"הו שובלגרובר, תחזיק חזק"

למטה, כל הדרך.

מכירים את הבני זונות המניאקים האלו שרואים גור חתולים מסכן ורעב ולוקחים סלע ממש גדול או איזה טיטאניק וזורקים עליו, ואם זה לא פותח לו את הגולגולת הם רצים אחריו במשך שעות עד שהוא מתעייף, לוקחים פטיש, ממסמרים לו את הזנב, שמים אוכל מטר ממנו ואז יושבים ומתבוננים בהנאה איך הוא, גוש הפרווה המדמם, מנסה להתמתח ולהגיע לאוכל, ולא מצליח, עד שהוא מת?

זה אני.

(אל תסתכלו עלי ככה, אני לא בן-אדם אכזרי. בן-אדם אכזרי היה מקריא לחתול המסכן את מוסף הספרות של עיתון הארץ, כמו שעשו בשב"כ)

סתם, אני אף פעם לא מרחיק מעבר ללזרוק עליהם ארנק או משהו.

אבל כל מי שמכיר אותי, יודע שאני לא סובל חתולים. אני מתעב אותם, מבחינתי חתולים הם בני-מוות, מיועדים להשמדה.

רק השבוע, באחד הימים כשהלכתי לי להנאתי כשהרגשת ההומואיות אופפת אותי מעצם היותי שומע מוזיקה באוזניה אחת כי האוזניה השניה מקולקלת, ראיתי מתחת לגשר הולכי הרגל, פגר של חתול שככל הנראה נפל מהגשר על הגב, והשתתק. וכמובן, החלק הכי טוב, מת. אין לכם מושג כמה צחקתי כשראיתי אותו. זו אחלה דרך לפתוח את הבוקר.

במיוחד שהשיתוק שלו השאיר אותו בתנוחה האחרונה שלו, תנוחת ה - "איך אני מגיע מפה לאיילון?".

לעזאזל, אני הבן-אדם המשועמם שהמציא את המשחק "באוליג-חתולים".

את השנאה העזה הזו לחתולים, כנראה שירשתי מאמא שלי. לכן בוודאי תבינו כמה נחרדתי השבוע כשאמא שלי אמרה לי - "שובלגרובר, אני רוצה לאמץ חתול". מזל שישבתי כשהיא סיפרה לי את זה, אחרת הייתי מתמוטט.

עולמי חרב עלי. שאמא שלי, בשר מבשרי, דם מדמי, תרצה לאמץ חתול? אלוהים, איפה פישלתי בחינוך שלה? מה פה קורה פה?

הבהרתי לאמא שלי חד משמעית שאני לא מסכים לזה. אני אשרוף אותו, אני אעשה לו ראסטות באשכים עם להביור. אני ארעיב אותו למוות, אני אשקה אותו אקונומיקה. אכה אותו עם ארובה.

אבל אמא התעקשה.

"הבית הזה לא גדול מספיק בשביל שנינו" אמרתי. "זה או אני, או החתול. מישהו יהיה חייב לעזוב".

"חמודי, המזוודות בארון, תתארגן" אמרה האמא האוהבת שלי.

שואה. גם כן אמא. היא בטח תכננה את כל זה כדי להעיף אותי מהבית כדי שהיא תוכל לעשות מסיבות אסיד מטורפות.

בכל מקרה, איכשהוא, בעזרת המון שיכנוע ופיתויים, הצלחתי לדחות את עניין החתול. אני מקווה שהיא תזנח את זה.

אני לא מאמין שאמא שלי רוצה חתול. זה מתחיל בחתול, ממשיך בלתרום ציוד ציור לילדים חסרי יכולת ונגמר בלהצביע ליח"ד.

עדכון חלף עם הרוח: אני עדיין מנסה לסיים לראות את הסרט הזה. נדמה לי שעברו חודשיים מאז שהתחלתי. זה פשוט בלתי יאומן, 20 דקות מהסרט, וטראח אני כבר בחלום החמישי על ג'סיקה אלבה.

אני יכול למות מאושר.

זה היה קשה אבל הצלחתי. אזרתי אומץ, נכנסתי פנימה.

"שלום, קוראים לי אמדיאוס שובלגרובר, ואני מאמין כי ישו לא היה מוכשר בכלל" אמרתי.

"מה???" שאל האיש בפליאה. 

"אה סליחה, אני רוצה לפתוח חשבון בנק".

