אני לא מבין. בחיי שאני לא מבין. הרי היו לנו שלוש שנים נהדרות לבד, למה עכשיו לחזור ולהיפגש? הרי אתה יודע שרק המחשבה עליך עושה לי בחילה, אז למה בכוח? נשבע שהגורם הראשון לרצון שלי לעבור מהמדינה הזו זה המחשבה שאתה תוכל לקרוא לי כמה שתרצה, אני לא אצטרך לראות אותך אלא דרך עדשת האקטואליה.

ולמי שלא מבינ/ה, זומנתי למילואים לראשונה מאז השחרור שלי. אם אתם קוראים ותיקים שלי, אתם יודעים שאני אוהב את צה"ל כמו שאוהבים את האקס/ית (ואני לא מדבר על המקרים האלו בהם נשארתם ידידים או לפחות בלי רגשות רעים. אני מדבר על המקרים שהתקבעו כנורמה הרגשית של הליך הפרידה, היינו שניכם מנסים לשרוף האחד לשנייה את הרכב), רק שבמקרה הזה מדובר באקס/ית שמתעקש/ת להישאר ידידים. את צה"ל כמובן זה לא מעניין, וזומנתי לשבועיים מילואים, ועוד באמצע הסמסטר כשאני פרילאנסר, ככה שהלקוחות לא ממש חייבים להתעניין בעובדה שאני במילואים.

"בסדר", בטח תגידו, "הזמנים קשים, צריך עוד כוחות". אני לא לוחם וזה אימון. "בסדר", תגידו, "אבל יש לך תפקיד חשוב". כל כך חשוב שהסמג"ד שלי קבע שאני פספוס של צה"ל מרוב שיכולתי לעשות דברים קצת יותר טובים מלשבת במשרד ולהדביק גזרי נייר על בריסטולים באמצעות סלוטייפ (הייתה לזה משמעות ביטחונית כלשהי, אבל זה עדיין להדביק גזרי נייר על בריסטולים באמצעות סלוטייפ). "בסדר", תגידו, "אבל צריך שם גם אנשים מוכשרים שינהלו את העניינים". אז קודם כל, ניהלתי את העניינים בדיוק חודש. דבר שני, אני מסכים שלא כדאי לשים בתפקידים האלו רק אנשים כמו מיקי זוהר (תודו שהדבקת גזרי נייר על בריסטולים באמצעות סלוטייפ יכולה להיות תרפיה מעולה לדביל הזה), אבל אי אפשר פשוט למצוא מישהו שהוא סתם לא מטומטם ולעזוב אותי בשקט (וכן, אני חושב שאני חכם. אני שמאלני אז זכותי להתנשא)? בקיצור, צה"ל יכול להסתדר מעולה בלעדיי ויהיה מאוד נחמד אם יבינו את זה שם וישחררו את התקן שאני תופס לטובת מישהו שלא שונא את ערימת הביורוקרטיה במדים שנושאת בשם "צבא ההגנה לישראל".

"בסדר", תגידו (כמה עוד תגידו?!), "מילואים זה דווקא נחמד". אז אני יודע שזה רק היום הראשון שלי ושהמצב עוד יכול להידרדר, אבל בינתיים זה כיף כמו שמיכת סקביאס. נכון, זה פחות גרוע מהצבא הסדיר, אבל זה עדיין בא בטוב כמו סרטון הוצאה להורג של דאע"ש לפני השינה. אה, ואם זה לא מספיק, אז המילואים שלי בבקעת הירדן. נשבע שאם עושים פה עוד מלחמה בקיץ אני פותח בנוהל התאבדות. עברתי את זה שלוש פעמים ואפילו גלידה לא קיבלתי, ככה שממש לא דחופה לי הפעם הרביעית.

עוד חוויות קסומות מהמילואים בימים הקרובים.

שלום לכם.

