mybody

לאני נזכרה במקרה שקרה לה בזמן אודישן ללהקת המחול העירונית, דווקא על ידי בוחנת אישה

לפעמים נראה לי שזה היה חלום.. כי זה נשמע כמו קטע בתסריט של איזה סרט הוליוודי שמתאר חלום של תיכוניסט ממוצע על כך שהוא עומד באמצע בית-הספר ערום וכולם צוחקים עליו.

כשהייתי ילדה די קטנה, למדתי ריקוד.. וזה עוד חלק מהעבר שלי שאני מעדיפה לשכוח.

אמא שלי הציעה לי לגשת לבחינות שנערכו בעיר שלי ללהקת המחול העירונית, או משהו מטופש שכזה.. והחלטתי לגשת. אני לא בטוחה למה.. לא נהנתי מריקוד, ויש לי פחד במה בכלל. אולי עשיתי את זה בשביל שאמא תוכל להתגאות במשהו.

בכל מקרה, נכנסתי לחדר. היו שם 6 בנות שנראו פשוט אותו הדבר. כולן רזות וגבוהות, כולן באותה התלבושת ולכולן אותה התסרוקת, בן אחד שגם נבחן והבוחנת עצמה - אשה בשנות ה-40 שלה בערך.

אני לא באמת זוכרת איך הלכה כל הבחינה המזורגגת הזאת, אני רק זוכרת שלקראת סופה - כשהיינו מפוזרים כל הנבחנים ובצענו תרגילים שהבוחנת ביקשה, היא פתאום העירה איזו הערה מגעילה על החזה הגדול שלי (אני יודעת, זה עצוב. בגיל 8 היה לי חזה גדול.) ואז אמרה לי לפתוח את הפה ולהראות את השיניים (שיני-החלב שלי לא מיהרו ליפול.) והדבר הבא שאני זוכרת זה שעמדתי במרכז החדר, מול הבוחנת המכשפה ושבעת הגמדים שלה וכולם צוחקים עליי בקול רם.

זה לא שלא צחקו עליי לפני זה.. על החזה, על השיניים, על המשקפיים - you name it. אבל זה היה ממש השיא. ברגע שהיא העירה את אותה ההערה כבר לא היה לי אכפת אם אתקבל או לא, מצדי שלאמא לא יהיה במה להתגאות גם עד שאהיה בת 100. רק רציתי לצאת משם כמה שיותר מהר.

הבחינה נגמרה, אמא חיכתה לי בחוץ. את זה אני זוכרת בבירור - אמרתי לה "בואי נלך הביתה, אני לא רוצה להשאר פה אפילו עוד דקה." וגררתי אותה משם מהר.

אחרי כמה ימים קיבלתי מכתב שלא התקבלתי ללהקת המחול העירונית, אבל זה לא עניין אותי.

עברו שלוש שנים של הדחקה עד שזה עלה לי פתאום לילה אחד כששכבתי במיטה, ובכיתי על זה (כן, לקח לי שלוש שנים לבכות מזה.)

אבא שלי שמע אותי בוכה ונכנס אל החדר שלי לשאול מה קרה.. אז סיפרתי לו על המקרה, והוא מצדו עזר לי להתגבר בכך שהציג את הצד הילדותי והמשוגע (אתם לא חושבים שזהקצת משוגע שאשה בת 40+ צוחקת על ילדה?) של אותה בוחנת, וגם הצחיק אותה בכך שקרא לה "תרנגולת" או שם גנאי מצחיק מהסוג הזה.

אמא שלי התאכזבה שלא סיפרתי לה, כי היותה לה חברה שעבדה בעירייה והיא יכלה לפנות אליה ולבדוק מי הבוחנת ואז להתלונן עליה. אני באמת מצטערת שלא התלוננתי עליה, ומקוה שאף-אחד אחר חוץ ממני לא נפגע ממנה.

עכשיו, בקשר להשלכות של המקרה.. אין לי צלקות ברורות מהמקרה הספציפי הזה.. אולי ביחד עם המקרים שצחקו עליי בבריכה ושבנות (גם נשים מבוגרות) היו שולחות אליי מבטים שונאים בגלל הגוף ש"התברכתי" בו בגיל צעיר, והבנים שלא שתקו על זה גם הם.

רק מפריע לי לחשוב שיש סיכוי מספיק גדול שאני לא ה'קורבן' היחיד של המטורפת הזאת.