"עזוב'תי בשקט, אני המאבטח".

כושילרבקום עם הבנקים, כל הבנקים זונות, צריך לשרוף את כולם. אין לי מושג על כמה מסמכים חתמתי, ועל איזה מסמכים חתמתי. בטח דחפו לי לחתום על מסמך שמאשר לבצע בי כריתת אשכים או משהו. אני אומר לכם, הם אוספים כל כך הרבה חתימות שונות מאנשים תמימים מהסיבה הפשוטה שלשרי אריסון יש קיק לחתימות, בסוף כל חודש היא לוקחת את כל החתימות שהצטברו בסניפים, נועלת את עצמה במקלחת ומתחילה לאונן תוך שהיא גונחת את שמות החתומים - "הו כן מר משה לוי, כן, כן יצחק זלוינסקי, כן, הו נחמה אברהם, הו זה השיא אני גומרת!". בני זונות. הבנקים פה רק כדי לעשוק אותנו, הם רוצים לקחת מאיתנו הכל עד האגורה האחרונה, בלי גרוש מסכן על התחת רק כדי שהפוצים האלו יוכלו לממן את פיית השיניים לילדים של שרי אירסון. גם כן חברות האשראי המסריחות האלו, מחזיקות את כל המדינה בביצים, וזה כואב. והבורסה, הו הבורסה, איזה זונות ונערות ליווי יש בבורסה ברמת-גן.

כסף זה חלאה.

שובלגרובר צופה בטלוויזיה (יותר נכון בפרסומות, את מי בכלל מעניין מה שיש בטלוויזיה).

פרסומת להד אנד שולדרס - רק עכשיו הבנתי מי קהל היעד האמיתי של הד אנד שולדרס. דוגמניות? לא. נערות שרוצות מראה שיער מושלם? לא. אלי אוחנה? לא. דג טונה שנשבר לו הזין מהקשקשים? לא.

אז מי כן? גרוזינים. הם היחידים שצומח להם מספיק שיער על הכתפיים כד להשתמש בחלק של "אנד שולדרס" מ"הד אנד שולדרס".

פרסומת לAIG - AIG בחרו להשתמש בדנה אינטרנשיונל לפרסומת שלהם. שם היא אומרת "לפעמים צריך לדעת מתי לחתוך!". אבל תכלס, דנה אינטרנשיונל היא/הוא לא דוגמה רעה למתי לחתוך? כאילו, הייתה לה הזדמנות אחת כשהיא הייתה בת שמונה ימים. הייתה מבקשת מהמוהל לחתוך עוד טיפה, וזהו. אבל היא "לא..." למה שהיא תסיים עם הכל כשהיא בת 8 ימים, נס פח השמן לא טוב לה, היא רוצה לחכות עד שהיא תתבגר. חרפה למדינה, אני אומר לכם, והכל בגלל הבנקים ושרי אריסון המזדיינת הזו.

לתת - רק לי הפרסומת החדשה של עמותת "לתת" לאיסוף מזון למען הנזקקים בכיכובו של יאיר לפיד, נשמעת כמו קמפיין לוחץ לקידום הפלאפל בישראל? "אם אין לך מנת פלאפל, אתה נהיה רעב, ואז אתה לא יכול ללמוד, ואתה גם לא תצליח לצאת ממעגל העוני. נולדת עני ותישאר עני". אבל מה שאתה צריך זה מנת פלאפל טובה. עם הרבה סחוג למעלה.

לדעתי אני מתבגר.

הפסקתי לעשות שטויות, אני שקול וכאלה. אני לא משתטה כמו פעם, בימים הטובים שבהם היינו דוחפים את ג' אל מעל הלוקרים, אל מתחת ללוקרים, אל תוך הלוקרים, מעל ללוח, וכו'. נגמרו הימים של מסיבות אסיד מטורפות בבר-אילן, כשבמקום מכונת עשן יש מטף לכיבוי אש ואחד כושי עצבני. נגמרו ימי הקפיצה על ספסלים, התפרעויות על האופניים של האוניברסיטה (אחח, מישה מישה, איפה הימים הטובים של האופניים), פירוק מחשבים מהמעבדה, השחתת הכיתה עד לבלי היכר, השחתת החטיבה (מה היה לנו שם? פלורסנטים, מזגנים, חדר אחות, אסלות...וכמובן, מטפים), פריצת הגדר לצורך שתילת זרעי גראס בחצר (לא יצא לפועל בסופו של דבר), הריסת מכונת השתייה (בסופו של דבר נשבר לה והיא התחילה לפלוט משקאות) וכיוב'.

