"הו שובלגרובר, בתוך אף זה בתוך אף"

אני רואה...וורדים! לא, שניה, סרטים.

הרגשה טובה הילכה עלי היום. הרגשתי אותה הולכת לי קצת על הגב, מטיילת על הקרקפת, עושה לי נעים בירך הפנימית.

אבל אז אמרתי לבוכרי שיוריד את היד שלו, זה כבר נהיה לא במקום.

הבקרים שלי הזויים לגמרי. למעשה הם לא הזויים, הם פשוט כוללים בתוכם המון המון ריצה.

אני קם בבוקר, טוב, "קם" זו לא בדיוק המילה. יותר נכון להגיד שאני פוקח עין אחת, מוודא שאכן, כמו תמיד, המיטה שלי ריקה מ20 קוזינות בלונדיניות שהגיעו על סיפוקן בליל אמש, עוצם את העין ופוקח את השניה כדי לוודא שיש תמימות דעים בין שתי העיניים, ומנמנם עוד קצת.

אני מפהק פיהוק גדול כזה, עם מבטא רוסי כבד. משהו סטייל "אחחחחעעהההההההההחעחהחע" (ולא, זו לא אמורה להיות שורה אופיינית מיתושים על אסיד. פוסט מחווה אחד כבר עשיתי).

הופך את הצד של האלכסון שבו ישנתי, יוצר איקס דימיוני על המיטה. מכבה את הצלצול השני של השעון מעורר, ואז את השלישי. מסתכל על הפלאפון שלי ובוכה על העובדה שעכשיו אחרי שפ' החליפה פלאפון, אני מחזיק בתואר הפלאפון הכי ענתיקה בכיתה. אבל זובי, למי יש את הסולו של נובמבר ריין באיכות מעולה בתור צלצול פלאפון? 40 פולי זה מצ'ו פאצ'ו.

ואז אני מחליט שאני באמת קם. רץ למרפסת, נועל נעליים, זורק את עצמי החוצה, עושה ריצת בוקר, חוזר, רץ 9 קומות ברגל, רץ למקלחת, רץ לבית של הראשן, מגלה שהם לא מסיעים אותי היום, רץ לתחנת אוטובוס, יורד בתחנה ליד הבצפר ורץ לבצפר.

שיט, על מי אני עובד, אני לא רץ לבצפר. ההפך, ככל שאני מתקרב המהירות שלי יורדת. סוג של בעיה מתמטית.

ילדים, האם יספיק להגיע שובלגרובר לבית ספרו לפני הצלצול או לא?

והתשובה היא כמובן שלא, כי כל המסלול של הריצות והאוטובוסים מתוכנן ככה שאני רק אגיע לתחנה על יד הבצפר בשעה מאוחרת מהצלצול.

הצלצול בבצפר שלנו זה טראנס מעצבן משנות ה90 המוקדמות. הוא נורא מדכא.

יש לי ריפלוקס בעין שמאל כבר כמה ימים. כאילו מישהו דחף לי ויברטור לאישון.

בסופו של דבר הגעתי לבצפר, שם חיכה לי מבחן בתנ"ך על חומר של 180 עמודים. קראתי רק 50 עמודים מהחומר, מה שלא הפריע לי לצאת מהמבחן בתחושה ששחבל שאפילו השקעתי זמן על ה50 עמודים האלו. זה היה כל כך טריוויאלי.

אני שונא דרדסים!

אה כן, ואת מערכת החינוך.

אולי יש לזקוף את העובדה שהלך לי טוב במבחן לעובדה שפסטר הביא לבצפר חבילת שוקולדי פינלנדיה, משמע שוקולד דחוס בוודקה, וכיבד את כולנו. כן, זה נחמד לעשות מבחן בתנ"ך על ירמיהו, אדניהו ושלמה כשאתה בראש טוב.

רק אחר כך אתה לא ממש מתפלא שבמקום לרשום על נתן הנביא, רשמת על ראסמיהו (די עם המחוות הסמויות ליתושים על אסיד!).

בהפסקה רצתי לבנק להוציא כסף לכל מיני מטרות מגוונות כמו זונות, סמים, וצילומים מהמחברת של ויקה.

