההנפקה וחבל שאין, כי הם מבקשים שזה יהיה גם אצלם בדיוק למקרים כאלו אבל לא מאשרים להם. בסוף אחד הבחורים אמר שהוא יבוא איתי לעמדת ההנפקה, ייכנס מאחור ויגיד להם לשנות את הסטטוס של הסטודנט וכך באמת היה.

אני לא מבינה את הטמטום של משרד התחבורה. למה כל הזמן לשנות נהלים? למה לא להחליט מלכתחילה שסטודנטים יירשמו בסטטוס מסויים? למה לשגע את כולם ולהחליט את זה רגע  לפני פתיחת הלימודים, במקום להודיע חודשיים- שלושה מראש- ככה כל אחד מגיע בזמן הפרטי שלו ואין לחץ ותורים ארוכים ואנשים לא צריכים להטרטר כל הזמן. למה לכל הרוחות הם לא נתנו להוציא כרטיס עם תום התוקף של הכרטיס הקודם- במקום שנשלם פעמיים! וגם אם החלטתם להאריך תוקף- למה אף אחד לא יודע מהעניין הזה?! ולמה אגד לא פותחים יותר עמדות הנפקה?!

המצב של התחבורה הציבורית בארץ הוא על הפנים. לא שמים זין על האנשים שאין להם ברירה אלא להשתמש בה. פשוט ביזיון.

אתמול באופן כללי, היה לי יום טוב. רכשתי מכשיר סלולרי חדש, ביקרתי עם החבר בספא, סגרנו צימר והזמנו טייק אוואי מהמסעדה האהובה עלינו. אבל הדבר הכי משמח והכי מרגש- לשבת מול הטלוויזיה ולקלוט שמחזירים את גלעד שליט הבייתה.

יש לנו מנהג כזה, בכל ראש השנה לכתוב ברכות לשנה החדשה ולקרוא את הברכות של השנה הקודמת. כמעט כולנו מאחלים שגלעד שליט יחזור הבייתה ויחגוג את ראש השנה עם הוריו. תמיד כשאנחנו מרימים לחיים אנחנו מוסיפים שגלעד שליט יחזור הבייתה בשלום, אמן.

אבל כשעברו השנים, היה קשה יותר ויותר להאמין שזה אכן יקרה. ופתאום, שאתמול, הודיעו שיש עסקה, עברו בי צמרמורות של התרגשות.

אני לא מכירה את גלעד שליט. לא מכירה את משפחתו. אני לא פעילה במטה. אני לא יכולה לתאר לעצמי מה עבר ועובר ויעבור עליו או על הוריו. תוהה מה עדיף- בן בשבי או בן בארון. אבל גלעד שליט בקלות היה יכול להיות מישהו אחר. מישהו שאני כן מכירה. מישהו שאני אוהבת. מישהו מהמשפחה.

אין ספק שהמחיר יקר. אבל חיים של חייל לא שווים את זה?

הלב שלי גם עם המשפחות השכולות. מי אני שאשפוט משפחה שכולה, מי אני שאבין את כאביה (אפילו שגם אני ממשפחה שכולה, אבל אח של סבתא נפל בזמן שירותו הצבאי ונכון שאין הבדל בין כאב לכאב, אבל הנסיבות שונות). אני מבינה את רצונם לנקמה, לצדק. אבל הטרורסיטים האלו חיים נהדר בכלא הישראלי ואנחנו משלמים על זה מכספי המיסים. הם חיים הרבה יותר ממה שחיים האנשים בעזה או אפילו חלק מהאנשים במדינת ישראל.

שום דבר, שום דבר לא יחזיר את אלו שנרצחו בפיגועים לחיים. ומנגד- יש חיים של חייל שכן אפשר להציל.

אני זוכרת שהייתה את הצעדה של משפחת שליט והמטה ומנגד עמדו משפחות שכולות שהתנגדו לצעדה. אני זוכרת שכתב טלוויזיה שאל אב שכול: "ומה אם זה היה הבן שלך בשבי?". אז אותו אב שכול אמר: "אם זה היה הבן שלי, מצידי שיתנו להם הכל. מצידי שיתנו להם גם את תל אביב". וזה אומר, דרשני.

טרוריסטים ומחבלים באים והולכים. זה לא שבלעדי האסירים אין פיגועים. יש. זה לא שמישהו מחכה להם לעשות או לתכנן פיגוע. ואני רוצה להאמין שהמדינה וצה"ל מספיק חזקים והפיקו לקחים.

גלעד שליט הוא חייל של מדינת ישראל, המדינה שלחה אותו ולכן היא מחוייבת להחזיר אותו. הוא לא איזה סוחר סמים שיצא לסגור עסקה. 

יש כאלו שאומרים שכל חייל צריך בחשבון שהוא עלול להיהרג או ליפול בשבי. זו גישה טיפשית ואני לא מבינה אותה. חוק גיוס הוא חובה! אף אחד לא שואל אותך אם להתגייס או לא. זה החוק במדינת ישראל ולא כולם רוצים להתחמק ולעבור על החוק. ולא כל היחידות הן התנדבותיות. אם יש לך פרופיל מתאים, אתה הולך לקרבי. זהו, אין דיון. (כמובן שיש מקרים יוצאים מהכלל וכו' וכו'). תקנו אותי אם אני טועה. אז לפי הגישה הזו, אם מישהו לא רוצה להילקח בשבי או להיהרג (יש מישהו שרוצה? שזה מתאים לו?) אז שלא יתגייס. ואז? מי כן יתגייס?

אני מחכה לרגע הזה, לשבת בציפייה דרוכה מול הטלוויזיה, לראות את ההורים של גלעד זוכים לחבק אותו. 

ושבו בנים לגבולם.

השיקול היחידי שלי היכן ללמוד את לימודיי האקדמאיים היה: להמשיך לגור בבית. וזה לא כי אני מפונקת או לא יכולה להסתדר לבד (אם כי אני מניחה שהיה לי קצת קשה להסתדר עם שותפים) אלא כי אין כסף. ההורים שלי לא יכולים לממן אחזקת דירה נוספת ואני לא חושבת שאני בעצמי הייתי יכולה להסתדר מבחינה כלכלית. למעשה, הייתי צריכה יותר לעבוד מאשר ללמוד.

אז לי יש מזל. ההורים שלי גרים קרוב יחסית לאוניברסיטה (עניין נסיעה של שעה בתחבורה ציבורית שזה גם סיוט בפני עצמו), החבר שלי גר ליד האוניברסיטה מה שחוסך לי את רוב הנסיעות. ההורים משלמים לי שכר לימוד במלואו (וזה למשל כלל גם קורס אנגלית בקיץ שעלה הרבה מאוד כסף) ונסיעות- החופשי שנתי סטודנטים. אני גרה בבית ואין לי הרבה הוצאות, לפעמים ההורים גם קונים לי דברים שאני צריכה או רוצה. יש לי עבודה של מעט מאוד שעות יחסית, במרחק הליכה מהבית (חוסך לי עוד שעות נסיעה) ובתקופת המבחנים מאוד התחשבו בי.

אז כן, אני ברת מזל.

אבל יש סטודנטים שאין להם מזל. לא לכולם יש הורים שיכולים לעזור, לא כולם יכולים להמשיך לגור בבית של ההורים כי הם רוצים ללמוד במקום מסויים שחשוב להם או שההורים גרים רחוק מהאוניברסיטה/מכללה. יש הרבה מאוד סטודנטים שפשוט נקרעים ונשחקים בניסיון לשלב עבודה ולימודים. אז נכון, יש מלגות, אבל לא כולם מקבלים מלגה והמלגות לא באמת מכסות את כל ההוצאות הגדולות מאוד שיש. לא לכולם יש מקום עבודה שמתחשב בהם בתקופת מבחנים. יש הרבה מעסיקים שמבחינתם תתן את המשמרות שאתה צריך ומצידם אל תלמד. ואם לא טוב לך- תלך.

גם אנשים שלא סטודנטים נקרעים. עובדים קשה אבל בכל זאת לא מצליחים לגמור את החודש. קשה לחיות פה. שכ"ד הוא בשמיים. שלא לדבר על לקנות דירה. מחירי המזון הולכים ומאמירים. הדלק. גם התחבורה הציבורית לא כזו זולה והיא פשוט נוראית. הכל כל כך יקר!

שנה הבאה אני והחבר רוצים לעבור לגור ביחד, אבל מבחינה כלכלית זה הולך להיות לא פשוט. גם אם נדחה את המעבר אחרי שנסיים את הלימודים- מי אמר שכל ההשקעה שלי בלימודים תניב איזשהם פירות? מי אמר שאצליח לגמור את החודש? ומה יהיה הלאה? אם נרצה לקנות דירה? אני באמת תוהה איך נצליח. אני מקווה שיהיה בסדר למרות הכל.

יש כאלו שאומרים שזו מחאה רק של אנשים שמתעקשים לגור בת"א. אבל זה לא רק בת"א! מחירי שכ"ד עולים ומאמירים בכל גוש דן וגם בירושלים, באר שבע וחיפה. וזה לא רק שכ"ד מאמיר, יוקר המחייה גבוה בהרבה לעומת מה שאנשים מרוויחים.

בחיפה, בשכונה יחסית טובה ונורמלית, בדירה קטנה- שכירות היא בסביבות 2500- 3000 ש"ח. האלטרניטיבה היא לגור בשכונות אחרות בחיפה לצד נרקומנים ופושעים. למות מפחד מללכת ברחוב כשקצת מחשיך. לנסוע באוטובוס שעה ואפילו יותר לאונ' או לבית של ההורים.

וכן, אפשר לגור בפריפריה. אבל גם בפריפריה יש משכנתא לשלם. גם בפריפריה צריך לשים אוכל על השולחן, לדאוג לחינוך טוב לילדים. ואיך בדיוק נעשה את זה, כשאין שם עבודה?

אני חושבת שהמחאה הזו מוצדקת ולאנשים פשוט נשבר. פשוט קשה לחיות פה ואני חושבת על העתיד שלי, שהוא לא כזה רחוק ולפעמים אני פשוט תוהה מה יהיה ואיך נצליח להסתדר.

לאחרונה אני נתקלת ביותר ויותר דיווחים על התעללויות בחיות ובעיקר בחתולים.

לפעמים אני מנסה להבין מהיכן הרוע הזה, מהיכן נובעת האכזריות ולמה אנשים חושבים שחתול זו חיה שלגיטימי להתעלל בה.

אני לא מבינה אנשים שאומרים שהם "שונאים חתולים". לא ברור איך אנשים שמעידים על עצמם שהם חובבי כלבים ומגדלים כלבים- מה שמעיד עליהם כי הם אוהבים חיות, יכולים לומר שהם שונאים חיה אחרת ויותר גרוע- חושבים שזה מוצדק להתעלל בה.

אף פעם לא נתקלתי במישהו שאוהב חתולים אבל שונא כלבים. אני אמנם אוהבת מאוד חתולים והם החיה המועדפת עליי, אבל אני מאוד מאוד אוהבת גם כלבים וגם חיות אחרות, בעיקר אם הן פרוותיות:)

לאנשים יש סטיגמות על חתולים שלרוב הן אינן נכונות.