קיצר, מה שאני מנסה להגיד זה שאני נהיה בן-אדם משעמם. לכו תדעו, אני עוד עלול ללכת ללמוד משפטים.

רוח הילדותיות פרחה ואיננה עוד.

וקשה לי להאמין שאת חלק מהאנשים בשכבה שלי, אני מכיר כבר חמש שנים שלמות. אני מכיר אותם כל כך טוב, אני יודע על מה הם חושבים עוד לפני שהם יודעים על מה שהם חושבים. אני מכיר את ההבעות שלהם, את הבדיחות שלהם. איזה שימוש הם נותנים למילים כאלה ואחרות. זה פשוט לא ייאמן. אני עוד זוכר אותנו כאלה קטנים וחמודים ולא מבריזנים, עם שאיפות בשמיים ותחרותיות באטמוספירה.

אני נהיה משעמם, בהחלט.

סיטמן מלך. עזבו מלך, שועל.

רקע: ג' דובר אנגלית, מ' שחור. סוף מבחן הסימולציה באנגלית.

ג': היו לי 4 טעויות.

מ': לא היו לי טעויות בכלל!

ג': מה???זה לא פייר! אתה צריך לעשות את המבחן באמהרית או משהו!

חה חה בדיחות פסיכומטרי.

אמר-אמר החזיר לי את החשק למפוחית, אחרי שניגנתי עליה במשך חודש שלם כמעט יום-יום. אני רוצה מפוחית.

אנשים עוצרים אותי ברחוב, שואלים אותי למה אני לא מחבב את הארנב הרוסי.

אז אני אגיד לכם למה, כי הוא ממחזר בדיחות מכל מקור אפשרי. הוא פשוט מעביר הומור את של אחרים הלאה. אני לא אתפלא אם הוא יפרסם תמונות שלו ממורמר בכל מיני מקומות בטכניון (ובטכניון יש כמה מקומות ממש מעולים להתמרמר בהם אהםגזמזגניםמיכאלאנהאהם) וינסה להיכנס לאקזיט. אבל זה לא היה כ"כ מפריע לי, אילולא כ"כ הרבה חומרים שלי היו ממוחזרים על ידו. נו באמת, מי שנמצא כאן מספיק זמן, יודע שאני הייתי הראשון שאייש את תפקיד הבלוגר הפתטי שלא מצליח עם בנות. ואני הייתי בין הראשונים שהעתיקו מבן-דובר את בדיחת הבולבול הגדול (ושידרגתי את זה על ידי נתינת ערך מספרי מדוייק, 450 מטר).

והעיצוב? אני מאותגר ויזואלית, אתם יודעים כמה זמן לקח לי להגות את העיצוב המוגבל שלי? שואה.

הארנס הרוסי הוא מקרה עצוב של רוסי, שהוא בכלל אוקראיני, שבכלל סוגד לארנב שלו, שהוא בכלל שפן, שבכלל מזכיר אוגר סיבירי.

לא נעים.

מדריך פרחי רפואה: "איפה נמצא האישון?"

כיתה: "זה השחור של העין! זה הלבן של העין! זה השחור! זה הלבן!"

אני: "מאחורי האוזן"

כיתה+מפ"ר: "חה חה חה" צחוקים קלילים.

מפ"ר: "ומה זה בכלל האישון?"

כיתה: "חור!"

מפ"ר: "נכון"

אני: "אז שניה, אם זה חור, למה לא מקיימים דרך זה יחסי מין?"