ועכשיו מסר לכל הקוראים:

כשהייתי שם, קטנה במוחי וגדולה בגופי, שמתי לב שאנשים ממש אטומים כלפי הנושא הזה. כל אחד מעיר את ההערה שלו, מצחקק קצת, מצביע.. אבל זה ממש פוגע!

שמו לב לזה. אם אתם מכירים ילד שגבוה מדי לגילו או ילדה שכבר צמח לה החזה, סביר להניח שזה נושא רגיש אצלם ושאף-אחד לא נותן להם לשכוח את זה.

כתובת לסיפורים (נא לציין ניק):

[email protected]

הבלוגרית בובה על חוטים היתה בת 14 כשהמורה הנערץ עליה התחיל איתה. זה נמשך שלוש שנים.   

אני נזכרת בך עכשיו, כשאני כותבת לך את המכתב הזה, וחושבת איך אתה היום. לפי חישוב שלי אתה בסביבות גיל 55, בטח רוב השער הג'ינג'י שלך כבר הפך לבן, מעניין אם אתה בכלל זוכר אותי, אם אני עוד עולה מידי פעם בין מחשבותיך. לא ראיתי אותך אולי עשר שנים.

לפני 12 שנים, כשהייתי בת 14, זה התחיל. היינו בטיול לסיני של חוג הסיירים שלנו. עבדנו בשביל הטיול הזה אולי שנה, אני זוכרת כמה שהתרגשנו מהנסיעה. זה היה טיול מדהים, 7 ימים בהר הגבוה בסיני, ועוד 3 בטראבין, אם אני זוכרת נכון. אתה כבר ליווית אותנו באיספור טיולים קודם לכן, היית מכיתה ד' המורה שלי לטבע, או איך שאתה קראת לזה "חינוך סביבתי". הכיתה שלנו הייתה הכיתה הכי מטיילת בבית הספר, יצאנו לטיול בערך כל שבועיים, עברו כמה שנים עד שהבנו שזה בגלל שהיה לך רומן עם המחנכת שלנו - כמה ילדים ראו אתכם יחד... היית המורה הכי נערץ, לימדת אותנו ערכים אמיתיים. יחד, כל הכיתה, היינו אוספים אשפה שמטיילים אחרים השאירו לפנינו, היינו מנקים מסלולי טיול שלמים, ומסיימים כל מסלול עם שקיות זבל רבות מלאות. כן, הערצתי אותך, כמו כולם, עד היום קשה לי לכעוס עליך כי אני עוד קצת מעריצה.

בטיול לסיני, ערב אחד בתחילת הטיול, נכנסנו יחד למערה חצובה בסלע, זה היה אחרי ששאלתי אותך אם באמת אפשר לגור שם. נכנסנו למערה רק אתה ואני. נשכבת, אז נשכבתי לידך. התחלת ללטף אותי, בערתי. לא ידעתי מה לעשות. הרגשתי שמשהו לא בסדר, אני לא באמת רוצה, אבל היית כל כך רגוע, ואני כל כך הערצתי אותך, כל כך סמכתי עליך, הרי רק זמן קצר קודם לכן השתלשלתי מחבל בין שמיים לארץ, ואתה זה שכיוון והדריך, עזר לי לרדת לאדמה הבטוחה. ברגעים האלו לא הרגשתי כלל על אדמה בטוחה, אבל סמכתי עליך, כל כך בטחתי בך, שתשמור עלי. בגיל הזה, הסתכלתי על העולם בעיניים של ילדה, בצבעים של שחור ולבן, היו בו טובים והיו בו רעים, ואתה היית מהטובים.

לאחר זמן מה שליטפת אותי, קשה לי להעריך כמה זמן זה היה, קמת, "רגעים כאלו לא חוזרים", אמרת, ואני הבנתי מכך שבזה זה נגמר. איזה תמימה הייתי, פתיה טיפשה. כבר באותו הערב חיכית שאהיה לבד לרגע, ולקחת אותי לטייל לאורך הוואדי שלידו חנינו ללילה. כשהתרחקנו מספיק עד שקולות המוזיקה מהמחנה כבר לא נשמעו, והיינו עטופים רק בחשיכה מסביבנו, עצרת. שוב התחלת לגעת בי. קפאתי. לא ידעתי אפילו איך לגעת בגבר. אמנם הייתי כבר נערה בגופי, אך עוד חשבתי כמו ילדה. נישקת אותי הורדת את חולצתי. ממש כואב לי לכתוב את הדברים  האלו, לא שיערתי שארגיש ככה. מיותר להמשיך בתיאורים, רק אומר שלא בעלת אותי, נשארתי בתולה עוד כמעט שלוש שנים אחר כך, אבל בעלת את נפשי.