חתול זו חיה לא נקייה ומלכלכת- לא נכון. חתולים מאוד נקיים: הם מנקים את עצמם כמה פעמים ביום, דואגים לעשות את הצרכים שלהם בבור ולכסות, הם גם בודקים שלא נשאר ריח. למשל, מיצי הייתה מנקה לעצמה את הפנים והידיים אחרי האוכל. מי שמלכלך- אלו בני אדם! בני אדם זורקים את הפסולת שלהם במרחב הציבורי: בחופי הים, בשמורות הטבע, ברחוב, בתחבורה ציבורית. בני אדם כותבים על אוטובוס "משה היה פה" או "נחמה הכוסית". בני אדם משאירים פיצוחים על השולחן ברכבת. בני אדם זורקים את השקית זבל שלהם ברחוב, או זורקים את הזבל בפח של השכנים על אף שהפח עולה על גדותיו או שהם משאירים את הפח זבל פתוח. (למי שתוהה- אלו דברים בהם נתקלתי אישית!). ברגע שיש זבל ברחוב או הפח פתוח- החתול יילך לעבר הזבל. חתול, להזכירם, הוא בעל חיים והוא רוצה לשרוד ולמצוא אוכל. אם בני האדם יקפידו לסגור את הפח למשל, או לזרוק את הזבל בתוך הפח- החתולים לא ינסו לפתוח את השקיות ויעשו יותר באלגן.

רגע ומה, הכלב לא אוהב להתפלש בבוץ או בחול? כן, גם הכלב אוהב! אז מה, עושים לו מקלחת.

חתולים גם הורגים את כל המזיקים לנו: ג'וקים ושאר חרקים, נחשים, עכברים, חולדות.

מה שכן, חתולים משירים שערות ומי שמאוד חולה ניקיון או שאין לו כוח לנקות כל הזמן- לא כדאי לו לגדל חתול בבית.

חתולים מעבירים מחלות- כל בעל חיים יכול להיות חולה במחלה ולהעביר אותה לבני אדם. אם החתול לא מחוסן- בוודאי שהוא יכול להיות חולה במחלות של חתולים ואם הוא ישרוט מספיק עמוק והוא חולה במשהו- הוא יכול להעביר את המחלה לבני אדם. לכן חשוב מאוד להקפיד לחסן את החתול באופן קבוע, בעיקר כשיש ילדים קטנים או נשים בהיריון. אבל, לא בהכרח כל החתולים מלאים במחלות.יש חתולים שחיים ברחוב שהם בריאים ולא חולים. גם לכלבים יש מחלות! גם לסוסים וגם לארנבים. והיי, גם לבני אדם יש מחלות ואפילו כאלו שעוברות באוויר. לא חסרים הורים ששולחים את הילדים שלהם לגן כשיש להם חום או שלשולים. או אנשים שבאים לעבודה ומתעטשים על כולם.

ובקשר לפרעושים ושאר קרציות- בעייה של חתולים וכלבים וזה באמת מטרד שאפשר לטפל בו. אבל יש גם הורים ששולחים את הילדים שלהם לגן עם כינים. וזה מטרד קצת יותר מציק לדעתי.

חתול זו חיה לא נאמנה- שוב, לא נכון. חתולים מכירים את הבית שלהם ואת הבעלים שלהם. עובדה שיש אנשים שגרים בדירות ונותנים לחתול לטייל בחוץ והוא יודע בדיוק לאן לחזור. דוגמא: אבא שלי מגדל חתולים אצלו בעבודה (הוא עובד בבי"ס חקלאי ומן הסתם זה לא משרד). היה לו חתול סיאמי יפהפה בשם מישה. מישה אהב לטייל ויום אחד מישה נעלם לכמה ימים. אבא שלי חשב שמישה הלך לעולמו. אחרי שנה בערך, אם לא יותר- מישה חזר לאבא שלי, ישר רץ אליו וביקש ליטופים ופינוקים. דוגמא נוספת, קצת יותר עצובה: "תנו לחיות לחיות" העלו בפייסבוק סיפור על חתול שהבעלים שלו כנראה עברו דירה והשאירו את החתול בבית הישן. החתול ישב ליד הדלת במשך חצי שנה ולא זז, למרות שכנראה חתולים אחרים תקפו אותו. ממש קורע את הלב.

חתול זו חיה אנטיפטית/ לא יודעת לתת אהבה/ מתקרבת רק למי שנותן אוכל- לא מדוייק. אנשים לרוב נתקלים בחתולי רחוב. חתולי רחוב הם פחדנים ומאוד חשדניים. חתול לא פחדן- הוא חתול טיפש. חתול פחדן וחשדן זה חתול ששומר על עצמו. לכן, חתולים לא מתקרבים ככה סתם לבני אדם. נכון, אם מאכילים אותם בקביעות הם מתרגלים ולומדים לתת אמון. יש לנו מתחת לבניין כנופייה של חתולים שאנחנו מאכילים בשאריות לפחות פעם בשבוע ולפעמים גם יותר. החתולים כבר מכירים אותי ואת אחותי ובוטחים בנו. יש חתולה אחת קטנה שהיא מאוד חברותית, בלי קשר לאוכל. לכל בני האדם היא מתקרבת ורוצה ליטופים. יש חתולים שלאט לאט למדו להתקרב ונותנים לנו ללטף אותם. ורוב החתולים- עדיין מפחדים ולא רוצים להתקרב יותר מדיי.  גם אצל החבר שלי בבית יש חתולים. חלק מהחתולים היו חברותיים מאוד כלפינו- כמו מיצי למשל, אבל לא רק היא . חלק מהחתולים לא רצו שייגעו בהם. החתולים של אבא שלי בעבודה לעומת זאת, מאוד חברותיים ומתחנפים- לכולם. יכול להיות שזה קשור בעובדה שהם רגילים שיש בן אדם כל הזמן לידם ואילו החתולים האחרים חיים בחצר רוב הזמן.

חתול גם שיש לו בית – לא משנה כמה אוכל תתן לו, הוא לא יתקרב אליך ולא ייתן לך לקחת אותו ככה סתם. הוא יודע שיש לו את המקום שלו ואת הבית שלו.

כך שלכל חתול יש את האופי שלו. יש חתולים חברותיים וחנפנים, יש חתולים שלאט לאט לוקח זמן להתרגל, יש חתולים לא חברותיים שלא רוצים שילטפו אותם. חתול גם לא מתחבר לכל אחד ולא מתקרב לכל אחד. מיצי ידעה או הרגישה שחבר של החבר שלי לא אוהב חתולים ולכן היא הייתה בורחת ממנו.  אבל זה בדיוק כמו שיש כלבים יותר חברותיים ופחות חברותיים. בדיוק כמו שיש כלבים שמסתדרים עם בני אדם ויש כלבים שתוקפניים מאוד. מה, לא הייתה תקופה בה שמענו על כלבים שתקפו מאוד קשה בני אדם? האם זה אומר שכל הכלבים לא בסדר? האם זה אומר שכל הכלבים מהסוג ה"אגרסיבי" יותר כמו רוטווילר או אמסטף הם בהכרח רעים ותוקפניים? ברור שלא!

כמו שאמרתי- לחתולים יש אופי. אי אפשר לאלף אותם. אין דבר כזה "לך תביא". החתול יסתכל עליך ויגיד "לך אתה תביא!". חתולים הם כמו אדונים קטנים, המלכים של הבית:) אבל הם חיה שאפשר ללמד אותה. החתולים של אבא שלי יודעים טוב מאוד שאסור להם לעלות על השולחן בזמן שהוא אוכל. החתולים בחצר של חבר שלי בבית למדו שברגע שהם מיללים בחוץ- נפתח להם את הדלת (זה חינוך רע). מיצי ידעה שהחבר הוא המשמעת ואני החמאה. כשהוא היה בבית היא ידעה שאסור לה לעלות על השולחן בזמן שאנחנו אוכלים, היא ידעה לחכות לידנו. כשאני הייתי איתה- היא ידעה שהיא יכולה לעשות מה שהיא רוצה. פעם החבר הביא לי ארוחת בוקר למיטה ונשארה גבינה. קראתי למיצי שתבוא ללקק את הגבינה. היא באמת עלתה על המיטה והתחילה לאכול את הגבינה ואז כנראה היא נזכרה שאסור לה. היא הפסיקה לאכול והסתכלה על חבר שלי לראות את זה בסדר. הוא אמר לה "תאכלי" ואז היא ידעה שמותר לה לאכול.

ובקשר לאהבה- חתולים יודעים להעניק הרבה אהבה, מי שמגדל חתולים יודע. חתולים גם עושים הרבה מאוד דברים מצחיקים ומשעשעים- אפשר לראות את כמות הסרטונים ביו-טיוב על חתולים.

אבל גם אם אתם לא מסכימים איתי- אין שום הצדקה וסיבה להתעלל בחתול! אין שום סיבה להגיד "אני שונא חתולים" כי זה נותן לגיטימציה להתעללות.

גם כלבים סובלים מהתעללויות, כמובן. לא חסרים כלבים וחתולים שהבעלים שלהם זורקים אותם לרחוב כי נמאס להם מהם או כי הם עוברים דירה או נוסעים לחו"ל ובעצם גוזרים גזר דין מוות על הכלב או החתול. לא מזמן מישהו השאיר את הכלב שלו באוטו לשעות ארוכות, בשיא החום והכלב מת. והרבה מאוד פעמים מדובר גם בכלב גזעי או בחתול גזעי! אני באמת לא מבינה איך אפשר לזרוק חיה לרחוב. פשוט רוע לב, אטימות וטמטום.

אבל חתולי רחוב "זוכים" להתעללויות אכזריות! אני קוראת על עוד ועוד סיפורים, על דברים באמת מזעזעזים שעושים לחתולים. וגם אם אתם לא מתחברים לחיה הזו, וזה בסדר גמור- אין שום סיבה להציק ולהתעלל! שום סיבה! הרי בכל זאת, מדובר ביצור חי! יצור חי וחסר אונים שחושב ושמרגיש! יצור חי שלא עשה לכם כלום! מה עם קצת חמלה?

אנשים שמתעללים כך בחתול או בכלב- אלו אותם אנשים שיתעללו בבני אדם.

רק השבוע חבורת נערים שפכה חומצה על חתולה והתמונות פשוט מזעזעות! חומצה! על חתולה! חתולה קטנה שלא עשתה להם שום דבר! חומצה על יצור חי! אני לא מבינה מהיכן נובע הרוע והאכזריות הזו. אני לא מבינה למה יש תגובות של אנשים שמצדיקים התעללויות בחתולים (גם את זה ראיתי) כי זה "רק" חתול. אין שום הצדקה לפגוע בבעל חיים!!!!

על אנשים כאלו, בא לי לשפוך חומצה בעצמי. באמת. אדם כזה הוא אדם רע ואכזר. אדם חסר לב.

