הבלוגרית קלארה שומאן ביקשה להתייחס לתגובות המתלהמות שמבצבצות פה מפעם לפעם. נכון שגם אנחנו כבר התייחסנו לכך – בעיקר באמצעות הפוסט המשובח של ענבר – אבל תמיד יש מקום להבעת עמדה ואזכור הנושא.
הייתי רוצה להעיר משהו בקשר לתגובות סגנון "לסרס!", "אנשים כאלה צריך להרוג" וכו' המופיעות בבלוג.
אתחיל ממשהו מתוך הבלוגספירה - זוכרים את הבלוג "יומנו של פדופיל" שכתב בחור שנמשך לילדים קטנים וניסה להירפא מזה? בבלוג הוא כתב על אטימות החברה שמעדיפה להתייחס לפדופילים כאל סוג של חיות במקום לנסות לרפא אותם מן המשיכה הלא-בריאה הזו.
תגובות שקוראות לסרס או להרוג מישהו שניצל/תקף מינית אדם אחר לא יביאו שום תועלת לחברה (והרי זה מה שמייבודי מנסה לעשות) וגם לא מראות הזדהות אלא רק תוקפנות. עוד צד שאנשים שוכחים הוא שבתי-כלא לא נועדו בהכרח להעניש אנשים, אלא פשוט להרחיק מהחברה אנשים שמזיקים לה. לכן, כשכולאים פדופיל, אל תתמכו "כי זה מגיע לו", אלא תשמחו שזה מונע ממנו לתקוף אתכם. מה שכן, אני מחזיקה בדיעה שכל אדם שמזיק לחברה בשל בעיה פסיכולוגית/פסיכיאטרית צריך לקבל טיפול שימנע ממנו להמשיך בנזק ואף ימנע אותו. כי אם לא, מה עשינו? הרסנו עוד חיים של בנאדם? (ואני מדגישה, זה אכן בן אדם).
רוב התוקפים מגיעים בעצמם מרקע קשה של תקיפה, ניצול או כל מצב קשה אחר. אולי טיפול נכון היה עוזר. מה שבטוח, קריאה להתעלל בהם לא תמנע שום נזק.
עכשיו אצפה למטח תגובות שיאמרו שאני אוהבת-פדופילים ומנסה להגן עליהם. ובכן, אני לא אוהבת אותם, אלא רוצה להגיע למצב שאנחנו - כולנו - נהיה יותר מוגנים ופחות ברבריים. העובדה שאני חושבת שכל בן אנוש הוא בן אנוש וזכאי לטיפול במה שמזיק לו ולאחרים לא אומרת שאני אוהבת את אחד מהצדדים פה, או לא מזדהה אם מי שעברה תקיפה או ניצול.
בתור בחורה, גם אני עברתי הטרדות רבות וכמעט תקיפה, ובכל זאת אני לא קוראת לסרס אף אחד, כי זה נראה לי חסר פשר.
ובקשר לבחורים ברחוב שמרשים לעצמם להעיר על גודל החזה של בחורה - זו כבר בעיה של החברה הרקובה שלנו.
למי שפספס - הנה תגובתה של מורוש לפוסט הקודם:
זה כבר נהיה למשהו יום יומי..את יודעת כמה סיפורים שמעתי? סיפורים כאלו?! ה מ ו ן. זה כבר נהיה "נורמה" או "שיגרה". מה שלא אמור להיות. אני חברה באיזה פורום שבו הרוב הם גברים והבאתי את הנושא הזה לדיון - על מקרי אונסף אנסים והטרדות מין [אפילו לינק לבלוג שלי (: חחח הם נכנסו וקראו]. הרבה הצטערו והבינו מה אנחנו סובלות, אבל חלקם הגדול יותר בכלל לא ייחסו לזה חשיבות. הם אמרו שאנחנו סתם שרמוטות שאמורות להיות בכלל במטבח ורק לשרת את האינטרסים של הגבר. מישהו אחר אמר "עד שלא יאנסו אותי/מישהו מהמשפחה שלי - לא אכפת לי מכלום... מצדי שנשים ייאנסו כל שני וחמישי..."
מגזין הנשים COSMOPOLITAN מעוניין לפרסם סיפור של הטרדה מינית. הסיפור יובא במסגרת המדור "הסיפור האמיתי", שעוסק בנשים צעירות שעברו משבר (בגידה, אנורוקסיה, התעללות וכו') אך גדלו ממנו והמשיכו בחייהן. המערכת פנתה לבלוג על מנת לאתר מישהי שתסכים להתראיין ולספר את סיפורה, אפילו בעילום שם!
אם יש כאן מישהי שמוכנה להתראיין - צרי איתי קשר באמצעות המייל ואני אקשר אותך עם המפיקה (שפנתה לכאן דרך המייל של הבלוג).
מי שמעה? מי יודעת?
לסיפור:
לספורים (אנא ציינו כינוי רצוי):
[email protected]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