פעם אחר פעם, טיול אחר טיול, היית מוצא זמן להתייחד איתי. בטיול לכנרת נכנסנו שנינו למים ערומים, כשסבך השיחים ליד המים מסתיר אותנו. היית יורד לי, ומבקש שארד לך. עשיתי זאת, כמובן, צייתנית כבר מאז. נגעת בכל המקומות הכי רגישים, ואני נשארתי קפואה, הייתי כל כך נוקשה שהמגע הרך שלך כמעט והכאיב לי. מעולם לא סירבתי לדבר שביקשת, תמיד סמכתי עליך כל כך. אמרת לי תמיד לא לומר לאף אחד, ושנים ארוכות לא אמרתי לאיש. נשארתי עם הסוד מנקר בתוכי. היית מעל גיל 40, הייתה לך בת קטנה ממני בשנתיים בלבד, ועוד תינוקת שנולדה פחות מחודש לפני הטיול לסיני.

פעם התקשרתי אליך, אשתך ענתה, ושמעתי את התינוקת בוכה ברקע, פתאום הבנתי מה עשיתי. הייתי עמוסת רגשות אשם, כעסתי על עצמי כל כך, ואפילו לא העליתי בדעתי לכעוס עליך. אחרי כמה שנים שמעתי מרכילות שהתגרשת, אמרו שהיית פרפר ולאשתך נמאס, ריחמתי עליך. עד היום לא התגברתי עליך, לפעמים אני אפילו חושבת לנסות לפגוש אותך. הכאבת לי כל כך ואני חושבת עליך בהערצה. אני מטורפת.

אני כותבת לך בשביל לבקש משהו שלא תוכל לתת לי: צא לי מהראש, עזוב אותי, תחזיר לי את מה שלקחת. לך! לך ממני כבר!

הסיפור פורסם לראשונה בבלוגה.

הסיפור עלה גם לפוליטינט, הצביעו שם.

לסיפורים (אנא ציינו ניק):

[email protected]

אבודה בזכרון נזכרה רק לאחרונה שבכיתה ב' המורה שלה להתעמלות נגע בה בתואנות שונות ומשונות.

נזכרתי במקרה הזה לפני שבוע והבנתי מה קרה.

בכיתה ב' בשיעורי ספורט, היה לנו סטודנט מורה, מתלמד כזה שאימן אותנו. היה לנו מחסן כזה שהוצאנו ממנו את הדברים. פעם אחת עזרתי לו להוציא משם דברים, והוא אמר לי משהו כמו שהוא רוצה לבחון את רמת הכוח שלי.

הוא התחיל לגעת בי באיזור החזה ולחץ חזק ואמרתי לו "לא, זה כואב", וככה כל שיעור הוא לחץ, גם בתחת. והוא תמיד היה אומר לי "זה יהיה הסוד הקטן שלנו, אל תספרי לאימא". וכמה שזה נשמע אידיוטי ממוחה של ילדה בכיתה ב', חשבתי שהוא משחק. בחיי.

פעם אחת נפלט לי כשדיברתי עם אימא וסיפרתי לו שסיפרתי לה, והיא אמרה לי לעשות את זה. הוא אמר לי שזו שטות והמשיך לעשות לי את זה. בסוף השנה הוא התפטר מבית הספר. 

לסיפורים (לא לשכוח ניק):

[email protected]

לא התכוונתי שהיום הזה יוקדש רק לתזות ואג'נדות, אבל המאמר הזה, שעלה באתר "העוקץ" ב-30 באוגוסט, נשלח אלי במייל ופשוט לא יכולתי להתאפק. גם אני הייתי באקדמיה, ואני בטוחה שחלק מהקוראות כאן אקדמאיות אף הן. נראה אתכן מכחישות את התופעה הזאת, שתמיד תמיד מתרחשת - אבל רק לכאורה - במסווה של "דרכי נועם".

אגב, שימו לב כמה דומים דבריה לדבריו של רם, גבר שלימד גם באקדמיה וגם בבית הספר.  