המקרה של החתולה שבר את הלב שלי. החלטתי לתרום לה כסף לטיפול רפואי. בחודש שעבר "תנו לחיות לחיות" עשתה התרמה של 10 ש"ח בסמס ותרמתי. אבל הפעם החלטתי לתרום שוב- תרמתי 100 ש"ח. אין לי בעייה "לגהץ" את האשראי באותו סכום ואף בסכומים גבוהים יותר על בגדים, נעליים, פאבים, מסעדות.. אז למה שאני לא אוציא את הכסף הזה על משהו טוב וחיובי, אני מרגישה שזה המעט שאני יכולה לעשות. כי עם הזמן אני מבינה שאני מעדיפה בעלי חיים על פני בני אדם.

מקווה שאולי הצלחתי לשנות משהו בחשיבה ושהצלחתי להעלות מודעות.

בתור פעילה כנגד אלימות מינית בכלל וכלפי נשים בפרט, בתור מישהי שהמאבק בתופעה והניסיון להעלות אותה למודעות הוא חלק ממנה וחלק מהאג'נדה שלה- דווקא בגלל שחוויתי את אותה אלימות מינית על בשרי- העונש שנגזר היום על נשיא המדינה לשעבר משה קצב מאוד משמח אותי.

אבל עם השמחה ותחושת הניצחון- אני לא שוכחת. מקרים כמו של קצב יש עשרות אלפים.

רוב מקרי האונס לא מתרחשים בסמטה אפלה, חדר מדרגות חשוך או צריף נטוש ע"י איזה גבר זר, מסריח ומסומם. רוב מקרי האונס קורים בסביבה המוכרת והבטוחה. 83% מקרי האונס נעשים ע"י מישהו מוכר: בן זוג, ידיד, בוס, מפקד, חבר לעבודה, מכר של ההורים או גרוע מהכל- בן משפחה. מישהו שאת סומכת עליו, שאת בוטחת בו, שאת מרגישה איתו בטוחה.

ברוב המקרים כדי לאנוס לא צריך לאיים באגרוף או בסכין או באיומים מילוליים מפחידים, אלא לנצל ולהפעיל מניפולציה. ועם כמה שזה עצוב- זה לא כזה קשה.

אני לא שוכחת. לא אותי ולא אף אחת אחרת.

לא שוכחת את כל הנשים, הנערות והילדים שנאנסו, שהוטרדו, שהושפלו, שנפגעו ולא משנה כיצד זה קרה.

לא שוכחת את כל האנסים והמטרידנים שמסתובבים חופשי ברחובות, שנראים "נורמטיביים". למעשה, אתם לא יודעים כמה אנסים מסתובבים איתכם, לידכם, ביניכם.

אני לא שוכחת את כל הנשים שנותרות שבורות, כואבות. נשים שמאשימות את עצמן. נשים שמקטינות את רגשותיהן למרות שהן יודעות בפירוש שמשהו כאן לא היה בסדר.

לא שוכחת את כל הנשים שבעיקר שותקות.את כל הנשים שצורחות, אבל אף אחד לא שומע ואף אחד לא רוצה לשמוע, כי הן צריכות להיות "נחמדות" ו"לא לעשות עניינים".

משה קצב חושב שהוא היה בסדר. משה קצב חושב שכך צריך להתנהל עם נשים. הגיע הזמן לדפוק על השולחן ולהגיד: ככה, לא מתנהגים.

הגיע הזמן שכל הגברים שחושבים שזה לגיטימי להשפיל, להעיר הערות סקסטיות שמעבר לעובדה שהן פוגעניות אלא נורא נורא מפחידות (מי יודע האם הוא רק יסתפק בלהעיר או שהוא יראה לי באופן מעשי מה הוא היה הוא עושה לי ומה הוא חושב על התחת שלי), לנצל, להפעיל מניפולציה, לאיים, לשלוח ידיים, לכפות את עצמך בכוח- הגיע הזמן שכל הגברים האלו יבינו שכך לא מתנהגים ומי שנוהג כך- ינודה ויישב מאחורי סורג או בריח. (אני אישית מתנדבת לחתוך להם את הזין). הגיע הזמן שאנחנו כחברה נוקיע אותם.

כי אנשים שמפעילים אלימות מינית על שלל סוגיה, הם פשוט אלימים. אלימות מינית היא אלימות לכל דבר והיא חלק מאיזשהי נורמה אצל אנשים מסויימים שחושבים שאישה היא פחותת ערך ואין לה רגשות. היא חלק מנורמה שאישה היא אובייקט מיני.

אל תשכחו את הנשים האלו.

גלו קצת יותר אמפטיה. תתמכו. ואפילו- רק תקשיבו. ובעיקר- אל תאשימו- כי הן מאשימות את עצמן מספיק.

פעם גם אני שתקתי.

היום, היום אני צורחת.

1202- קו חירום לנפגעות תקיפה מינית

1203- קו חירום לנפגעי תקיפה מינית

איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בישראל

הכצעקתה- דיווח על הטרדות מיניות במרחב הציבורי

הפוסט שלי בהכצעקתה

הערה: כתבתי מנק' מבט נשית כי אני אישה וכי רוב האלימות המינית מופעלת כלפי נשים, אבל חשוב מאוד לזכור שזה תקף גם לגבי גברים. גם גברים, נערים וילדים חשופים לאלימות מינית ונפגעים ממנה גם הם.

תמיד חשבתי שבמרכז לאמנות הפיתוי יש משהו קצת עצוב ופתטי.

השיטות שלהם נראו לי קצת הזויות, הרי לעקוץ בחורה ולהביך אותה- נראה לי שלא יוביל לשום מקום. בחורות רוצות שיתעניינו בהן, שיקשיבו להן, שיהיה להן ולבחור שמתחיל/יוצא איתן תחומי עניין משותפים, בקיצור שיהיה "קליק".

כל אחת מחפשת וכל אחת רוצה משהו אחר, ולדעתי זה משהו שאי אפשר ללמוד אותו.

אבל זה מילא.

ביומיים האחרונים נתקלתי בלינקים שזיעזעו אותי ממש. (כאן וכאן).

מסתבר, שבמרכז הזה לומדים ש"לא" זה מבחן שצריך לעבור, ואיך להתמודד עם התנגדויות של הבחורה. וזה כמובן, חוץ מהיחס שלהם לנשים כחפצים, כאובייקטים מינים ותו לא.

מתואר גם ממש מקרה מזעזע של אונס והבחור כל כך מתפאר במעשיו.

הרגשתי תחושת בחילה איומה.

בוודאי שברגע שבחורה נמצאת בסיטואציה אינטימית, מאוד קל להפעיל עליה לחץ. יש דרכים ויש שיטות ויש מניפולציות. בעיקר על בחורות שזו ההתנסות הראשונה שלהן או אחת מהראשונות שלהן והן לא בטוחות מה ואיך ומה נכון ומה לא נכון.

אז נכון שתמיד אגיד לבנות : תגידו "לא"! בקול חזק וברור. קומו ותלכו מייד. תצרחו אם צריך. תיקחו מונית ולכו הבייתה. תתקשרו לאבא/אח/ידיד/ בן דוד גם אם זה בשלוש בלילה שיבוא וייקח אתכן.

אבל מי כמוני יודעת שלפעמים את משתתקת, את בהלם, את לא מצליחה להגיד "לא". וכשאת מצליחה, אז מפעילים כל מיני מניפולציות בשביל שלא תתנגדי. כדי שהוא יספק את הצרכים המיניים שלו, וזין על מה שאת מרגישה. זין עלייך, כי את רק אובייקט מיני.

האקס הפסיכי, שכתבתי עליו בעבר, היה חבר בדבר הזה.

כן, גם עליי הוא הפעיל מיני מניפולציות כדי שאסכים לשכב איתו ולעשות איתו עוד אקטים מיניים.

כשקראתי את זה, הרבה דברים הסתדרו לי בראש פתאום.

ואיפה אתם הגברים? למה לא נתקלתי בתגובות של גברים שמכפישים, שמגנים, שמתנגדים לכך?

איפה כל אותם הבחורים הטובים, המקסימים, שרואים באישה שמולם כבת אדם, כמישהי עם רצונות ותחושות, כמישהי שהם מתעניינים בה ולא ברק בלהכניס אותה למיטה, שלעולם לא ילחצו עליה לעשות שום דבר שהיא לא רוצה, איפה הם?

למה הם שותקים?

זה גורם לי לחשוב שכולם כאלו.

היום בשעה 18:00, בסמינר הקיבוצים, יש הפגנת מחאה שקטה, מול כנס של בוגרי המרכז לאמנות הפיתוי. מאוד רציתי להגיע, אבל לצערי זה לא מסתדר. אחותי תהייה שם. אני מזמינה את כולן ואת כולם לבוא. כי מחר זו תהייה אחותך, הבת דודה שלך, הידידה הטובה. מחר זו תהייה את.

לפני מספר חודשים, שוחחתי עם חבר שלי שיחה אגבית באוטו. אמרתי לו שאני חושבת ש95% מהנשים הותקפו או הוטרדו מינית. הוא אמר שאני מגזימה עם המספרים.

אני לא חושבת שאני מגזימה.

תעשו חיפוש קטן בגוגל. תחפשו "פגיעה מינית" או "הטרדה מינית" או "אונס". אני עשיתי חיפוש פשוט כזה לפני שנתיים כשאני וחברה עשינו עבודה ביחד על התעללות מינית בילדים. החומר המחקרי היה לא קל. אבל מה שזיעזע אותי זה לגלות עשרות אתרים מלאים בעשרות סיפורים. עשרות סיפורים של נשים, נערות וכן- גם גברים, שחוו מקרי אונס, התעללות מינית, הטרדה ותקיפה מינית.

גם בישראבלוג נתקלתי בלא מעט פוסטים של בחורות שגם הן נכנסות לסטטיסטיקה.

בחורות ששותקות, שלא מדברות, שלא יעיזו להתלונן כי מי יאמין להן. בחורות שפגעו, שניצלו, שהשפילו אותן. בחורות שנכנסו למערכות יחסים מנצלות ותוקפניות.

גם אני נכנסתי לסטטיסטיקה.

גם אורלי אינס, שבמקרה היא דוקטורית שמתמחה באלימות לא הייתה חסינה. ככל הנראה (אני לא יודעת בדיוק מה הסיפור ואני לא רוצה לקבוע שבר- לב אשם, אפילו שלא נראה לי שאישה תתלונן סתם) היא נכנסה לסטטיסטיקה. כשהיא נחשפה בטלוויזיה הרגשתי גאווה. הרגשתי שהיא דוגמה לכל הנשים. שהיא, לא צריכה להתבייש ולהסתתר.

בזכותה עוד נשים הבינו שהן לא צריכות לשתוק. בזכותה נשים פנו למרכזי תמיכה לנפגעות תקיפה מינית ואונס.

זה רק מוכיח שאף אחת לא צריכה להתבייש, להסתתר, לשתוק. זה רק מוכיח שמי שצריך להתבייש זה התוקף.

