לאני נזכרה במקרה שקרה לה בזמן אודישן ללהקת המחול העירונית, דווקא על ידי בוחנת אישה
לפעמים נראה לי שזה היה חלום.. כי זה נשמע כמו קטע בתסריט של איזה סרט הוליוודי שמתאר חלום של תיכוניסט ממוצע על כך שהוא עומד באמצע בית-הספר ערום וכולם צוחקים עליו.
כשהייתי ילדה די קטנה, למדתי ריקוד.. וזה עוד חלק מהעבר שלי שאני מעדיפה לשכוח.
אמא שלי הציעה לי לגשת לבחינות שנערכו בעיר שלי ללהקת המחול העירונית, או משהו מטופש שכזה.. והחלטתי לגשת. אני לא בטוחה למה.. לא נהנתי מריקוד, ויש לי פחד במה בכלל. אולי עשיתי את זה בשביל שאמא תוכל להתגאות במשהו.
בכל מקרה, נכנסתי לחדר. היו שם 6 בנות שנראו פשוט אותו הדבר. כולן רזות וגבוהות, כולן באותה התלבושת ולכולן אותה התסרוקת, בן אחד שגם נבחן והבוחנת עצמה - אשה בשנות ה-40 שלה בערך.
אני לא באמת זוכרת איך הלכה כל הבחינה המזורגגת הזאת, אני רק זוכרת שלקראת סופה - כשהיינו מפוזרים כל הנבחנים ובצענו תרגילים שהבוחנת ביקשה, היא פתאום העירה איזו הערה מגעילה על החזה הגדול שלי (אני יודעת, זה עצוב. בגיל 8 היה לי חזה גדול.) ואז אמרה לי לפתוח את הפה ולהראות את השיניים (שיני-החלב שלי לא מיהרו ליפול.) והדבר הבא שאני זוכרת זה שעמדתי במרכז החדר, מול הבוחנת המכשפה ושבעת הגמדים שלה וכולם צוחקים עליי בקול רם.
זה לא שלא צחקו עליי לפני זה.. על החזה, על השיניים, על המשקפיים - you name it. אבל זה היה ממש השיא. ברגע שהיא העירה את אותה ההערה כבר לא היה לי אכפת אם אתקבל או לא, מצדי שלאמא לא יהיה במה להתגאות גם עד שאהיה בת 100. רק רציתי לצאת משם כמה שיותר מהר.
הבחינה נגמרה, אמא חיכתה לי בחוץ. את זה אני זוכרת בבירור - אמרתי לה "בואי נלך הביתה, אני לא רוצה להשאר פה אפילו עוד דקה." וגררתי אותה משם מהר.
אחרי כמה ימים קיבלתי מכתב שלא התקבלתי ללהקת המחול העירונית, אבל זה לא עניין אותי.
עברו שלוש שנים של הדחקה עד שזה עלה לי פתאום לילה אחד כששכבתי במיטה, ובכיתי על זה (כן, לקח לי שלוש שנים לבכות מזה.)
אבא שלי שמע אותי בוכה ונכנס אל החדר שלי לשאול מה קרה.. אז סיפרתי לו על המקרה, והוא מצדו עזר לי להתגבר בכך שהציג את הצד הילדותי והמשוגע (אתם לא חושבים שזהקצת משוגע שאשה בת 40+ צוחקת על ילדה?) של אותה בוחנת, וגם הצחיק אותה בכך שקרא לה "תרנגולת" או שם גנאי מצחיק מהסוג הזה.
אמא שלי התאכזבה שלא סיפרתי לה, כי היותה לה חברה שעבדה בעירייה והיא יכלה לפנות אליה ולבדוק מי הבוחנת ואז להתלונן עליה. אני באמת מצטערת שלא התלוננתי עליה, ומקוה שאף-אחד אחר חוץ ממני לא נפגע ממנה.
עכשיו, בקשר להשלכות של המקרה.. אין לי צלקות ברורות מהמקרה הספציפי הזה.. אולי ביחד עם המקרים שצחקו עליי בבריכה ושבנות (גם נשים מבוגרות) היו שולחות אליי מבטים שונאים בגלל הגוף ש"התברכתי" בו בגיל צעיר, והבנים שלא שתקו על זה גם הם.
רק מפריע לי לחשוב שיש סיכוי מספיק גדול שאני לא ה'קורבן' היחיד של המטורפת הזאת.
ועכשיו מסר לכל הקוראים:
כשהייתי שם, קטנה במוחי וגדולה בגופי, שמתי לב שאנשים ממש אטומים כלפי הנושא הזה. כל אחד מעיר את ההערה שלו, מצחקק קצת, מצביע.. אבל זה ממש פוגע!
שמו לב לזה. אם אתם מכירים ילד שגבוה מדי לגילו או ילדה שכבר צמח לה החזה, סביר להניח שזה נושא רגיש אצלם ושאף-אחד לא נותן להם לשכוח את זה.
כתובת לסיפורים (נא לציין ניק):
[email protected]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
