נראה לי שאין דבר יותר מבאס מלקבל שעות ביציאה (מלבד לקבל ריתוק, כמובן) אחרי שבוע-שבועיים-שלושה בלי בית.

למי שלא שולט בעגה הצבאית השלטת במחוזותנו, "שעה ביציאה" פירושה שביציאה הביתה לסופ"ש, אתה לא תלך מיד לאחר שהקצין התורן חפר לך במוח בפעם העשירית שלא עולים על טרמפים (זה באמת לא מומלץ. או שמחבל יחטוף אתכם או שמ"צ יתפוס אתכם), שאם מ"צ (מנאייק צבאי) תופס אתכם לבקש טופס להישפט ביחידה (כדי לקבל את הריתוק ממישהו שאוהב אתכם) וכל שאר הדברים הנכללים בתדריך יציאה, אלא אתה תחכה שעה, שעתיים, לפעמים אפילו חמש ואם היית ממש אידיוט תצליח לקבל אפילו שבת. למי שטרם הבין, הדבר ניתן בתור עונש על עבירות משמעת, לרוב בטירונות וקורסים.

אני, למזלי, חנון במידה שלא תיאמן, ככה שאני מצליח להגיע לכך שאני לא מקבל שעות ביציאה (למרות שהייתי בטוח שגם אני אקבל הפעם). מה שכן, מקצת ניסיון של אחרים, ניתן להרכיב מדריך קצר, כיצד לא לקבל שעות ביציאה:

• תגיעו בזמן. לא נדרש לכך הרבה: הגדירו לכם שעה ומקום? תהיו שם חמש דקות לפני הזמן. לא יהרוג אותך שפעם אחת המפקדת לא תתעצבן עליך.
• אם כבר החלטת לאחר, תדאג שזה לא יהיה לשמירה.
• בזמן השיעורים, סיתמו את הפה אלא אם כן פנו אליכם. תנו ללסתות שלכם קצת לנוח אחרי שהן היו צריכות להתאמץ בלעיסת האוכל של חדר האוכל הצבאי.
• עזבתם את הכיתה? טרם היציאה בררו שבאמת הכל עליכם. אתם באמת לא רוצים שיתפסו אתכם שוכחים, לדוגמא, נשק.
• אם זה לא המפקד/ת האישי/ת שלכם, אלא מישהו יותר בכיר בסגל, תעזבו אותו. לרס"ר פשוט תצדיעו ותעברו הלאה, כנ"ל בקשר למ"מ, בקשר לרס"פ ובמיוחד בקשר לסמ"ח/ית. מובן שזה לא האופי האמיתי של הסמ"חית, אבל תפקידה הצבאי כאחראית משמעת דורש ממנה להתנהג כאילו היא במחזור נצחי, ובאמת שאין צורך לעצבן אותה עוד יותר. תעזבו את האנשים הללו, תאמינו לי שיהיה יותר טוב. כמובן, אין צורך להיות אידיוטים לחלוטין, ומומלץ כן, לדוגמא, להשיב לאנשים האלו כשהם פונים אליכם.
• אם קודם לכן דיברנו על סתימת פיות, גם זריקת דברים בשיעור אינה מומלצת. אם זה חיוני, תעבירו מאחד לשני, זה יגיע בסופו של דבר. אם לא, תעבירו בהפסקה. אם אתם בטירונות, עיזבו, ידאגו להשמיד לכם את זה בכל מקרה.
• אמנם זה חלק חשוב בעמידה על שלנו כל מיני חציית קווים אדומים למיניהם (כמו דריכה על הדשא, ללכת עם נעליים לא מצוחצחות וכו'), אבל אין ספק שאתם תעמדו על שלכם בזמן שהסגל יעביד אתכם בזמן השעות ביציאה שלכם.
• אין לכם באמת בשביל מה לקחת עליכם את הטלפון הסלולרי שלכם. אם אתם בחדרים נעולים, תשאירו אותו שם, ואם לא - תבקשו להשאיר אותו אצל הסגל. עדיף על זה שבאמצע השיעור פתאום הרינגטון שלכם יפציע לחלל האוויר.
• אמנם שעות ביציאה זה לא יגרור, אבל מומלץ להגיד "כן, המפקדת", "בתיאבון, המפקדת", "שבת שלום, המפקדת" וכו', על מנת לחסוך את ההרצאות על זה שאתם צריכים לעשות את זה.
• עם זאת, לא כדאי ללכת ולומר למפקדת "הקשב, המפקדת, עד מתי אנחנו פה?". אם אתם בקטע, כבר עדיף שתגידו "הקשב, המפקדת, אין לי חיים ואין לי מה לעשות בבית. אפשר בבקשה שעה ביציאה?".
• אמנם שש שעות שינה ביום זה באסה, אבל תנסו להישאר ערים בשיעורים ובכלל בזמנים שבהם הסגל מדבר איתכם (או טוחן לכם את המוח, תלוי אם זו טירונות או קורס). מעבר ליציאה המהירה הביתה, זה יכול לעזור גם במובן הזה שאתם אמורים להיבחן על השיעורים הללו.
• אם כבר החלטתם להירדם, אז שוב, תנסו לא בשמירה.
• אכן, לומר "הקשב, המפקדת" בתחילת כל משפט בו פונים אליה זה אחד מהניג'וסים הגדולים שצה"ל סידר לחניכיו, אבל זה לא יותר מנג'ס מלהתחיל משפט ואז להיקטע ע"י התיקון שלהן ("הקשב, המפקדת"), ואז להתחיל מההתחלה עם הרישא המעצבנת (שוב, לא שעה ביציאה, אבל בהחלט הקלה בחיים).
• ונחזור על זה שוב: הפה שלכם? תסגרו אותו.