וזה מוכיח דבר נוסף. זה מוכיח שאף אחת לא חסינה. כמו שזה קרה לי, כמו שזה קרה לד"ר אינס, זה יכול לקרות לך. זה יכול לקרות לחברה הכי טובה שלך. זה יכול לקרות לבת זוג שלך, לידידה הטובה. לאמא שלך, לאחותך, לבת דודה. זה יכול לקרות לכם בנים. נכון שנשים נפגעות יותר, אבל גם בנים לא חסינים.

אבל לצערי הרב אני נתקלת רק בבורות ובחוסר הבנה.

במאקו עשו כתבה על הנושא. נתקלתי בתגובות איומות כמו "מותר לי לנעוץ מבטים ולהגיד מה שאני רוצה, כי אני במרחב ציבורי" ועוד כהנה וכהנה ביטויים.

חנה לסלאו מעליבה את טל ברקוביץ' ואומרת לה שהיא רגילה לפתוח רגליים כי היא פתחה רגליים (איזה ביטוי מזעזע ודוחה!) לפלייבוי (אם גבר היה אומר את זה הייתה נוצרת מהומה) ומנחם בן כותב על זה "החמיאו לך מותק, זה את שלא הבנת".

אני רוצה לנפץ מיתוסים.

אישה שנפגעת מינית, לא משנה באיזה צורה ואיזה דרך, נשארת מצולקת, כואבת, אכולה רגשות אשמה. אישה שנפגעה מינית מתקשה לתפקד. מתקשה לתת אמון באנשים ובטח שבגברים. אחרי שאת חווה כזה דבר- את לא אותו בן אדם. כתבתי על זה המוני פוסטים. אני כותבת בלשון נקבה כי יותר נשים נפגעות, אבל זה כמובן מתייחס גם לגברים.

אונס או תקיפה מינית לא מתרחשים רק בסמטאות חשוכות, ע"י איזה איש מסריח ומסומם. לא! רוב מקרי האונס והתקיפה המינית קורים בבית, בבית הספר, בעבודה. ולרוב ע"י מישהו מוכר.

ולכל החוכמולוגים.

לא, אל תנעצו בי מבטים! יש הבדל בין להסתכל על אישה לבין להתחיל לנעוץ בה מבטים. ישבתי ברכבת פעם ואיזה בחור שישב מולי לא הפסיק לנעוץ בי מבטים במשך שעה וחצי נסיעה. זה היה מאוד לא נעים.

לא, אל תתקרבו למרחב האישי שלי. אתם לא מכירים אותי, אל תיצמדו אליי ותשימו עליי את הידיים המטונפות שלכם.

 זה שבישראל יש תרבות של חוסר כבוד למרחב האישי של האדם לא אומר שזה בסדר לשלוח ידיים. או להיצמד.

ואם אתם לא יודעים מה ההבדל בין להחמיא ולהתחיל עם מישהי לבין להשפיל ולפגוע- אז תסתמו את הפה ואל תעשו כלום. יש הערות מיניות בוטות שמשום מה גברים חושבים שזו דרך להתחיל עם בחורה. אז לטובת אלו: לא, ממש לא!

וכשבחורה אומרת "לא" אז היא מתכוונת לדבר אחד וזה "לא"!

הגוף הוא פרטי, שלנו. לאף אחד אין את הזכות לגעת בו, להשתמש בו ולנצל אותו.

אחד הדבר שיכול להציק, להכעיס ולשרוף את כל הפיוזים שלי, זו הנורמה של "אישה ששוכבת עם הרבה גברים היא זולה/זונה".

מציגים לנו מסרים סותרים. מצד אחד סקס נמצא בכל מקום. סרטי פורנו שמחפצנים את האישה ומציגים תמונה מעוותת לגמרי על יחסי מין, פרסומות שמשדרות מסרים מיניים בוטים, קליפים של אלילות נוער שמשדרים גם הם "סקס, סקס, סקס". הלבוש האופנתי (בעיקר לנערות) הוא כמה שיותר חושפני וולגרי. אבל מצד שני, עדיין קיימת הנורמה הזו, שלאישה אסור לעשות סקס. שזה לא בסדר. שאם היא שוכבת עם הרבה גברים- אז היא זולה וחסרת כבוד.

דבר נוסף, גברים רוצים מצד אחד שהבנות "יזרמו" במיטה. אם היא לא עושה את זה- היא פרידיג'ית והיא מבאסת. אבל אם היא כן עושה את זה- אז היא קלה להשגה.

זו לא תפיסה שפסה מהעולם. נתקלתי לאחרונה בתגובות כאלו כאן בישראבלוג ובמרחבי האינטרנט. גם בחיים האמיתיים יצא לי להיתקל לא מעט בגברים ואפילו בנשים שמחזיקים בדעות כאלו.

אנחנו לא בימי הביניים יותר. בעבר היה אסור לעשות סקס לפני החתונה כדי למנוע מצב שיהיו ילדים מחוץ לנישואים. (זו התיאורייה שלי, אם למישהו יש עובדות אחרות בנושא אני אשמח לשמוע).

יצר מיני זה דבר טבעי, שיש לכולם. גם לגברים וגם לנשים. גם אנחנו בני אדם! גם לנו יש צרכים בדיוק כמו שיש לגברים. זכותן של נשים לשכב עם מי שהן רוצות! זה כולה סקס. פעולה שהיא בדיוק כמו כל פעולה אחרת. נכון שיכולה להיות בזה הרבה מאוד אהבה וקרבה ואינטימיות ולדעתי האישית סקס טוב זה סקס שקודם כל יש בו את הרכיבים האלו, אבל זה לא חייב. זה יכול לבוא מתוך חרמנות ותשוקה נטו. למה לגבר מותר לשכב עם כמה שיותר נשים וכל המרבה הרי זה משובח אבל לנשים זה אסור, זה לא בסדר?

ממתי "כבוד" נמדד לפי האם בחורה עושה סקס או לא עושה סקס? מה הקשר לעזאזל בין סקס וכבוד? האם סקס זה דבר כזה רע ומלוכלך? האם כל אלו שאומרים שאישה  ששוכבת עם הרבה גברים היא חסרת כבוד תומכים גם ברצח נשים על רקע כבוד המשפחה או סקילתן באבנים כי יש חשש שהן נאפו או מילת נשים בדיוק כמו שעושים במגזר הערבי ובעוד כל מיני מדינות עולם שלישי? ובכלל- מה זה "הרבה" גברים או "מעט" גברים? יש רף מסויים?

תתקדמו. אנחנו במאה ה-21. סקס זה לא דבר מלוכלך וסוטה.  הוא יכול להיות אחד הדברים הכי מהנים שיש. אבל, זה כולה סקס. בדיוק כמו שכתבתי למעלה- זו עוד פעולה שאנחנו עושים. עוד יצר בסיסי ופיזי- בדיוק כמו הצורך לאכול או לישון.בוודאי שהכי כיף והכי מהנה זה שמעורבים בו אהבה, אינטימיות וקרבה, אבל זה לא חייב, לכן אני חושבת שלא צריך לעשות סיפור כזה גדול מזה.ובטח שלא לקשר את זה לכבוד או אישיות. כי אני באמת לא רואה ולא מבינה מה בדיוק הקשר. אנשים שמודדים ומעריכים בחורה לפי האם היא שוכבת עם מישהו או לא הם אנשים חשוכים ופרימטיביים. הם (בעיניי) לרוב אנשים שמחפצנים נשים (ע"ע תגובות של "פותחת רגליים" שנתקלתי בהן) ורוצים להשאיר נשים מאחור. ובכלל, הם לא סוג האנשים שהייתי רוצה שיהיו בקרבתי.

היום אנשים מתחתנים מאוחר. וגם החתונה היא לא לתמיד לכל החיים. 

לבחורה יכולים להיות מספר בני זוג קבועים לקשר מחייב עד שהיא תמצא את האחד להקים איתו משפחה. וגם אז- יש מקרים של גירושים ופרידות ואז שוב יש מצב שיש בן זוג, נפרדים לאחר תקופה ואז יש בן זוג אחר.

יש מצבים שאין בן זוג קבוע. וסה"כ יש הורמונים ויש חרמנות ויש את הצורך הזה- כן, גם לנשים! אז יש מצבים שבהם לאישה יהיה קשר לא מחייב שמבוסס על סקס. או שהיא סתם החליטה על סטוץ כי היא בחופשה או כי בא לה פתאום.

ויש מצבים שבהם מתחיל איזה קשר. משהו שהוא בין הסקס נטו לבין הקשר הקבוע. ויש קשרים שהם לא ברורים ומתוסבכים. אבל בחורה מרגישה שזה נכון ומתאים לה לשכב עם אותו הבחור.

האם כל אחד מהמקרים האלו הופך את הבחורה לזולה, לזנותית? ממש לא!

 הגיע הזמן שאנשים ישתחררו מהתפיסות המקובעות והמעוותות האלו. זכותה של אישה לשכב עם מי שהיא רוצה, עם כמה שהיא רוצה ואיך שהיא רוצה. כל עוד זה נעשה מהסיבות הנכונות, כל עוד זה לא במסגרת של ניצול או כפייה או תחת השפעת סמים ואלכוהול- לאישה יש את הזכות להחליט עם מי לשכב, מתי וכמה. זה לא צריך להיות עניינו של אף אחד, שכל אחת תעשה מה שטוב ומה שמתאים לה.

בסקס אין חוקים של מה מותר ומה אסור ומה נכון ומה לא נכון. בדיוק כמו שבמערכות יחסים אין חוקים.

הגיע הזמן שאנשים יבינו שגם לנשים יש צרכים מיניים ושגם לנשים מותר ליהנות מסקס טוב, ולא רק מותר- זה אף רצוי.

עדכון!

 קודם כל, מאוד ריגש אותי לראות את הפוסט שלי במומלצים. גיליתי את זה בעבודה ולא יכולתי להתרכז. הלב שלי ממש דפק מהתרגשות וכמעט הזלתי דמעה. תודה רבה לכל מי שהמליץ.

דבר שני, אני מרגישה מאוד שאני חוזרת על עצמי בתגובות, אז רק לשם ההבהרה:

אני לא מדברת על מצבי הקיצון שבהן בחורה שוכבת עם כל אחד. אני לא מאמינה שבאמת זה קיים וגם אם כן- זה מצב קיצוני. בחורה שעושה כזה דבר, בעיניי זה מעיד על בעייה מסויימת. אולי על התמכרות למין (והתמכרות כל כל התמכרות איננה בריאה), או שיש בעיה לה איזשהי בעייה פסיכולוגית.

יש בחורות שעושות את זה מכל הסיבות הלא נכונות! יש בחורות שעושות את זה מחוסר ביטחון עצמי, דימוי עצמי נמוך, רצון לקבל תשומת לב, או יש כאלו שעושות את זה כדי להיות מקובלות בחברה (וכן, זה לצערי קיים). אלו לא בחורות זולות, אלו בחורות עם בעייה.

אני התייחסתי גם למצבים אחרים.

מצבים בהם היו לבחורה מספר מערכות יחסים. מצבים שבהם התחילה מערכת יחסים שנגמרה אחרי חודש- חודשיים.