הדרך לבנק הייתה נורא נעימה. היה מזג אוויר טוב, הייתה לי הרגשה טובה. נו, השוקולד פינלנדיה.

זימזמתי שירים מכל מיני פרסומות לבירה, הגעתי לבנק, שם עמדתי בתור יחד עם איזה עובד זר אסיאתי בעל מבטא עברי מושלם.

זה נורא הזוי שאת ההפסקה שלי בין מבחן בתנ"ך לשיעור ספרות, אני מבלה בבנק, בשיחה קולחת עם עובד זר אסיאתי, על כמה שהתפקיד "יועץ השקעות" מיותר לחלוטין.

בכל אופן, אחרי שאני והעובד הזר (הוא אמר לי את השם שלו, לא הצלחתי להגות את זה. בואו נסגור שקראו לו סושי) נפרדנו בהסכמה שחוץ מהמאבטח בכניסה לבנק, אף אחד מעובדי הבנק לא עושה משהו באמת מועיל, רצתי חזרה לבצפר. ביאליק מחכה עם הפואמה שלו. צדק מי שאמר שביאליק כתב על סמים. חוץ מלמלא בתים בשורות כמו "אני דולפין! אקנקנקנקנה! ועכשיו אני ציפור! צוויץ צוויץ!" ולקרוא לפואמות שלו "פואמות על אסיד" (די עם המחוות הסמויות, לעזאזל! אני לא שולט בזה!), הבן-אדם כבר רמז לקוראיו בכל דרך אפשרית שהוא היה כבד על קוק.

יש אנשים מגולגלים בתוך נייר עיתון,

אה ווה ווה ווה,

חיים בתוך קופסה

של שימורים

אצלנו במטבח,

ובמטבח על השולחן יש איש בתוך קנקן,

אה ווה ווה ווה

(טיפקס מוכיחים כי לא רק ביאליק היה על סמים כשהוא כתב שירים. אחרי הכל, השם "טיפקס" לא בא להם בגלל חיבתם להתחזות ללבנים על ידי טבילה בבריכת טיפקס)(זאת אומרת, לא רק בגלל זה)

בפעם המי יודע מה את השרביט, הנחתי שאפשר להתייחס אליו כאל שרביט אחד. ואחרון. ושובר מסורת (לא בהשראת אלון)(יאללה איזה חגיגה אנשים עושים על לינקים לבלוג שלי):

1. לפני חודשיים כתבתי שני פוסטים אודות העבודה שלי בקופי בין. ואתם יודעים, די כתבתי את כל מה שאני חושב. בעיקר את הדברים הרעים (תזכורת כאן וכאן). הכל היה סבבה אגזוזים עד שנודע לי שהבוסית שלי קוראת אותי, או לפחות קראה אותי באותה תקופה, והאשת עסקים שעובדת בכביש הזאתי, הדפיסה את מה שכתבתי והראתה לעובדים.

מהרגע ששמעתי על זה החלטתי שאם פעם אני שוב ארצה להיכנס במישהו בבלוג, אנ יאדאג לשים את הכתובת שלו ואת המספר טלפון שלו, למען יראו ויראו.

2. את השרביט הזה אני לא מתכוון להעביר לאף אחד, כי נשבר לי הזין מהחרא הזה. באמא שלי, אני מרגיש כאילו מישהו בא לזין שלי ועיקם אותו עוד ועוד ועוד ועוד ועוד עד שהוא נשבר. זה יצא מכלל שליטה, לאנשים אין יותר מה לעשות בחיים חוץ מלשרבט שוב ושוב. שיבוט אני עוד מבין, אבל שירבוט לא.

3. אחרי הפוסט הזה יבוא עוד פוסט. אבל אחרי הפוסט הבא יקח זמן עד שיבוא עוד פוסט. בואו נגיד שזו הפסקה לצורך התרעננות.

שוב נזכרתי למה התאהבתי בה.

וואי עכשיו שלוש לפנות בוקר ואני הולך לדפוק כזה חירבון רציני. זה מזכיר לי ציטטה של גל - "ואז אתה מוצא את עצמך ב3 לפנות בוקר מול המראה גוזר לעצמך שיערות מהתחת".

אמדיאוס שובלגרובר, מה לעזאזל.