זהו, עד פה המדריך הממש לא שלם שנכתב ע"י חסר ניסיון לחלוטין בענייני שעות ביציאה.

שבת שלום.

ג'ורג' קרלין אמר פעם "ויאמר אלוהים ביום השמיני: 'מרפי, קח פיקוד'."

בגלל הוויכוח על קיימותו של אלוהים יש ויכוח האם אלוהים אכן אמר או לא אמר למרפי, אבל אין ספק שאדוארד אי. מרפי, הוגה החוקים, בהחלט לקח את העניינים לידיו בשלב דיי מוקדם של הקיום האנושי.

על הנוסח הראשוני של החוק שהתחיל הכל ישנו ויכוח: ישנם כאלה שסוברים כי הנוסח הוא "אם יש יותר מדרך אחת לעשות משהו, חזקה עלינו לבחור בזאת שתיכשל", וכאלו שסוברים שהמשפט הוא דווקא המפורסם שבחוקים, "כל מה שיכול להשתבש - ישתבש".

אני מאמין שהמשפט השני הוא זה שהתחיל את כל העסק, שהרי מרבית החוקים נשענים עליו: כל מה שיכול להשתבש - ישתבש.

בוויקיפדיה הם יכולים לטעון עד מחר שהפרשנות לחוקי מרפי, לפיה אנחנו תמיד נדפקים, היא פרשנות מוטעית. ולמה הם יכולים לטעון את זה עד מחר? מהסיבה הפשוטה שמדובר בוויקיפדיה ובעתיד הנראה לעין כבר אפשר לצפות לערך בנושא גמדים סגולים עם נקודות ירוקות על האף. או, בקיצור, גם אם אכן מדובר בפרשנות מוטעית, מרפי בינתיים השתלט לנו על החיים ודופק אותם ללא רחם.

הרי תמיד מי שנוחר חזק יותר יירדם ראשון, תמיד כשתקראו לטכנאי שיתקן את המחשב הוא פשוט ילחץ על "הפעל" והכל יעבוד כרגיל (ואז יידפק שוב ברגע שהוא יתניע וייסע לכם מהבית), הפרוסה תמיד תיפול על הצד המרוח (וגודל הכתם יהיה ביחס ישר לעלות השטיח) וכל שאר הדפקים הרגילים.

אז כאתאיסט-מרפיסט (דהיינו אחד שמאמין שאין אלוהים, אבל שאם בכל זאת יש אחד, קוראים לו אדוארד מרפי), אני תמיד רגוע, כי אני מודע לכך שתמיד יקרה לי רק הגרוע ביותר (מה שנקרא "אופטימיות צינית").

וכעת, אני יוצר שרביט חדש המיועד לחפרני העולם החדש:

השרביט נשען על השאלה הבאה:

חוקי מרפי נשענים תמיד על האינדיוודואליזם ולא כוללים תפיסת עולם כוללנית, לדוגמא:

חוק א': ככל שהאזעקה יותר מתוחכמת ככה יצליחו לגנוב לך יותר דברים.

חוק ב': דווקא הבית שאליו החלטת לפרוץ יהיה ממולכד.

אם כך, האם יצליחו הגנבים לשדוד את הבית (חוק א') או שמא לא (חוק ב')?

או דוגמא נוספת: ראש העיר הנבחר הוא לעולם לא יהיה זה שבחרת בו (והוא יודע את זה). אם זה המצב, מי כן בחר בו?