לכן לא צריך אוטומטית לתייג. להגיד "בחורה ששכבה עם X גברים היא כך וכך".

יש בחורות זולות, כי זה האופי שלהן, מבלי לשכב עם אחד.

אין חוקים לסקס. אין נכון ואין לא נכון. כל אחד ואחת צריכים לעשות מה שמתאים להם אישית. מה שנכון ומה שטוב עבורם.

אני חושבת שיש תפיסה שוביניסטית (שלצערי השתמשתי בה, כנראה זה משהו שטבוע בנו כל כך חזק) של "האישה נותנת והגבר לוקח" וזה גם מה שגורם לסטיגמה הזו. בעייני זה מה שמוריד מהערך של הסקס. סקס זה דבר בין שני אנשים. יש בו הרבה נתינה והתמסרות של שני הצדדים.

skagboys הגיבה: " בחורה היא לא תפוח שנוגסים בו, היא אשכרה בן אדם, וכל גבר איתו היא שוכבת לא מחסיר ממנה את כמה היא נפלאה, חכמה, מצחיקה, יפה, איכותית, נאמנה, חמה ואוהבת"

היילי מונרו הגיבה:"יש נורמות חברתיות שקשורות גם לנושא נשים וסקס. הפילוסופיה של הרבה אנשים בעבר הייתה שנשים שעושות סקס הן זולות או זונות, אחרים שבאו לעולם הזה דבקו באידיאולוגיה הזו גם כן גם בלי להרגיש שום צורך לבחון אותה ולראות שיש נקודות מבט מנוגדות שאפשר לשקול. אנשים בוחרים ללכת על פי הנורמה לרוב, זה לא הופך את הנורמה לצודקת ונכונה אלא פשוט מדובר על משהו שהוא מקובע בחברה.

אני ורוז פתחנו בלוג שנקרא "גיבורים". הבלוג ממשיך את דרכו של הבלוג my body  שנסגר ונותן במה לנשים וגברים שחוו תקיפה מינית לספר את סיפורם. גם אני כתבתי פוסט.

אני מתחילה פתאום להיחשף לעוד ועוד ועוד סיפורים. עוד בנות מספרות שגם להן זה קרה. שגם להן זה הזכיר.

ועם התדהמה וההבנה שמימדי התופעה פשוט אדירים, מגיע הכעס.

אני כועסת על זה שמאשימים את הקורבן. על זה שעדיין אני נתקלת בתגובות של "את רצית את זה. את פיתית אותו"- "את אשמה!" כאילו מישהו רוצה את זה. כאילו אם מישהי פלרטטה, או הייתה נחמדה, או התלבשה בצורה קצת סקסית, או טיפה התמזמזה עם הבחור- אז היא חייבת לו משהו ואם לא- אז אל תאשימי אף אחד מלבד עצמך שהוא לקח בכוח.

אני כועסת על הבורות, על החוסר חינוך ועל ההחפצה של הנשים. כי בגלל זה  יש נערים שחושבים שילדה שמתפקדת כמזרן השכבתי עושה את זה מבחירה. כאילו שנערה שרק התחילה את החיים שלה תרצה לעשות מין קבוצתי. בגלל זה יש  נערים שחושבים שזה בסדר ולגיטימי לגעת בבנות נגד רצונן.

אני כועסת שמטילים את האחריות על נשים.

שאנחנו אלו שצריכות לשמור על עצמנו, במקום שהחלאות האלו ישמרו את הידיים ואת הזין שלהם לעצמם.

מפרסמים במומלצים של ישרא סיפור מחריד על ילדה שקבעה פגישה עם מתחזה לילד בגילה והוא אנס אותה ויש תגובות שמאשימות את הילדה. נכון, מדובר בתמימות ובהחלט זהו מעשה מטופש מצד הילדה, אבל היי, מה עם האיש שקבע איתה את הפגישה ואנס אותה? האם זה שהילדה התנהגה בצורה תמימה וטיפשית הופך את העניין ללגיטימי?

למה אף אחד לא מאשים את ה-א-נ-ס? זה שהתחזה, זה שקבע איתה את הפגישה, זה שהתנפל עליה ואנס אותה?

למה אני זו שצריכה לחשוש, לפחד, לא ללכת לבד כשמחשיך? למה אני זו שצריכה להסתגר בבית עם רדת החשיכה או לבקש מידיד שילווה אותי מפחד שמישהו יתקוף אותי?

אני מודעת לאמצעי הזהירות. אני יודעת שאין לנו ברירה. אבל מציק לי שהאחריות היא על הקורבן, על המותקף.

ולפעמים, לא משנה מה נעשה, אנחנו כן נותקף. כי רוב מקרי האונס מתרחשים ע"י אדם מוכר.

מאז שאני קטנה מלמדים אותי להיזהר, להיזהר, להיזהר. לא משנה כמה נזהרתי- זה עדיין קרה.

עדיין היה את האיש שרצה שאתקרב אליו כדי "להראות לי משהו". עדיין הייתי בת 12 וכשהלכתי ברחוב מישהו צבט לי בישבן. עדיין בכיתה ז' היה איזה ילד שהציק לי וניסה לגעת לי בחזה. עדיין הייתי בתוך מערכת יחסים חולנית שאפשר לקרוא לזה סוג של התעללות מינית, כן, אני נאנסתי. גם אם לא מבחינת החוק והמשפט, כך אני מרגישה.

אנשים לא מבינים שאונס זה לא דבר שמתבצע תחת איומים. זה לא דבר שמתבצע ע"י איש מסריח ומלוכלך שמגיח מהרחוב. אונס יכול להתבצע גם בהשפעת מניפולציה. גם כשזה בן הזוג. ובסוף אני זו שמאשימה את עצמי ויש לי חברים שעוד חברים שלו בפייסבוק, הוא ממשיך הלאה והכל יופי טופי. אני זו שנשארה עם צלקות.

פעם קראתי מאמר במאקו, כתב אותו איזה בחור על כך שהנשים הישראליות סנוביות. מישהי כתבה לו בתגובה משהו שמאוד הסכמתי איתו- אין לנו ברירה. אין לנו ברירה כי רק מלמדים אותנו להיזהר. היא סיפרה על כל הפעמים שהיא או החברות שלה היו נחמדות וזה נגמר ברע. אז אל תתפלאו שאנחנו סנוביות. שאנחנו לא רוצות לתת מספר טלפון. שאנחנו לא רוצות להתקרב בכלל. כי אנחנו צריכות להיזהר ולשמור על עצמנו.

אני כועסת על זה שלגברים הטובים, הנחמדים, אלו שבאמת רק רוצים להכיר ולא לפגוע- לא אכפת. שהם חושבים שזה מאבק רק של נשים או "אוי לא! פמיניסטיות!" ולא גם שלהם. כי זה פוגע גם בהם.

 כי לי אישית, מאוד קשה לי לתת אמון בגברים. לי אישית, וזה דבר שלא אמרתי ולא כתבתי- קשה לי במערכת יחסים שלי.

אני כועסת על חוסר הענישה או הענישה המגוחכת, שפשוט משתיקה קורבנות. אני זוכרת שלפני כמה שנים קראתי ששופט נתן עונש מגוחך לאנס. ולמה? כי הבחורה עדיין בתולה מבחינה טכנית- לא נקרע קרום הבתולין. כאילו שהפיסת עור המגוחכת הזו משנה משהו. כאילו מישהו לא חילל וטימא את הגוף שלה. לא חדר אליה בכוח. לא השאיר אותה עם צלקות לכל החיים.

העו"ד הצדיק את האנס בכך שהבחורה עלתה אליו הביתה, אז מה היא ציפתה. אז מה. אז היא עלתה הביתה. אז היא לא רצתה, אז היא התחרטה. זה אומר שהיא חייבת לשכב עם מישהו? זה אומר שמותר לו לקחת בכוח?

נמאס לי לשתוק. נמאס לי שמשתיקים אותי. נמאס לי שמשתיקים קורבנות, במקום לתת להן ולהם לצרוח. הלוואי והייתי יכולה לשנות.

לפני שנה בדיוק, נרצחו ליז טרובישי וניר כץ זכרונם לברכה בפיגוע ירי בבר-נוער.

לעולם לא אשכח את הלילה הזה, שטלטל אותי לגמרי. לעולם לא אשכח את העצרת שבאה שבוע אח"כ בכיכר רבין. איך עמדתי שם בכיכר יחד עם עוד עשרות אלפי אנשים.

לעולם לא אשכח איך בכיתי כאשר חן לנגר שנפצע בפיגוע דיבר. לעולם לא אשכח את מילותיו.

שנה עברה. והרוצח עדיין חופשי. ולמען האמת, זה מפחיד אותי. אבל יותר מפחידה אותי השנאה, ההסתה.

שנה שעברה, ועדיין רבים מתושבי מדינת ישראל, כולל אלו שיושבים בממשלה מלאים בבורות, בפרמיטיביות, בשנאת חינם.

לא, אני לא הולכת להסביר לאף אחד שהומו, לסבית, בי, טרנס הוא אדם בדיוק כמוכם. אם אתם לא מבינים את זה, צר לי עליכם. אני אפילו מרחמת עליכם.

אודי רז היה חבר של ניר כץ. הוא תיעד את ליל הרצח במצלמת וידאו. טבע ברזילי ערך את הצילומים לסרטון.

אחותי הקטנה, נוי רויטנברג, מוזיקאית מוכשרת,בחורה מקסימה ומדהימה, עושה שירות לאומי במרכז הגאה בגן מאיר וכן, היא גם לסבית.

היא כתבה, הלחינה ושרה שיר שמלווה את הסרטון הזה.

את השיר הזה היא שרה מול 3,000 איש בעצרת בתום מצעד הגאווה בירושלים.

אני לרוב לא חושפת בני משפחה כאן, אפילו שחלק מקוראיי מכירים גם אותה ומגיעים להופעות (ואתם יכולים להגיד לי שלום! אני אשמח!), אבל הפעם הנושא הזה חשוב לי מאוד.

מוקדש לליז טרובישי וניר כץ. יהי זכרם ברוך.

היום במוסף "סופשבוע" של העיתון מעריב פורסמה כתבתה של אליען לזובסקי על הגלולה למניעת היריון. אני מאוד אוהבת את הכתיבה של אליען, תמיד אני נהנית לקרוא את הכתבות שלה, אבל הפעם... משהו קצת הפריע לי.

אליען הפסיקה את השימוש בגלולות (כי היא מעשנת. נראה לי הרבה יותר מזיק לבריאות לעשן...) ומאז שהפסיקה גופה היה נתון ב"רכבת הרים הורמונאלית" כמו בגיל ההתבגרות (מצבי רוח, חרמנות, תסמונת קדם וסתית וכו') . היא ניסתה למצוא אמצעי מניעה שיחליפו את הגלולה, ראיינה רופאים/רופאות ונשים שמנסות שיטות אחרות.