תהיתי לעצמי למה עם כל מה שהולך במו"מ הקואליציוני אני לא מצליח לייצר סאטירה טובה. הרי החומרים פשוט כאן, מונחים לפניי, וכל מה שצריך זה לקחת אותם ולעשות מהם קטעים סאטיריים טובים. ואז פרסמתי את הקטע הסאטירי הסביר הזה, והבנתי מה פחות או יותר הבעיה: אני נהנה יותר מדי. כדי לכתוב סאטירה טובה ונושכת, יש צורך במשהו שיעצבן אותי, שיגרום לי לכתוב ממקום של כאב. כרגע, המצב הוא שכל מה שהולך עם הרכבת הממשלה הוא פשוט יותר מדי מצחיק. בהתחלה ביבי מזיע גלונים על גבי גלונים וכל אחד סוחט אותו, עכשיו הוא רוצה להגדיל את מספר השרים ועושים לו צרות משפטיות (אני לעולם לא אסלח לנתניהו על מה שאני עושה עכשיו, אבל סחתיין על "יש עתיד" שהגישו עתירה בנושא), ובכל מקרה אפילו אורן חזן (אתם הולכים לשמוע עליו הרבה פה, הוא היוני שטבון החדש שלי), פישר קטן שנכנס בדוחק לכנסת, יכול לסחוט לביבי את הצורה או שלא תהיה לו ממשלה.

אז נכון, כשהממשלה תושבע תגיע ההכרה שהבדיחה על חשבוני, אבל בינתיים אני לא מפסיק לצחוק, וכמו שכבר התבטאתי במקומות אחרים, מעולם לא היה כל כך כיף להיות בצד שהפסיד בבחירות. ככה אי אפשר לכתוב סאטירה טובה באמת. כשהמציאות מביאה לי קצת נחת, וכל מה שאני רוצה זה לשבת מולה ולבלוס פופקורן, אני לא רואה טעם להוסיף עליה. לכן, אני שוב מתנצל שלא כתבתי הרבה זמן, אבל מעבר ללימודים שלי שמכבידים עליי מאוד ומחויבויות לעוד במות כתיבה, פשוט אין באמת טעם לכתוב סאטירה בימים אלו. אין מה לומר, המציאות כותבת את עצמה להפליא. כנראה שיום אחרי שהממשלה תושבע אני כבר אחזור לכתוב כאחוז אמוק, כי בכל זאת מירי רגב תהיה שרה למשהו.

וכדי שלא תרגישו שסתם קראתם פוסט תירוצים נוסף, אני פותח פה דוכן הימורים: יובל שטייניץ הוא, אם לנסח זאת בעדינות, ילד הכאפות של בנימין נתניהו. בכנסת ה-18 הוא מונה לשר האוצר כשנתניהו מינה עצמו לשר על לענייני כלכלה (ובכך בעצם הצהיר על זה ששטייניץ מיותר ושהוא סתם פה לחטוף את כל האש). בכנסת ה-19 הוא מונה לשר לענייני מודיעין ויחסים בינלאומיים, ואם אני לא טועה גם לשר לאיומים אסטרטגיים, או בקיצור מלא תארים שאמנם נשמעים יותר טוב מ"השר לענייני האסלה המלכותית של מלכת צרפת" (כן, אני יודע שאין לצרפת מלכה), אבל זה לא באמת שווה יותר. למרות ההשפלות האלו הוא ממשיך להגן על כל צעד שנתניהו עושה (נראה לי שהוא יגן עליו גם אם נתניהו ידרוס במזיד ילדה קטנה), כפי שעשה בבחירות האחרונות בנחישות מעוררת הערצה. בקיצור, ההימורים ייגעו לאיזה תפקיד יזכה שטייניץ כפרס על השקעתו. המנחש/ת נכונה יקבל/תקבל את האפשרות לבקש ממני נושא לכתוב עליו פוסט. אני אמנם אכתוב עליו מנקודת המבט שלי, אבל אני אכתוב עליו.

אגב, ההימור שלי הוא שאקוניס ימונה לסגן שר ללא תיק, ושטייניץ ימונה לסגן שלו.

שבוע טוב.

שלום לכם.