אופיים הדינמי ורב הפנים של יחסי גבר/אישה מקשה עיתים קרובות על הצופה מן הצד לאתר את הנקודה, שבה הופכים פלירטוט ורומן או יחסי מין בהסכמה בין אנשים בוגרים, להטרדה מינית וליחסי ניצול. הקושי גובר כאשר יחסים אלה מתקיימים במוסדות יוקרתיים כגון : מוסד הנשיאות, הכנסת והאקדמיה, שכן הנמנים עליהם נהנים מיוקרה ציבורית, שכפי הנראה מאפשרת להם להשיג כל מה שיחפצו. הרמז האפשרי היחיד לקיומו האפשרי של ניצול, הוא הפערים הבלתי נתפסים בין גברים לנשים במוסדות אלה. שכן, הנהנים העיקריים מיוקרתם הם גברים סביב גיל החמישים, רובם אשכנזים ממשפחות הקרויות "מלח הארץ" ומיעוט של גברים מזרחים - אליטה גברית הנהנית מיחסי ציבור מעולים. מן הצד האחר ("האחר" - תרתיי משמע), נמצאות נשים, בעיקר נשים צעירות : מזכירות, פקידות, עוזרות פרלמנטריות, ובאקדמיה - סטודנטיות לתארים ראשונים ולתארים מתקדמים ועוזרות מחקר - רובן בגילאי העשרים והשלושים.  

רבות יותר ממה שנהוג לחשוב, הוטרדו ונוצלו מינית במוסדות הללו על ידי גברים מבוגרים מהן הנמצאים בעמדות כח, במסווה של רומן. התהייה הכה מתבקשת בסיטואציות אחרות – מדוע כה רבות הנשים הצעירות, שאין להן תסביך אב מודחק, המוכנות לקיים קשר רומנטי/מיני עם גברים המבוגרים מהן בחמש עשרה עד שלושים שנה, היא בלתי רלוונטית. שכן במקומות התחרותיים והפטריארכליים הללו שם המשחק הוא לא אהבה ולא תשוקה, שם המשחק הוא כח. כח שמאפשר לגברים לנצל ולגעת בנשים שיכולות להיות הבנות שלהם. נשים שבסיטואציות אחרות, שוויוניות יותר, הם לא היו מעזים להתקרב אליהן. נלוזה לא פחות היא שיטת ההסוואה של האלימות – על ידי נרטיב מתוחכם של התאהבות הדדית, חוצת מעמדות. ההוכחה שאין מדובר כאן באהבה נמצאת בתיאור המופתי שנתנה  אחת המתלוננות שכפי הנראה לא נכנעה להטרדות המיניות מצד הנשיא משה קצב :

 "העניין הנורא לא היה ההטרדות המיניות עצמן שנהג משה קצב לבצע. בחורה ליברלית יכולה לעבור את זה באמירת 'לא' תקיפה ובהתנערות פיזית. הנורא היה הנבזות, ההשפלה והנידוי אחרי שהעזת לומר לו לא".

שימו לב! מדובר בבחורות ליברליות, דהיינו לא נשים שנמנעות מיחסי מין מתוך מחוייבות מסורתית או דתית המקדשת למשל את בתולין האישה עבור גבר אחד. מדובר בנשים שהצרכים שלהן, ככל הנראה, נמצאים בדרגת חשיבות עליונה על זו של צרכי גבר. נשים כאלה מערערות את המבנה הפטריארכלי של החברה, על פיו הגבר וצרכיו עומדים במרכזה. על כן לא יפלא בעיניי איש, שאישה ליברלית ועצמאית בסיטואציות כגון אלו, תושפל עד עפר.

יחסים מעוותים באקדמיה

מאחר שהאקדמיה היא המוסד היוקרתי היחיד שבאתי בשעריו, ברצוני להדגים את האופן שבו מנצלים מרצים מסויימים (בהחלט לא כולם) את כוחם לרעה על סטודנטיות, מסטרנטיות ודוקטורנטיות. מדובר ב"מצליחנים", גברים  שופעי כח וקסם, רחוקים מאוד מהדימוי הציבורי של אנסים ומטרידי מין. למען היושר, אציין שבין כתלי האוניברסיטה מצויים גם אנשים הגונים המקיימים ביניהם מערכות יחסים מכובדות גם כאשר יחסי הכח ביניהם, מבחינה מוסדית, אינם שווים. אלא שמערכות יחסים מכובדות אלה הן מיעוט שבמיעוט, ביחס למספרן של מערכות היחסים הרומנטיות לכאורה והמעוותות למעשה, המתפתחות בתנאים של תלות טוטאלית - כזאת שקיימת במערכת האקדמית בישראל, למשל בין מונחה המצויה בשלב כתיבת המאסטר או הדוקטורט, לבין המנחה.