יש בכתבה הסברים על אמצעי מניעה אחרים ולמה הם לא בדיוק יעילים או קלים להשגה ותפעול, הסברים על ה"שיטה" - שיטה טבעית שעובדת על בדיקת חום הגוף, הפרשות ומנח צוואר הרחם (אין לי מושג מה זה) ובאמצעות בדיקות אלו את אמורה להבין אם את מבייצת או לא (כן, ומה יקרה אם אפספס בחום הגוף או במדידת ההפרשה? מה יקרה אז?), הסברים על הסכנות של הגלולה לגוף... בעיקר דובר על כך שהגלולה מונעת מאיתנו הנשים להתחבר לגוף שלנו ולהרגיש אותו:"היה מדהים לגלות כמה הגוף שלי סורס במשך 17 השנים בהן נטלתי גלולות... על הדרך נמחק הדבר החשוב באמת: החיבור לגוף... אם המחזור סדיר איך הוא מרגיש שהוא לא מאולץ להתרחש באופן מלאכותי כמו בגלולות", "הבחירה ב'שיטה' למשל, יוצרת אינטימיות מקסימלית בינך לבין גופך".

השורה התחתונה של הכתבה היא שאין ממש תחליף לגלולה. אמצעי המניעה האחרים שיש בשוק (מלבד התנזרות) אינם יעילים כמוה, אינם נוחים להשגה כמוה ואינם פוגעים פחות בבריאות כמוה. ונכון שיש קונדום, אבל כשיש בנזוג קבוע, זה קצת מבאס להשתמש בו. לי באופן אישי ממש מוריד את החשק לעצור את הכל באמצע ולהתחיל להתעסק בזה. אז אם יש לי חבר קבוע שאני סומכת עליו ויודעת שהוא נטול מחלות, פשוט לא בא לי להשתמש בזה.

אני בהחלט מסכימה שעשויות להיות לגלולות תופעות לוואי. הלוואי והיה אמצעי מניעה יעיל וללא תופעות לוואי.

אבל, כל הקטע הזה של "הגלולה מונעת חיבור לגוף שלי ולנשיות שלי" קצת מגוחך בעיניי.

החיבור שלי לגוף שלי לא מתבטא בזה שאקבל מחזור בשיטה הטבעית.

מזה משנה האם אני מקבלת מחזור טבעי או מחזור מזוייף?

זה משהו ניו איג'יי שנראה לי מגוחך מאוד והוא גם מוציא את הנשים מגוחכות. הנשיות שלי לא מתבטאת בכך שאני מרגישה את הביוץ שלי, שאני חווה את המחזור החודשי בצורתו הטבעית.

הרי הביוץ והווסת הם תהליכים כמו כל תהליך אחר בגוף שלנו. אני לא חושבת שבתהליך הזה אני מרגישה יותר אישה, זה פשוט משהו טבעי שקורה לי בגוף. אם אני מקבילה את זה לגברים, אז אולי תהליך שקורה רק בגופם של גברים זה שפיכת זרע. מה, שגבר שופך זרע הוא מרגיש חיבור לגוף ולגבריות שלו? לא נראה לי, אבל בנים, אתם מוזמנים להאיר את עיניי.

אני לוקחת כבר חמש שנים גלולות, ברצף. אני משתמשת ב"יסמין" שנחשבת לבעלת הכי הרבה הורמונים. ולא היו מעולם תופעות לוואי (דווקא ממש חיכיתי בציפייה שהחזה שלי יגדל וזה לא קרה). אולי קצת ירדו לי החצ'קונים. אבל באמת, על אף הגלולה כן יש לי מצבי רוח, כן יש לי חשק מיני, וכן, לעיתים יש לי כאבי מחזור. כל עוד אני לא ארצה להיכנס להיריון, אני אמשיך בגלולות. אין לי בעייה להמשיך לקחת ברצף עוד חמש שנים. אני ממש לא מרגישה מסורסת.

אני חושבת שהגלולה כן משחררת את האישה. אני שכל עוד האישה בריאה ואין לה תופעות לוואי וסכנות בריאותיות עקב הגלולות (כמובן, כל גלולה אפשר להחליף, יש הרבה סוגים ואם גלולה אחת עושה תופעות לוואי אז גלולה מסוג שונה יכולה להיות טובה)- שתיקח את הגלולה.

אני רוצה לדעת שיש לי את האפשרות לשלוט על הכניסה שלי להיריון. אני מרגישה הרבה יותר טוב בידיעה שהגלולה תגן עליי מפני היריון לא רצוי. ואחוז ההצלחה של הגלולה הוא 99.9% במניעת היריון. אין שום אמצעי מניעה אחר שמגיע לזה. (חוץ מהתנזרות כמובן).

הכתבה פשוט משאירה נשים במחשבה של "אוי ואבוי! מה אני אעשה עכשיו?" וזה רק פוגע בהן לדעתי. בדיוק כמו כל הכתבות האלו עם כל המחקרים האלו שטוענים שמעונות יום מזיקים ופוגעים בילד. כאילו נותנים לך לחשוש אשמה בזה שאת לא רוצה להיכנס להיריון.

ההשלכות של היריון לא רצוי- כמו הפלה, נראה לי הרבה יותר חמורות ופוגעות מכך שתשמשי בגלולה.

החיבור לגוף שלי לא מתבטא בכך שארגיש את המחזור שלי בצורתו הטבעית. והאמת? זה מרגיש אותו הדבר כשהמחזור שלך מגיע טבעי או מגיע עקב גלולות.

החיבור לגוף שלך חשוב גם בסקס. ואם את לא מרגישה מוגנת באמצעי המניעה שלך – את לא תהני.

יותר חמור בעייני שאיזו נערה תקרא את הכתבה, תחליט שהיא רוצה להיות נשית ומחוברת, ולא תשתמש באמצעי מניעה.

שכל אחת תעשה מה שהיא רוצה. אם למישהי נוח להשתמש בקונדומים באופן קבוע – שתהנה, אותי זה מבאס. אם מישהי רוצה לסמוך על "השיטה" (שנראית לי טיפשית ולא יעילה בעליל) – שתסמוך עליה.

 אני אמשיך לקחת גלולות.

פעם בכמה זמן אני כותבת על זה. פעם בכמה זמן יש איזה טריגר. אני קוראת פוסט של מישהי אחרת, אני קוראת כתבה בעיתון או ספר. פעם בכמה זמן יש איזה סיוט עליו שהוא איכשהו חוזר לחיים שלי. מה שהכי מבעית זה שבחלומות אנחנו חוזרים להיות ביחד. לפעמים אני רואה אותו באוניברסיטה. לרוב אני בורחת לכיוון אחר. שלשום למשל, עמדתי ליד המעלית עם חברה. הסתובבתי ומי היה מולי? הוא. יותר מזה – הפרצוף שלי היה תקוע בתוך הפרצוף שלו ככה שהסתכלתי לו בעיניים. קפאתי לכמה שניות. המשכתי לדבר עם החברה שלי כאילו הכל כרגיל.

והנה, אני קוראת את הפוסט הזה. והנה, עוד מקרה של ילדה שנפלה להתעללות מינית מזוויעה, לא נתפסת. לא נתפס מאיפה כל הרוע הזה, לא נתפסת השתיקה של כל האנשים מסביב.

והנה, אני קוראת ספר של ג'ודי פיקו בשם "המעגל העשירי". סיפור על ילדה בת 14 שנאנסת ע"י החבר שלה. ומי הקורבן? לא אותה נערה מסכנה, אלא אותו האנס. כי הוא בסדר. כי הילדה הזאת רצתה את זה.

ואומנם זה רק ספר. ואומנם אני קוראת ואני כועסת ואני מקווה להגיע לסוף, ושיהיה לשם שינוי בספרים של ג'ודי פיקו סוף טוב.

אבל הספר הזה מתאר מציאות עגומה.

כי היום, הקורבן הוא אנס. כי אני עדיין קוראת תגובות של "מה את רוצה? את הכנסת את עצמך לזה? אז תשתקי ואל תתלונני".

כי תמיד היא ביקשה את זה, היא רצתה את זה. כי היא הכניסה את עצמה למצב הזה.

אז לא עברתי התעללות מינית מהסוג שאתם תקראו עליה  בעיתונים. אבל העיקרון זהה. "אם את לא...אז זה אומר שאת לא אוהבת אותי". ואם את לא אוהבת אותי, אז אני אעזוב אותך. ואם אני אעזוב אותך, אז אף אחד אחר לא יהיה איתך. "ואני נפגעתי ממך אתמול, כשאמרת לי 'לא', ורק בגלל שאני אוהב אותך, אני נפגע. אם בחורה אחרת שלא היה לי אכפת ממני הייתה אומרת לי לא, אז לא היה אכפת לי". ואני תמיד הלא בסדר. שום מילה שאמרתי היא לא במקום. שום צורת התנהגות היא אינה בסדר, מלבד להיות הכלי שלו לסיפוק היצרים שלו, ולשתוק. שום הבעת דעה אינה במקום. אני הייתי צריכה לעשות מה שהוא אומר ולא מעבר לזה.

והייתי צריכה להקשיב לכל הכללים והחוקים שהוא קבע, וגם לכתוב אותם. שלא אשכח במקרה.

ולא, לא באתי מבית הרוס. יש לי משפחה אוהבת ותומכת. יש לי חברים שאוהבים אותי כמו שאני.

אבל הייתי ילדה מופרעת אכילה, שהאנורקסיה כילתה כל בדל של ערך עצמי. הייתי ילדה שלא אהבה את עצמה, שחשבה שזה מה שמגיע לה.

והוא, אני לא בטוחה שהוא יודע שהוא עשה משהו רע. הרי מבחינתו זו אהבה.  מבחינתו ככה קשר זוגי צריך להיות. והוא ממשיך בחיים שלו,ופעיל באגודה, ואף אחד לא מתאר שיש בחורה שקצת שבורה מבפנים.

ולי, לי אין מה לעשות עם זה. כי להיות מניפולטיבי דוחה, זה לא פלילי. רק לא מוסרי. כי אני מאשימה את עצמי למרות הכל, שלא עזבתי. למרות שבהיגיון שלי אני יודעת שאני לא אשמה. אי אפשר להאשים ילדה בקושי בת 18 שנכנסת למערכת יחסים חולנית.

ולא, לא תקראו עליו בעיתון. ולא תקראו על אלפי ילדות, נשים ונערות שנקלעו למצב הזה. שסובלות, שבוכות, שרע להן כל כך.

והסיפור שלי והסיפור שלה אותה נערה בת ה-15 שהסיפור שלה התפרסם בתקשורת אתמול הוא לא לגמרי זהה, מלבד העיקרון.

כי מה היה קורה אילו הוא היה אומר לי "אם את מסרבת לבקשה שלי לשכב עם חבר שלי, זה אומר שאת לא אוהבת אותי?"

הפוסט הזה לא היה מתוכנן להיכתב. לא עכשיו ולא אף פעם.

היו לי כל כך הרבה שרציתי לכתוב, אבל מאז קראתי את הפוסט של אווה, הבנתי שאני חייבת לכתוב את זה.

