אקס-אקסטרימיסטית כתבה את הפוסט הזה בבלוג שלה:
והיום נלמד איך אומרים סקס אביוז
אני אכתוב את זה מהר מהר, גם כי ממש, אבל ממש ממש, אני חייבת להתישב לעבוד וגם כי אם אני אתחיל לדקדק פה אני לא אצא מזה.
האיש היה מגעיל. אני משערת שהוא היה זקן בא בימים בן 45, בעוד אני הייתי אשה בשלה ובוגרת בת 11. בהתחלה הוא היה מגיע לבית הוריי ללמד אותי ואת חברה שלי דינה אנגלית. בשנה שלאחר מכן, לא זוכרת איך ולמה שונתה הקומבינה, אני הייתי מגיעה אליו הביתה. אשתו עבדה בבית ספר יסודי. היה לו חדרון קטן שבו היינו נפגשים.
אני זוכרת שהוא היה מעביר לי בסוף כל שיעור קטע קטן מודפס באנגלית שהייתי צריכה ללמוד לקרוא אותו בצורה שוטפת לקראת המפגש הבא.
במפגש הבא, זכורה לי הפעם הראשונה, קראתי את אותו קטע קטן והרגשתי איך היד שלו מפלסת לה דרך בין שתי הרגליים שלי, במעלה הירכיים. עצרתי את הקריאה השוטפת שלי. הוא אמר: "תמשיכי, תמשיכי". אני המשכתי לקרוא בקול רם. תוך כדי כך ניסיתי להצמיד חזק את הירכיים זו לזו בשביל שלא יצליח להגיע. הוא נאבק בי. מנסה לפסק לי את הרגליים. ואני ממשיכה לקרוא ומצמידה אותן. וכך זה נמשך. פעם אחר פעם. 45 דקות בכל פעם.
באיזשהו שלב הפסקתי להגיע לשיעורים. זה היה משתלם כי מחד שמרתי לעצמי את הכסף שנתנו לי עבור השיעור (הרביתי לגנוב בילדותי) ומאידך נפטרתי מהאיש ומפעלו. אני כבר לא זוכרת למה אבל אחרי כמה שבועות סיפרתי לאמא שלי. הייתי בטוחה שלא יאמינו לי ויכריחו אותי לחזור אליו. אבל לא. אמנם לא מיצו איתו את הדין. אמנם אבא שלי לא הלך וכיסח לו את הצורה. אמנם לא תבעו אותו. אבל לפחות לא הכריחו אותי לחזור אליו. לפחות האמינו לי. למרות שאם אני לא טועה הייתה שם בקשה של אמא לא לדבר על זה עם אף אחד. אבא שלי בטח לא היה מוותר לחלאה ההוא.
אני רוצה לנסות להסביר בפיסקה אחת, לא יותר, למה זה מהאירועים הכי טראומטיים מבחינתי למרות שלכאורה כמעט לא קרה כלום;
המצב שבו ישנה התרחשות מינית דרמטית, כמו למשל שליחת יד לעבר אבר המין שלי, ומה שמצפים ממני הוא להתעלם, לנהוג כאילו כלום לא קורה, להמשיך לקרוא מהדף, ההשלכות של האירוע הזה ניכרות בכל מהלך חיי. הניסיונות להתעלם מדברים שקורים. ונכון שגדלתי בבית שלא דיברו בו על כלום חוץ מספרות ואמנות והתעלמות היתה דרך חיים, אם לא מוטו של ממש, אבל אני מרגישה בצורה מאוד חזקה שהאיש הזה עשה קישור בין מין להתעלמות ואי-תגובה שמלווה אותי כל השנים מאז. עד היום אני לא יכולה להגיב בצורה ספונטנית ליוזמה מינית. אני יכולה ללבוש את אחת הדמויות שלי, שחלקן לוהטות וחלקן נעלבות ולעתים קרובות הן בהתעלמות מהיוזמה, מאוד קשה לי להגיב בצורה ספונטנית, כנה ואמיתית להווה מיני.
טוב זה יוצא לא ברור. אני אעלה את זה ככה, בשביל להשתחרר מזה ואערוך את זה בהמשך. אפטר מהציניות.
ילדה, איך קוראים לך? במגזין נענע.
לסיפורים (ניק בקשה):
[email protected]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