יחסים מעוותים כאלה מקבלים הד ציבורי קלוש בכנסים וימי עיון, כאשר מסטרנטית/דוקטורנטית צעירה שלא מפגינה ברק אינטלקטואלי מזהיר מקבלת תמיכה בלתי מסוייגת מפיגורה אקדמית רבת רושם ששימעה יצא למרחוק ולא רק בשל הישגים אינטלקטואלים ראויים לציון, אלא גם בשם פרשיות שונות של הטרדה מינית ויחסי מין עם סטודנטיות. המעשים נרמזים בחילופי מבט משמעותיים וחצאי חיוכים, בהפסקות סיגריה, בשרותי נשים תוך בדיקה שהתאים ריקים ובמכונית בנסיעה הביתה. זהו מעמד מבזה מאוד עבור חוקרת הנמצאת בתחילת דרכה האקדמית, אבל נראה שלא תמיד היא מודעת לנזק שנגרם לתדמית המקצועית שלה.

תלותה של המסטרנטית והדוקטורנטית מבחינה אקדמית וכלכלית במנחה, מתגברת כאשר מדובר בקהילה מצומצמת, מהסוג שקיים בישראל. תלות כזאת מבטיחה שהדברים לא ייאמרו באופן ישיר, אבל יובנו כמו מאליהם.

להקת המעריצות של שנה א'

בבסיסה של הדינמיקה של יחסי ניצול בין מנחה למונחית עומדת מה שאפשר לכנות "תסמונת שנה א'" – התאהבות לא מזיקה של סטודנטית במרצה. זה קורה בעיקר בשנה א' וזה נמשך סמסטר או שנה אקדמית אחת בדיוק; סוג של מחלת ילדות אקדמית שכולן מחלימות או אמורות להחלים ממנה בשנה ב', או לפחות לשים אותה בפרופורציות. אלא שלא כולן מחלימות מן התיסמונת הזאת. אני חוששת שדווקא השקטות והשקדניות יותר, שאין להן חיי חברה פעילים במיוחד, מתקשות להיפטר מאותה תיסמונת, במיוחד כאשר הן נמצאות מספר שנים במערכת האקדמית המאלילה גברים בעלי תארים למדרגת גאוני-על, וכאשר הן מעודדות על ידי גבר רהוט, מתוחכם ובעל נסיון רב, בניהול וניצול מצבים כאלה.

נשים צעירות כאלו ייהנו לפתע פתאום מחיי חברה סוערים, שכן מרצים מסוג זה בדרך כלל לא מסתפקים במעריצה נלהבת אחת, אלא מטפחים מעין להקה של מעריצות הנשרכת מאחוריהם. להקה זו מורכבת ברוב חוכמה לא רק מנשים צעירות המקיימות עמם יחסי אישות וחברותיהן, אלא גם מנשים שלהן מועידים גברים אלה את תפקיד הכשרת השרץ – נשים חכמות ומבריקות המסוות, בלא יודעין, ניצול מיני והטרדות מיניות של נשים אחרות. על ידן של נשים אלו שהתמזל מזלן להיות מקודמות ולא מוטרדות, הם יכולים להציג את עצמם כמי שמקדמים נשים ולא על בסיס טובות הנאה מיניות. 

הרשת החברתית הלוכדת את הקרבן היא אותה להקת מעריצות. להקת מעריצות שמכוננת את נחשקותו של הריבון ונחשקותה של הקורבן בהתאם ליחסו של הריבון אליה. בתחילה היא נהנית מתשומת לב גברית בלתי מסוייגת. היא מוחמאת על הופעתה ועל כשרונותיה, היא גם מעוררת קנאה מצד נשים, שברגע זה אינן זוכות לתשומת לב מיוחדת, או נשים ש"סר חינן" בעיניהם של אותם "גאוני-על". רגשות אלה המעודדים בצורה מתוחכמת על ידי חבורה מסואבת ותאבת כח של גברים בגיל העמידה, יעודדו נידוי והשפלה של אישה שלא תיעתר להם, לא רק מצד הגברים אלא גם מצד להקת הנשים הכמהה לאישורו של הריבון.