אווה כותבת על אונס. ועל חברה שלה, שעברה את הדבר הנוראי הזה.

אני תמיד ברחתי מהמילה הזאת, מהדבר הזה, רק שזה לא יקרה לי. שזה לא יהיה קשור אליי.

אבל לאחרונה, אני מתחילה להבין שגם אני חלק מהסטטיסטיקות. ולא זה רק הטרדה מינית, כמו שחוויתי שהייתי בערך בת 12, ואיזה איש מבוגר ודוחה צבט לי בישבן. וזה לא רק ההערות, המבטים, ההצעות המגונות שעברתי, כמו כל אישה שלישית.

זאת המילה הזאת, מילת ה"א'", שלא רציתי שתדבק בי בכלל.

זה לא קורה רק בסמטאות חשוכות.

זה לא קורה לך ע"י איזה גבר דוחה ומסריח ומסומם ושיכור ואני לא יודעת מה עוד.

זה לא בא דווקא באיומים ברצח, במכות.

אני חושבת שכתבתי כבר עליו. כאן. שברי משפטים, רסיסים. אף אחד לא יודע מה בדיוק היה שם.

לחלק מהאנשים סיפרתי. העדפתי לספר ש"הוא הכריח אותי לעשות איתו דברים". אם אני אציג את זה ככה, אז זה יהיה פחות נורא. פחות כואב. אני לא אכנס לסטטיסטיקה הזו.

זה לא היה באיומים.

הוא לא אמר שאם אני לא, אז הוא יהרוג אותי, ירביץ לי, יחתוך אותי.

זה היה בדרך מניפולטיבית.

אני אפילו לא יכולה להסביר מה בדיוק היה שם ובאיזה דרכים ערמומיות, מניפולטיביות, הוא גרם לי לעשות את מה שעשה.

אני לא חושבת שאני מסוגלת באמת לכתוב את זה, אני לא חושבת שאני יכולה לספר את הכל.

איך הוא ידע לקחת בחורה כמוני וללחוץ לה בדיוק על הנקודות הרגישות והחלשות.

אונס, זה לא רק באיומים.

זה גם במילים.

והוא, היו לו הרבה מילים.

הוא עשה לי שטיפת מוח, אני אפילו לא יודעת איך להגדיר את זה. "אם את אוהבת אותי אז את לא צריכה להגיד לי לא".

בצורה מתוחכמת, שאותה כמובן הוא עטף בכביכול אהבה, הוא רמס אותי. השפיל אותי. הפך אותי לסמרטוט ולשפחת מין שלו.

הוא השאיר בי רק קליפה ריקה.

אני לא מסוגלת. לא מסוגלת לא מסוגלת לא מסוגלת לכתוב את הכל.

אני לא יכולה לכתוב על ההשפלה, הרמיסה.... איך הוא הפך אותי לחצי יצור, כי בנאדם לא הייתי.

איך שבסוף הייתי על כדורים פסיכיאטריים.

וזה נגמר.

על הסיוטים.

והעדפתי להדחיק. כי אני אלופה בהדחקות.

לפני בערך חצי שנה, דיברתי עם א'. הבחור שכל כך אהבתי, שזרקתי בשבילו את הכל.

וסיפרתי לו על זה. פחות או יותר. והוא אמר "את יודעת שיש לזה שם. אני אפילו לא רוצה להגיד את המילה הזו".

אבל אתם יודעים מה?

עם כמה שזה קשה לי, כן, אני עברתי את זה.

ואין יום שבו אני לא מרגישה אשמה ובושה וכעס, כעס על עצמי.

איך נפלתי ברשת הזו.

איך הסכמתי לדבר הזה.

איך הסכמתי שמישהו יפגע בי ככה, ייקח את כל שארית הכבוד העצמי שלי, יזרוק אותה על הרצפה ויירק עליה.

אין יום שבו אני לא מלקה את עצמי.

שאני מרגישה אשמה.

שאם אני אעיז ואספר את זה למישהו, רק יגידו לי שהייתי יכולה לקום וללכת, מבלי להבין שהוא הפך אותי בדרך המתוחכמת שלו למשהו שהוא יותר גרוע מזנות. או מעבדות.

שאם אני אגיד למישהו, יגידו לי שאני רק מקשקשת, כי אונס קורה רק בסמטאות חשוכות, רק ע"י גברים דוחים ומסריחים שמתנפלים עלייך בלי שתדעי מאיפה.

אני בוחרת לפרסם את זה.

אני לא מרוצה ממה שכתבתי. אני מרגישה שאני לא מעבירה את עצמי מספיק טוב.

כי אם הייתי כותבת כאן בגוף שלישי – "עליהן", הייתי חדה, היו לי מילים חותכות וכועסות.

אבל כשאני צריכה לכתוב את זה על עצמי, זה עדיין קשה לי.

אני בוחרת לפרסם את זה, למרות שהבלוג לא אנונימי במיוחד.

כי אני מצטרפת לקול של אווה, ושל החברה שלה – ל', ושל כל הנשים שנאנסו. גם בסמטה חשוכה, וגם בבית שלהן. גם כי איימו עליהן והרביצו להן, וגם כי מישהו היה מתוחכם ומניפולטיבי וידע איך לנצל.

אני בוחרת לפרסם את זה, כי אני יודעת שקוראות פה בנות צעירות. נערות, תמימות, מתוקות, שרוצות שמישהו יאהב אותן. זו לא אהבה. תלכו אחרי האינסטינקטים שלכם. תקשיבו לחברות, להורים. אני לא הקשבתי להורים שלי, שכל כך צדקו. אם מישהו גורם לכן להרגיש מושפלות, אם מישהו רומס את כבודכן, אם מישהו פוגע בכן, אל תשתקו. אף פעם. אני מתחננת בפניכן, מתחננת, תלמדו ממני. אל תישארו אף פעם בקשר שלא טוב לכן. מי שיאהב אתכן, יאהב אתכן גם אםלא תשכבו איתו או תרדו לו. הוא יישא אתכן על כפיים.

אני בוחרת לפרסם את זה,

בעיקר, כי אני יודעת, שאני לא צריכה להתבייש יותר.

זה רק הוא.

אף אחד יותר, אף פעם, אף פעם בחיים לא יגרום לי להרגיש ככה. לעולם. לעולם לא.

"בכל כוחך...

תצחקי, תשאגי, תפגעי תפצעי, תתלשי, תדפקי

שלא תשתקי לעולם יותר עוד.

תילחמי, תהלמי, תצעקי, תשגעי, תדרשי, תכבשי

 שלא תתביישי לעולם יותר עוד. "

אני, לא שותקת יותר, אף פעם.

הייתי אתמול בעצרת ההזדהות והתמיכה עם הקהילה ההומו- לסבית.

בתור אחת שנסעה ביוני השנה למצעד הגאווה בפעם השלישית, אני רגילה לשמוח עם הקהילה.

אני רגילה לאווירת שמחה, כיף, מסיבה.

הפעם זה לא היה כך.

בפעם הראשונה – פחדתי.

כן, הייתי דרוכה ומתוחה, כשידעתי שיש התראות לפגיעה באוטובוס הספציפי בו נסעתי.

פחד שגרם לי לצוות בקול תקיף על אחותי הקטנה לא לזוז ממני, מתוך המחשבה שאם יהיו עוד פעם יריות או רימונים אני אוכל לתפוס אותה מהר.

כי אחרי יום שבת שעבר, תל אביב היא לא אותה עיר ליברלית, פתוחה, שמקבלת את כולם.

אנשים צריכים לפחד על חייהם בשל נטייתם המינית. ממש כמו באירן, כמו במשטרים חשוכים ודיקטטוריים.

עמדתי שם בכיכר, חלק מאותם 70,000 אנשים שבאו לתמוך, להזדהות, לבכות ולכעוס.

כן, אני כועסת.

אני כועסת שרוצחים אנשים רק בגלל שהם בחרו לאהוב.

אני כועסת לקרוא טוקבקים, תגובות, או כל מיני ילדים טיפשים שמעלים דברים טיפשיים לפייסבוק שלהם על זה שכמה טוב שירו בהומואים האלו.

אני כועסת שאין פה שוויון זכויות, שעדיין יש אפליה.

אני כועסת על זה שההומופוביה עדיין קיימת, ושיש ח"כ שמרשים לעצמם להתבטא כמו שהתבטאו בימי הביניים.

אני כועסת, כי הרצח הזה הוא אולי מקרה האלימות היחיד כנגד הקהילה ששמעתם עליו. בכל יום, אנשים חוטפים מכות וקללות רק בגלל שהם בוחרים להיות מי שהם, ויש אנשים שזה לא מוצא חן בעיניהם.

ואולי יקומו כאלו ויגידו "מזאת הבכיינות הזו, הם הביאו על עצמם, הם מבדלים את עצמם, עם המצעדים והדגלים והקהילה הגאה"

אז לא.

לצאת מהארון זה עדיין צעד קשה.

כי עדיין יש אלימות, כי עדיין אין שוויון זכויות, כי עדיין יש אפליה ודיכוי והומופוביה.

כי עדיין קורה שאנשים יוצאים מהארון, והחברים שלהם וכל הסביבה שלהם מתרחקת. כאילו זה שאתה אוהב את בן מינך שינה את האופי שלך ואת מי שאתה.

כי עדיין "הומו" זה קללה.

כי עדיין יש בתים שזה טאבו, איסור מוחלט, שלא מדברים על זה.

כי עדיין יש הורים שלא מחבקים את הילדים שלהם אחרי שהם נפצעו בפיגוע.

והקהילה הזו, נותנת את התמיכה, את האהבה, את החיבוק הזה, שילדים שיוצאים מהארון, וגם מבוגרים שכבר יצאו מזמן, כל כך צריכים.

ונכון, אני לא באמת מבינה ולא באמת יודעת, כי אני לא באמת חלק מהקהילה.

אבל אני כן יודעת מה זה להרגיש שונה, אחרת, לבד, שאף אחד לא מבין אותך.

עמדתי שם בכיכר, והקשבתי לכל הנאומים, לכל ההבטחות.

וכל שיר קיבל פתאום משמעות אחרת. כשדנה אינטרנשיונל שרה "אני ניצחתי" ומאחוריה היו הילדים שנפצעו בפיגוע – זה עשה לי צמרמורת.

עמדתי שם בכיכר, ובכיתי.

כשאור גיל וחן לנגר שהיו שם ונפצעו עלו על הבמה ודיברו.

כשחן דיבר, השתרר שקט מקפיא. וכשהוא סיפר בקול שבור מבכי על העיניים של הרוצח שעדיין מסתכלות עליו, הרגשתי כאילו ירו בי כדור ישר לתוך הלב.

לא יכולתי להפסיק לבכות ולעצור את הדמעות.

עמדתי שם בכיכר, ותהיתי.

איך זה שלא תפסו את הרוצח. ואולי הוא מסתכל על העצרת בטלוויזיה, או אפילו נמצא כאן.

תוהה אם הוא מרגיש טוב עם עצמו עכשיו.