משימת מקבלי השרביט היא הפעם לא ליצור רשימות משעשעות, אלא לנסות להסביר איך עובד העולם בתפיסת המאקרו על פי חוקי מרפי. כל מקבל שרביט מתבקש להעביר אותו לפחות לשלושה בלוגרים אחרים (אפשר גם יותר).

השרביטים הראשונים מועברים למרמוז מלך הקופים (כמו תמיד), הצפרדע, דולף, דה ביג ליטל, חסר מעש וליידי נענע.

שתפו פעולה, ועיזרו לנו להציל את העולם מידיו של מרפי.

המשך שבוע מוצלח.

תגידו לי, איך יכול להיות שאני חוזר הביתה אחרי שבוע וחצי מתישים של קורס (אין הרבה מה לספר: טירונות חלק ב', מפקדות פחות מטומטמות אבל יותר מורע"לות, זיבולים בסגנון הפשיו-ציונות והגעה מוחלטת להבנה שלו צה"ל היה מתעסק פחות בשטויות ויותר בתכל'ס, אולי הוא היה משיג ניצחון של ממש במלחמות שלו במאה העשרים ואחת), ואני מגלה שרוצים שוב פעם להגביל את חופש הביטוי במקומות הלא נכונים?

אז לזכותם של חברי מפלגת ישראל ביתנו ייאמר שההצעה הטוטליטרית הזו לא באה מהם, אבל זה לא אומר שהחוק הזה לא מושך את המדינה לכיוון הפרו-דיקטטורי שבו היא הולכת זה זמן מה.

למי שלא יודע אני מדבר על הצעת החוק של ח"כ מיכאל בן-ארי מהאיחוד הלאומי, שם כנראה נמאס להם להתעסק בעובדים זרים ובבנייה בשטחים, לפיה ייאסר לספר בדיחות עדתיות.

לכאורה, רעיון ענק: סוף-סוף לא יהיו בדיחות על הערבים המתפוצצים (מועמד לגיוס לחמאס: "אני רוצה להתאבד!" קב"ן בחמאס: "קודמת!"), החרדים הפרזיטים, המרוקאים העצבניים, הכורדים הטיפשים, הרוסים השיכורים והפולנים שהדרך הטובה ביותר להגדיר אותם היא להגיד שהם פולנים.

בשטח, מדובר ברעיון דבילי. אז כן, יש לקומיקאים כאלו ואחרים תכונה כזו ללעוג קצת לעדות כאלו ואחרים. ראשית, יש לציין שלרוב הם צוחקים על העדה שלהם. שנית, אז מה? כשליש פולני אין דבר שעושה לי את היום כמו בדיחה טובה על פולנים (או יותר נכון, על פולניות), אם נוציא יציאה מוצלחת של רונית תירוש.

נכון, יש מי שנעלב מהבדיחות הללו, אבל אני מזכיר לכם שבמופעי סטנדאפ חלק רב מהמופע מתמקד בירידות על הקהל. בתרבות התקשורת של היום, צריך להיות באמת מנותק ו/או אידיוט על מנת לא לדעת שכאשר הולכים למופע בידור מסתכנים בכך שיצחקו עליכם. מי שזה לא נעים לו - שלא יילך. אי אפשר להגביל את חופש הביטוי והאמנות בגלל שזה לא נעים למישהו. אגב, זה תופס גם לגבי סוגים אחרים של מופעי בידור.

אמנם יש לשים גבולות, כמו נגד הסתה או הצגת עדה זו או אחרת כעדיפה על האחרות או כנחותה מהן, אבל בין בדיחות מסוג זה לבדיחות שרוב בני האדם למדו לפתח כלפיהן הומור עצמי (באמת שאת רוב הבדיחות העדתיות אני שומע ממי שמשתייך אל אותן עדות המוצגות בבדיחה) יש הבדל של שמיים וארץ.

ואם בכל זאת נפגעת, אתה מוזמן לתבוע, או מאידך לראות את פרק התביעה בסדרה "החברים של נאור" ולהיכנס קצת לפרופורציות.

ולחברי הכנסת היקרים שלנו (תרתי משמע) אגיד רק זאת: נכון שיש לכם הרבה פגרות וכתוצאה מכך הרבה זמן פנוי, אבל זה לא אומר שצריך למלא אותו בחוקים מיותרים לסביבה. תנו לנו לספר בדיחות על פולנים בשקט, ואני מבטיח לכם שאם מישהו יגיד לו שזה מפריע לו - נפסיק.

לילה טוב.