מאחר וימי הולדת, הם לעתים ימי חשבונות (נפש ואחרים), ומאחר והיום, בדיוק, אלפא ואני חוגגים יומולדת משותף (כלומר, סכום הגילים שלנו, בדיוק של יום, מסתכם למספר-שנים עגול) זה זמן טוב לחשבונות.

"אז בני כמה אתם היום?" ישאלו אותי ואני עונה, עוד טרם שנשאלתי, שזה תלוי באיזה מצב רוח אנחנו, כששואלים. לעתים אנחנו מרגישים כאילו אנחנו בני 170 ולעתים (כמו היום למשל) רק בני 80  (ותזכרו שאני מדבר על סכום הגילים שלנו.)*

כמו שכתבתי בתגובה לפוסיקאט, זה שהיא מרגישה שהבלוג שלה הפך לירחון, זה עוד טוב, יחסית אלי שהבלוג שלי הפך כנראה לשנתון. ולא רק היא אלא גם זאת, וזאת, וזאת כותבות כיום הרבה פחות מפעם. ורק זאת מתמידה בכתיבה עקבית, וגם משלבת בה תמונות יפהפיות (לקשי קריאה).

אין לי מושג למה כל אלה ממעטות בכתיבה, אבל לגבי עצמי כנראה שהסיבה המרכזית היא העובדה שדברים רבים אצלי השתנו, ומבט על החיים שלי היום, מראה תמונה לגמרי שונה מזו של היום בו פתחתי את הבלוג.

תראו מה קרה: יוליסס מזמן לא בבית, מינרווה גם מראה סימני עצמאות, אמא של אלפא כבר לא בעולם הזה מזה כשנה וחצי, ואמא שלי אמנם לא רשומה במרשם התושבים כנפטרת אבל פרט לגוף שלה שמראה סימני חיים ביולוגיים, כלום לא עובד אצלה עוד. אפילו הפוץ – בדיחה עצובה בחייו – הזדלזל לו ונפלט סופית אל מחוץ לחיי.

ואני? מה קרה לי?

גם אני עברתי מטמורפוזה רצינית ודי מדאיגה (גם אם לא את כולם).

לו מישהו היה אומר לי, ביום שהופעתי לראשונה בישרא, שיבוא יום ואקדיש זמן לפעילות גופנית מסוג כלשהו (לבד מסקס כמובן), הייתי ממליץ לפסיכיאטר המחוזי לאשפז אותו בכפיה, על סמך המחשבות המזיקות האלה, המסוכנות לעצמו ולסביבה.

בטענות של דאגה לבריאות נרשמתי לתכנית של XXX (אני לא מפרסם בבלוג שלי מרצוני החופשי), והורדתי ממשקלי 17 ק"ג (תוצאה שאני די מרוצה ממנה, למרות שאלפא מתלוננת שהצלעות שלי דוקרות לה בציצי). עד כאן הכל בסדר.

אבל, אז, ברגע של חולשה, נרשמתי למרוץ 5 ק"מ (ב"לילה לבן בת"א) מתוך אמונה שבחושך לא אתפס בקלקלתי,

ואתמול, כך התברר, הפכתי לעבריין מועד, כשלאור היום, בנוכחות קהל רב, ביצעתי מעשה מגונה בגופי, ורצתי 10 ק"מ במרוץ חצי מרתון תל-אביב.

על כך, כנראה, אין עוד מחילה.

זהו.

אכילס הוא כבר לא אכילס.

*    170 ו-80 הם לא מספרים שנבחרו באקראי אלא הסכום האמיתי של הגילים של אלפא ושלי, רק בשיטות ספירה שונות. לפותרים נכונה יוענק פרס.