תהיתי איך זה שאנשים כל כך מתעסקים בלשנוא, במקום בלאהוב.

תהיתי למה זה באמת כל כך משנה את מי אתה אוהב, ואיך אתה בוחר לחיות את החיים שלך.

תהיתי מה כל כך נורא, מפחיד ומגעיל בזה, הרי, באמת, שאין שום סיבה.

אנשים הומופוביים הם אנשים פתטיים, מסכנים. שחיים בחשיכה, שלא מסוגלים לפתוח את הראש, שלא יכולים לקבל שום דבר שהוא לא הם,אנשים צרי מוח ואופקים.

ובדרך חזרה הביתה, שמתי את האוזניות באוזניים והדלקתי את הנגן בניסיון לברוח מהמחשבות.

ומשינה שרים "האויב כבר לא מפחיד, הוא רק זקוק לרחמים", והמשפט הזה כל כך מתאר את מה שאני מרגישה, ואני מרשה לעצמי לחייך.

זה צריך להטריד את כולם.

כי עכשיו איזה פסיכי החליט שהוא לא אוהב הומואים ולסביות ועל כן יש לרסס אותם בכדורים. אבל מחר איזה פסיכי יחליט שהוא לא אוהב שמנים, או לא אוהב גרוזינים או לא אוהב אנשים שהם בקטע של סאדו – מאזו, ולכן הוא יחשוב שזה בסדר לירות בהם ללא הבחנה, רק כי הוא שונא וחושב שזה לא בסדר.

אני לא יודעת מה לכתוב, כי אני פשוט בהלם ומזועזעת.

בתור סטרייטית שמחוברת לקהילה, לא הצלחתי לישון בלילה.

והאמת, יותר ממה שאני מזועזעת – אני מפוחדת.

אני לא מצליחה להבין אנשים ששונאים הומוסקסואלים.

אני לא יכולה להבין את הפחד, את הרתיעה, את הסטיגמות שמהם הם מונעים.

אני לא מצליחה להבין מאיפה זה נובע.

הרי זו נטייה מינית.

מה לכל הרוחות משנה עם מי הבנאדם שוכב או בוחר לחיות את חייו?

זה כל כך משנה האם זה גבר או האם זו אישה?

זה באמת רלוונטי?

כל אחד צריך לעשות מה שעושה לו טוב, וזה לא אמור לעניין אף אחד.

אבל אתם יודעים מה?

אם אתה שונא, נגעל, נרתע – תתרחק.

מי נתן לך את הזכות ללכת ולירות?

אנחנו תמיד מזועזעים מכל המחבלים והטרוריסטים שמתפוצצים בין ילדים.

אבל הנה כאן, במרכז ת"א, ילדים נרצחים ונפצעים ע"י מטורף. מבחינתי- הוא מחבל.

זה צריך להדליק נורת אזהרה אצל כולם, גם אצל הסטרייטים.

האלימות הקשה בישראל עולה מדרגה.

כי כשבני נוער נרצחים בשל הנטייה המינית שלהם- נחצה קו אדום.

זה נראה לי מטורף, מטורף.

יושבים ילדים, במקום שלהם, שבו הם מרגישים הכי בטוחים, הכי מי שהם, במקום שבו הם באים לקבל תמיכה.

אבל לרוצח הזה לא מזיז שמדובר בבני נוער. לא מזיז לו שמדובר בחיים של אנשים.

הוא פשוט מרסס לכל עבר.

והכי נורא, שאני קוראת טוקבקים (ובטח יהיו תגובות ופוסטים שונים) שאומרים שזה בסדר, שכל הכבוד לו.

מזעזע אותי לחיות במדינה (ובכלל בעולם) שחושבים שזה לגמרי בסדר גמור לקחת חיים של אדם, רק בשל הנטייה המינית שלו, רק בגלל שאתה חושב שדרך החיים שלו לא בסדר.

מזעזע שיש אנשים שחושבים שזה בסדר לרצוח, וכן, זה מה שאנשים האלו אומרים. שרצח זה בסדר- אם הנרצח לא נראה לך.

אנחנו העם היהודי, עברנו את השואה.

הנאצים חשבו שזה בסדר לרצוח יהודים, כי לדעתם היהדות היא דבר נורא, והיהודים הם מקור הרשע. (אני יודעת שזה נורא פשטני, סלחו לי).

אנשים נרצחים ונרצחו בשל האמונה הדתית שלהם. עכשיו בשל הנטייה המינית שלהם. מה הלאה? עד לאיפה נגיע עם השנאה הזו, עם האלימות הזו?

מחר אנשים יירצחו בשל העיניים הכחולות שלהם, או בשל המוצא שלהם, או בשל כל דבר שלאחר נראה לא טוב ולא בסדר ולא נורמלי.

במחשבה שנייה, פה רוצחים גם על חנייה.

אני קוראת לכולם להיפטר מהדעות הקדומות, מהבורות, מהחשיכה, מהסטיגמות.

אני קוראת לכולם לפתוח קצת את הראש.

הרי בינינו, אהבה היא אהבה, ולא משנה את מי אתה אוהב.

אני לא מבינה מה כל כך מגעיל באהבה.

יש אנשים שעושים דברים באמת מגעילים בחדרי השינה שלהם, ועל זה אף אחד לא אומר כלום.

אני עדיין מזועזעת והמומה.

אני מבועתת מהמחשבה שמישהו שאני מכירה היה יכול להיות שם, ולהיקלע לסיטואציה הנוראית הזו, לחוות את הטראומה הזו, להיפצע או למות.

אני מבועתת מהמחשבה שזו הייתה יכולה להיות אחותי.

הנושא החם לסופשבוע זה הוא פרופורציות.

מעניין, כי בימים האחרונים נדמה לי שהרבה מאוד אנשים יצאו מהן.

מקריאה בפוסטים האחרונים של ויקי (המדהימה!) אני מגלה עד כמה אנשים מאבדים פרופורציות בקשר להפרעות אכילה.

אם את עושה דיאטה- את אנורקסית.

אם את רוצה להוריד קילו- את אנורקסית.

אם את סופרת קלוריות- את אנורקסית.

אם את מתבאסת שעלית במשקל ושהג'ינס לא עולה עלייך- את אנורקסית.

ומנגד-

נורא קל לסנן את המילה "שמנה" על מי שיש לה קצת בשר על העצמות.

אני חושבת שזה כל הבלוגי "פרו- אנה", ו"אנטי- אנה".

עושים מכל העניין הכאוב הזה, בעד ונגד, כאילו שאפשר להיות בעד ונגד מחלה. מעניין לא ראיתי בלוגי "פרו- סרטן השחלות" ו"אנטי- סרטן השחלות".

בלוגי ה"פרו- אנה" מציגים את זה כמעיין שאיפה.

ועם כמות ההבנה והאהבה והחמלה שיש לי אליהן- באיזשהו מקום זה קצת מרגיז אותי.

בכלל, אני לא מבינה את התמונות של השלדים החולים שכמובן עברו עיוות בפוטושופ שהן מעלות שם ורוצות להיות כמוהן. אני, באופן אישי, אף פעם לא רציתי להיראות כך. גם בשיא המחלה, לא רציתי להיראות כמו שלד, זה נראה לי דוחה ומבהיל. פשוט רציתי להיות רזה, סתם רזה, ולא ראיתי את כמה שאני כבר רזה.

הבלוגים האלו מציגים הפרעות אכילה כשאיפה או יותר נכון- כטרנד, משהו אופנתי. כאילו את קמה בבוקר ומחליטה להיות אנורקסית, כי זה מה שהולך עכשיו, כמו כל הפאקצות שהופכות להיות פריקיות קשוחות ואפלות כי זה מגניב.

אז- למי שעדיין לא קלט- אף אחת לא מחליטה להיות אנורקסית.

מי שבאמת חולה, ולא ילדה מופרעת בת 14 שחושבת שככה היא תהייה מקובלת ומיוחדת, לא בוחרת בזה.

זה לא קשור לרצון להיכנס לג'ינס, ולא להרשים את המין השני, ולא כי זה נורא אופנתי עכשיו.

נכון, זה לרוב מתחיל מדיאטה רגילה, אבל בשביל להתדרדר לכדי אנורקסיה או בולימיה, זה עניין של מבנה נפשי. זה לא משהו שאת בוחרת בו. זה- בראש.

אנשים לא קולטים שזה לא רק המשקל, או הדיאטה. זה רק התסמין.

זה מבטא מצב נפשי קשה, זה לחיות תחת מעטה תמידי של אומללות וכאב.

רוב האנשים לא יודעים מה זה באמת הפרעות אכילה, והאמת, אני לא מאחלת לאף אחד לדעת.

גם הבלוגי "אנטי- אנה" גורמים לחוסר פרופורציה.

אי אפשר להיות נגד מחלה. פשוט לא. כמו שאי אפשר להיות נגד טרשת עורקים, כמו שאי אפשר להיות נגד דיכאון. זו מחלה, שקורית, לצערנו הרב.

אפשר להיות בלוג שמעורר את המודעות להפרעות אכילה, זה כן. אבל אנטי? קצת צורם.

הפואנטה היא, שאנשים יצאו מכלל פרופורציה.

הם לא קולטים מה זה הפרעות אכילה באמת, ומה זה לא.

לא כל דיאטה היא אנורקסיה. לא כל בולמוס מעיד על בולימיה או אכילה כפייתית.

ואם לבחורה יש בלוג בו היא מפרטת מה היא אכלה לאותו היום- אין בזה משהו רע.

מי המפגר שהחליט שזה כל חייה? אתם מכירים אותה בכלל? יודעים מה הולך לה בראש?

לא כל בלוג על דיאטה ומשקל הוא בהכרח בלוג של מופרעת אכילה. ת-ק-ר-א-ו.

הרבה דיאטניות ממליצות לאנשים לכתוב את מה שהם אוכלים.

מעניין, לעשות ניתוחים פלסטיים זה בסדר, אבל לספור קלוריות זה לא?

אפשר לשמור על המשקל. אפשר לספור קלוריות. אני לא רואה מה רע ומה בעייתי בזה. כל עוד כמובן זה בצורה בריאה ומאוזנת.

כולנו, בסופו של דבר רוצים להיראות טוב.

זה שפעם היית אנורקסית, לא אומר שעכשיו את צריכה לשים זין על העולם ועל עצמך ולזלול בלי הכרה, מה גם שזה לא בריא וטוב לגוף.

אנורקסיה נרווזה (כן, זה השם של המחלה ולא "אנה" או כל שם חמוד אחר) זה הרבה, אבל הרבה יותר מזה, הרבה הרבה יותר מדיאטה ומכמה אכלתי היום.זה רק התסמין. זה בעיקר דיכאון, וייאוש, ושנאה עצמית. זה בעיקר להיות שבורה, כל כך שבורה  מבפנים.

כנסו לאיזון אנשים. וכנסו לפרופורציות הנכונות, אל תלכו ישר לקיצוניות ולביקורתיות, בעיקר בדברים שאין לכם מושג קלוש והבנה בהם.

(מוקדש לויקי, בהמון אהבה)