כיתה+מפ"ר: -שתיקה רועמת-

השבוע הלכתי לביה"ח לעשות את הבדיקה שביקשו ממני בצבא (להזכירכם, הזרג הכי גדול במזרח התיכון). המזכירה שם חשבה שאני חייל. מעניין מה גרם לה לחשוב את זה. אולי זה בגלל שהייתי במדי צה"ל ספוגים בוץ, נעליים צבאיות, קיטבג של 20 קילו, כומתה סגולה, אם-16 והעובדה שצעקתי על עצמי "30 שניות, הייתי פה, זוז!", ואולי זה סתם היה המבט רעב לסקס כמו קרבי בחופשה. בכל אופן, לבדיקה עצמה, גילו, שבאוזן שמאל, צלילים בתדר של 6,000 הרץ אני שומע החל מ25 דציבל. משמע, שאם זבוב אילם יכנס לתוך ארון, והארון יהיה בתוך כספת אטומה, והכספת תהיה עטופה בבטון מזויין, ואני אהיה רחוק מהבטון מרחק של 100 מטר כשאוזן שמאל שלי מופנית לכיוונו, והזבוב המסכן יתקע נאד, אז אין סיכוי שאני אשמע את הנאד הזה. ואם לא ייתנו לי להיות טייס בגלל זה, אז הזין של הצבא הרגע קיבל זיקפה בעיני.

אתמול ניסיתי ללמוד למבחן בתנ"ך שבסופו של דבר נדחה. אבל במקום ללמוד, מצאתי את עצמי מהר מאוד עושה את הדבר המובן מאליו - קורא להנאתי את ספר תרי-עשר. הגעתי למסקנה שבחיים לא נגעתי בו, ומעניין על מה הוא. מסתבר שיש בו כל מיני כלים כמו צפניה, חבקוק ועוד מאגניבים אחרים. החלק הראשון של הספר מדבר על הושע.

ואני אומר לכם, הושע הזה, פשוט מלך. עזבו אותכם מלך, נחש, הבן-אדם נחש אני אומר לכם. אתם יודעים מה, שכחו, הוא שועל. הבן-אדם הזה שועל לחלוטין. את כל הצרות של בני-שרוליק, ה' משליך ע"פ משפחתו של הושע. העניין הוא שהושע השועל, התחתן עם זונה, זונה אמיתית, והילדים שלה היו בני-זונות, אחד-אחד. לבנזונה אחד קראו יזרעאל, ולבתזונה אחת קראו רוחמה, ולבנזונה האחרון קראו - לא עמי (ואני חשבתי שאמדיאוס שובלגרובר זה דפוק). אז בא ה' ואומר "וואלה הושע יא נחש יא שועל, המשפחה שלך זה כמו בני-שרוליק. אישתך זונה כמו שכל שרוליק זונות, עובדים עבודה זרה ומתפתים ליצר הקל, לבן שלך קוראים יזרעאל, וקלוט איזה קטע, אני הולך להיכנס בכולכם על מה שקרה בעמק יזרעאל ואני אתן לאשור להיכנס בטחול שלכם. לבת שלך קוראים רוחמה, ונחש מה, אני לא הולך לרחם על אף ממזר מבינכם. לבן השלישי שלך קוראים לא-עמי, בדיוק כמו שכל שרוליק הם כבר לא העם שלי. כל שרוליק על הזין שלי. אז עכשיו אתה מבין הושע יא שועל, למה אני כזה מתוסכל? יענו אני כזה שנון ותותח במשחקי מילים, ועדיין לא מאשרים ציטוטים שלי בפינת הציטוטים, ואני מזכיר לך הושע יא שועל, אלה שם מקבלים ציטוטים שמתחילים ב"קבלו קטע לחיים...", אז אתה מבין אותי הושע? רק אתה יכול להבין כמה אני מתוסכל. ועל מי אני הולך להוציא את הכל? נכון, על שרוליק".

וזה מה שאני עושה במקום ללמוד למבחנים.

(הושע השועל הזה)

אני יודע שבדרך כלל אני לא נוהג לשים פה בדיחות, אבל אתם חייבים לשמוע פה בדיחת גדזל. למה? כי כשגדזל, הדבר הכי מצחיק בחצי הצפוני של כדור הארץ, אומרת שמשהו מצחיק, אז זה מצחיק. בלי להתווכח.

"שני אנשים יושבים בפאב", הכנס צחוק פרוע כאן "פתאום בא להם אחד עם עיגולים שחורים מתחת לעיניים", הכנס עוד צחוק פרוע כאן "אז האנשים אומרים לו - הפה הפה! מה זה העיגולים השחורים שיש לך מתחת לעיניים? לא ישנת טוב?

אז האיש עונה להם - לא, פשוט אבא שלי דוב פנדה"

הכנס צחוק פרוע כאן.

לטיפוס הזה יש את הודעות המסנג'ר הכי מעצבנות בעולם.

ובהשראת יתושים על אסיד

מעניין למה הפוסט כזה ארוך. איזה שועל.

אמדיאוס שובלגרובר השועל.