היחס הג'נטלמני והמלכותי שהקורבן "זוכה" לו, יתחלף במהירות כאשר היא "תעז" להעמיד את צרכיה לפני צרכיהם של אותם גברים, ותעדיף כל דבר שהוא לא "אינטלקטואל" מסואב, מתוסבך ומבוגר ממנה בשנים רבות. הוא וחבריו יתיחסו אליה בקרירות ובבוז כאשר היא תנסה לבקש את תשומת ליבם מתוך תפישה מוטעית ותמימה, שלא רק הצורך שלהם לזיין אותה עמד בבסיס היחס הנפלא שלהם כלפיה בעבר, אלא כשרונותיה. יקח  לה קצת זמן, אבל בסוף היא תבין שהם מעולם לא היו שם בשבילה, אלא רק בשביל עצמם. לעיתים אחרי זמן מה, נדמה יהיה להם ש"היא למדה את הלקח" והם ירמזו לה שהדלת עדיין פתוחה. הם יעשו זאת בארשת נלבבת, במחמאה הנאמרת בחצי פה, בנגיעה קלה במותן. הדלת אל ההרמון נפתחת שוב, ברוכה השבה.

***

ומיוחדת מאוד היא דלת ההרמון, זוהי דלת דו צדדית, שנפתחת אל שני עולמות שונים בתכלית זה מזה. דלת ההרמון היא אופציה תמידית, לא רק באקדמיה, אלא גם במקומות עבודה, ביחסי עבודה וביחסי זוגיות. זאת הניצבת מולה, חייבת להחליט במהירות היכן היא עומדת ולאן היא שייכת והאם היא מסוגלת לפלס דרך משלה, או האם היא זקוקה לקורת גג מעל לראשה בכל מחיר. 

גם אני בחרתי ובחרתי; אחזתי בידית הדלת ופתחתי אותה לרווחה בכל כוחי רק לכיון הפוך מזה שתיכננו האדריכלים של הבניין הנוראי והמכוער הזה. קרעתי אותה מציריה והשלכתי אותה הצידה לפני שיהיה מאוחר מדי, פתחתי אותה אל החוץ באופן סופי. כולי תקווה עכשיו שאת הדלת הזאת לא יצליחו לתקן לעולם, גם הבנאים צחי הלשון והמוכשרים ביותר שעמלו על חזיתו המפוארת, על מנת להסתיר את מימדיו הצרים והעלובים של ההרמון ביחס למידותיה של כל אישה ולמידותיו של כל גבר המכירים בערך עצמם.

דנה (שם בדוי) אמנם רק בת 14, אבל כבר חוותה מספר הטרדות ותקיפות מין, בעיקר במסגרת בית הספר.

עברה עלי ילדות מאושרת, ההורים שלי נתנו לי הכל ועשו הכל בשביל שיהיה לי טוב. למרות שאני רק בת 14, אני מרגישה שהתמימות שלי חלפה ולכן אינני ילדה. אני מחוננת ובוגרת יותר מבני גילי, כך לפחות מגדירים אותי האנשים סביבי... התפתחתי מוקדם יחסית וקיבלתי מחזור בגיל 10(!). את החזייה הראשונה שלי קניתי בכיתה ד', לאחר שבמשך שנה הלכתי עם גופיות ספורט... בגלל היותי מפותחת, גיליתי את הגוף שלי מוקדם מאוד... למדתי להשתמש בכוח הזה, של להיות אישה, על הגברים (הנערים) סביבי... אבל יש כמה סיפורים קטנים שהשפעתם עלי לא הייתה ישירה, אבל בהחלט קשורה לכל החלטה בחיי...

בכיתה ה' עשו אצלנו בבית הספר חוגים כל יום בין 14:00 ל-16:00 וכל הילדים היו חייבים להשתתף... אני הייתי בחוג ציור. חורף אחד, כשהמורה לא באה בגלל הצטננות, בא מורה מחליף... וביקש ממני להישאר לעזור לו לנקות את הכיתה אחרי הצלצול. נשארתי... לקחתי מטאטא והתחלתי לנקות.