אוגניה החליטה להעביר לי שרביט, ולפי חוקי המשחק צריך לספר על ספרים שהשפיעו עליי במיוחד. כדי להימנע מצ'יזיות מיותרת, אנסה שזה לפחות יהיה מצחיק, אבל אני ממש לא מבטיח שכך יהיה. אז בבקשה:

סדרת ספרי הארי פוטר מאת ג'יי קיי רולינג: את הספרים האלו התחלתי לקרוא כמה שנים אחרי כל האחרים, כשמה שעיכב אותי הייתה הגישה העילאית והמתנשאת שהייתה לי בילדות (טוב, בסדר, אז לא רק בילדות) שאם יש משהו שיש עליו קונצנזוס אז כנראה שיש בו משהו לא בסדר. אחרי שהתחלתי לקרוא את הספרים נפל לי האסימון שלפעמים לקונצנזוס יש טעם סביר. אל תבינו אותי לא נכון, הארי פוטר הוא בעיניי אחת הדמויות הכי מעצבנות שידע עולם הספרות, ובחיי שאם וולדמורט היה הורג אותו לא הייתי מזיל דמעה (וסליחה אם עשיתי למישהו ספוילר). אבל, בכל זאת, אלו ספרים שנהניתי לקרוא, אז כנראה שכדאי לשפוט לפי הטעם ולא לפי כמה אנשים אוהבים את זה (תעזבו אותי בשקט, הייתי אז בן עשר, למה אתם בדיוק מצפים?).

החטא ועונשו מאת פיודור דוסטויבסקי: כי עם כל הכבוד לקונצנזוס, צריך לזכור שיש קלאסיקות שהן פשוט overrated.

יש אלוהים? מאת ריצ'רד דוקינס: כן, אני יודע, ריצ'רד דוקינס מתגלה בתקופה האחרונה כקסנופוב וסקסיסט שלא היה מבייש את ארצות הברית של שנות החמישים, אבל למזלי אף פעם לא הייתי בקטע של פולחן אישיות ואד הומינם, ככה שאני לא רואה איך זה מוריד מטיעוניו יותר מדי, ובסך הכל מוכיח שגם אתאיסטים יכולים להיות שמוקים מהשורה הראשונה. בכל מקרה, מעבר לכך שהספר עזר לי לעשות את הצעד הסופי לאתאיזם אי שם לפני כמה שנים, הוא טבע בי את המשפט "למה לא ללמד את הילדים לחשוב?". נימוקים לדברים שאני מאמין בהם חיפשתי גם לפני זה, כי בכל זאת כתבתי מאמרים עוד קודם לידיעתי על קיומו של הספר, אבל זה גרם לי לשנות גישה לציונות: שמתי לב פתאום שמצדיקים באמצעות הציונות כל דבר שיש עליו ביקורת (והביקורת טוענת לפוסט-ציונות, כי איך אפשר בלי?), למרות שלפעמים כל קשר בין השניים ברור פחות מהמצע האחרון של הליכוד, והתחלתי לשאול שאלות. בקיצור, מפה לשם, לא הפכתי לאנטי-ציוני או לפוסט-ציוני, אבל מבחינתי ציונות היא אידאולוגיה נטו, שאפשר להאמין בה ואפשר שלא והכל בסדר כי פלורליזם וזה, אבל לא מדובר בתורה שירדה מהשמיים אז אולי כדאי להפסיק לעשות ממנה כזו. אתם מוזמנים להגיד שאני לא ציוני, ממש לא אכפת לי.

הכרעות גורליות מאת איאן קרשו: נכון מדיי פעם אני מביא איזושהי דוגמא היסטורית או עושה פוסטים לא מצחיקים עם מנהיגי עבר שכותבים מכתבים לאהבלים שמתיימרים להנהיג את המדינה הזו? אז תאשימו את הספר הזה, הוא זה שגרם לי להבין שאני אוהב היסטוריה.

האיש במצודה הרמה מאת פיליפ ק. דיק: כי מסתבר שאפשר לקחת רקע מעניין כמו היסטוריה חלופית בה מדינות הציר שמנצחות במלחמת העולם השנייה, ולהרוס את זה עם עלילה מחורבנת.

ויש עוד הרבה, אבל אם הגעתם עד כאן זה מפתיע.

את השרביט אני מעביר לחזקוש ישורון, כי צריך שמשהו יגרום לו לעדכן את הבלוג.