הוא סגר את הדלת והצמיד אותי לקיר. קפאתי במקום לרגע, ואז התחמקתי - אמרתי שאני ממהרת... הוא חיבק אותי מאחור ונצמד אליי. אמרתי לו בנימוס שאני צריכה ללכת והשתחררתי מהחיבוק. הוא שאל אותי "מה קרה?", אז אמרתי לו תירוץ מטומטם שכואבים לי השרירים וזה כואב כשהוא נוגע... הוא ניסה לעשות לי מסאג', הוא אמר שזה ישחרר אותי... ואני בתגובה לקחתי את הדברים שלי והלכתי... יותר לא ראיתי אותו...

אני בכיתה ו'. אף אחד לא מדבר איתי בגלל אי-הבנה עם "המלכה" של  השכבה... אני רק מחפשת מישהו שיאהב אותי... והוא פשוט היה שם. לא היה איכפת לי באיזה מחיר, רק רציתי שהוא יאהב אותי. הוא ניצל את המצב, ואני עשיתי לו ביד עוד לפני שנגמרה השנה... אחר כך, כשהוא בא לבקש עוד ואני הבנתי שהייתי מטומטמת, אמרתי לו "לא", ובתגובה הוא החטיף לי מכות רצח. לאמא, שמצאה אותי מדממת, אמרתי שנפלתי במדרגות...

בכיתה ז' ישבתי בכיתה. באחד השיעורים ישב מאחוריי ידיד שלי, שאיתו הייתי מאד פתוחה מינית וסמכתי עליו... והוא, המניאק, התחיל לזרוק עלי בתור משחק ניירות לתוך המחשוף שלי... בהתחלה צחקתי, אחר כך אמרתי לו שיפסיק, ואז צעקתי עליו... הוא הקניט אותי וקרא לי "יבשה". הוא טען שאין לי בעיה לדבר, אבל שזה מגיע למעשים אני ממש גרועה... לא בכיתי, אבל מאז אני לא מדברת איתו...

בגלל שאני לומדת במרכז מיוחד למחוננים (אני לא חננה כמוהם אבל אמא חושבת שזה יעזור לי), יצאנו בסוף השנה לשיט קיאקים ופגשתי שם בחור בכיתה ט' (שנראה כמו בן 20) בשם דור(שם בדוי). מסתבר שגם הוא מחונן ופשוט לא ראיתי אותו עד אז... אחרי השיט הלכנו לראות סרט, אני ודור השתעממנו אז פשוט ישבנו ודיברנו... השיחה מיד גלשה לרמזים מיניים מצדו... ות'אמת - אהבתי את זה, זה החמיא לי... החלפנו מספרי אייסיקיו. מיד כשחזרתי הביתה דיברנו במצלמה והכל, וקבענו להפגש למחרת בקניון.

כשנפגשנו מחוץ לקניון, הוא אמר לי שהוא לא רוצה להיכנס כי חברים שלו שם והוא לא רוצה להיות איתם... אז הוא לקח אותי לגן שעשועים לא רחוק משם, שהיה חשוך... התנשקנו, התמזמזנו, ואז - כשאמרתי "די" כי פחדתי להמשיך... הוא נהיה אלים... למזלי עברה שם קבוצת נערים שאני מכירה, ובחכמתי התחברתי אליהם והשארתי אותו שם לבד... ניתקתי איתו קשר!

***

היו עוד מלא מקרים נוספים, כמו למשל כשילדים בני גילי החליטו לפלוש למרחב האישי שלי, או כשאנשים מבוגרים שעשו לי עיניים בים... התביישתי לספר, לא אמרתי עד היום כלום לאף אחד... בנות אל תהיו כמוני אם הטרידו אתכן – שתפו!!!

הלחמו על הזכות לשמור על הגוף שלכן ועל הפרטיות שלכן לעצמכן!!!

בעקבות שאלותיו של שחר, התפתח פה דיון לא רע בסוגיות הנורמות החברתיות וחופש הרצון והפעולה על פיו - דיון שהוביל לכתיבת סוג של אג'נדה באדיבות רם. לא כולם יסכימו איתו, כולל ענבר - שגם ענתה לו. כמובן שהעמדה הזאת אינה מחייבת אף אחת ואף אחד, אבל אני מצדדת בכל מילה שכתב, וחשוב היה לי שהדברים יקבלו במה ראויה. לא הייתי יכולה לכתוב את זה טוב יותר ממנו. להלן הדברים, בעריכה ותמצות הכרחיים (הגדלות טקסט - שלי):