|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
היינו עדיין תמימות ולא הבנו
א' בת ה13 שלחה מספר מקרים של הטרדה שקרו לה
מקרה 1:
לפני 3 שנים או קצת יותר.. יצאתי עם חברה שלי ובערך ב8 בערב שהלכתי בדרך הבייתה היא ליוותה אותי כי זה היה רחוב חשוך והיה מפחיד לעבור שם ....
הלכנו ועבר ליידנו איש מוזר שלבש מעיל גדול שהגיע לו עד הברכיים , וסתם מכנס ... ראינו שהוא הולך באותו כיוון ולא ממש מתרחק , החלטנו לעבור לצד השני של הרחוב והמשכנו ללכת..
הסתכלנו עליו והוא פתח את המעיל והוא היה בגרביונים בלי תחתונים והמכנס התחיל רק מהברכיים - זאת אומרת שהמכנס היה ממש למטה וראו את המהשמו שלו...
נבהלנו והתחלנו ללכת מהר והוא הלך אחריינו .. ובסוף הגענו לרחוב הראשי והוא הלך , ואני הלכתי הבייתה וחברה שלי חזרה לרחוב הזה כי היא גרה שם והיא סיפרה לי שהוא רדף אחריה והיא נפלה , אז היא בעטה בו והמשיכה לרוץ הבייתה .
ואחרי זה ראינו אותו עוד כמה פעמים .. פעם אחת בפארק , ישבנו על הספסל והוא היה למעלה על מן גבעה קטנה כזאת .. הוא הסתכל עליינו ואז הוא התחיל לאונן ונבהלנו והלכנו משם .
ופעם אחת שהלכתי לחוג הוא ישב באיזה קיוסק וכשפניתי לרחוב שלא היו שם אנשים הוא הלך אחריי ועקב אחריי עד החוג , אבל למזלי הייתה שם אישה זקנה אחת אז אמרתי לה שמישהו עוקב אחריי והיא הלכה איתי עד החוג (הוא לא היה ממש רחוק..) והאיש הזה נעלם , מזל שהיא הייתה שם אחרת לא יודעת מה היה קורה..
מקרה 2:
מכירים את החנויות האלה של ההכל ב2 שקל? וכאלה .. אז שנה שעברה אני וחברות שלי הלכנו כל הזמן לחנות הזאת והיה שם מוכר נחמד .. (לפחות הוא נראה ככה)
ואחריי כמה פעמים שהיינו באות לשם וכבר הכרנו אותו .. הוא ניסה לגעת בנו כשלא היו אנשים בחנות ,
חברה שלי עבדה שם והיא סיפרה שהוא נוגע בה וכאלה .... אמרנו לה שתפסיק לעבוד שם והיא לא רצתה כי היא הרוויחה כסף .
היא סיפרה שפעם אחת היא באה לחנות ואז הלכה לשירותים וראתה שם מזרק .. ומאז שהיא ראתה את זה היא לא עבדה שם יותר , וראינו הרבה בנות אחרות שעובדות שם .
ופעם אחת שבאתי לבד אליו לחנות , לא היו אנשים והסתכלתי עגילים .. הוא בא אליי מאחורה ונצמד אליי ואמר לי "אפשר לגעת לך בשיער?"
ואמרתי לו "לא אני לא אוהבת שנוגעים לי בשיער" והרגשתי אותו ממש צמוד אליי והוא המשיך לגעת לי בשיער .. אז אמרתי לו שיפסיק והתעצבנתי עליו שילמתי והלכתי משם מהר .
מקרה 3:
לפני זה , הייתה עוד חנות של 2 שקל ליד הבית שלי שאותה חברה ואני היינו באות לשם כל הזמן וגם עבדנו שם ... והמוכר היה נחמד והכל , היה שם מן חדר כזה שנכנסים אליו דרך איפה שתמיד נמצא המוכר וזה... אז הוא לקח אותנו לחדר וישב על הכסא ואנחנו סתם הסתכלנו בכל מני דברים , ואז הוא לקח אותי והושיב אותי עליו והתחיל לגעת בי .. וככה גם עם חברה שלי אבל זה עוד היה מזמן והיינו עדיין תמימות ולא הבנו .. וסיפרנו את זה לאמא שלי והיא רצתה להגיש תלונה במשטרה והסבירה לנו שזה מסוכן ואסור מה שהוא עושה ושלא נבוא לחנות שלו יותר .
וזהו ... ובזמן האחרון , אני בטוחה שזה קורה להרבה בנות , אני הולכת ברחוב ונהג מהאוטו צופר לי או מסתכל עליי .. ויש כאלה שעוצרים את האוטו ומתחילים לנסוע לאט ומסתכלים , ואומרים משו אבל אני מתעלמת וממשיכה ללכת .
בנות , על כל דבר שקורה לכן אל תשתקו , תספרו להורים , לחברים שאתם סומכים עליהם , ואם זה משו חמור אז תפנו למשטרה.
לסיפורים (נא לציין ניק)
[email protected]
| |
לגיטימיות הפרסום
18. למה כל הזמן מפרסמים דברים כאלה??????????
לא מעניין אותי כל הסוטים האלה. אפשר להסתדר גם בלי החדשות האלה. נושאים כאלה יכולים להשאר חסויים, אף אחד לא ימות אם הוא לא ידע את זה.
התגובה הזו הופיעה בטוקבקים של כתבה המדברת על תקיפה קבוצתית של נערה. יכול להיות שהייתי מתעלמת ממנה, אלמלא השיח החשוב שמתגלגל לאחרונה גם כאן וגם בבלוג של deep ocean על הלגיטימיות שבפרסום סיפורים מינוריים שאינם גורמים בהכרח לטראומה. מצד אחד של הויכוח, יש הטוענים כי פרסום של סיפורים קטנים ו"קטנוניים" גורמים לאינפלציה של מושג האונס, להעצמה ומלודרמטיזציה של ארועים סתמיים שהתגובה ה"נכונה" וה"נורמלית" אליהם היא התעלמות, יוצרים תחושה של פרנויה וקורבניות בקרב המין הנשי, שקופץ לראות בכל פעולה סתמית תקיפה, וגם יוצרים אווירה של שנאת גברים. מן הצד השני של הויכוח, שבו, אודה ולא אבוש, אנוכי עומדת, נטען כי הטרדות מיניות הן רצף של מקרים, מהקל ביותר ועד לקשה ביותר, שלכולם מרכיב משותף - כל המקרים מבוססים על תפיסת עולם לפיה נשים פחות שוות מגברים, ולכן "מותר" לנצל אותן ולפגוע בזכויותיהן. זהו מקרה פרטי של גזענות - הפחתה בערכם של קבוצת מיעוטים, השפלתם ורמיסת זכויותיהם, בין אם הם כושים, נכים, ערבים, עולים חדשים וכו'. מכיוון שכל אותם מקרים נכנסים לאותה קטגוריה, קשה להציב גבול ברור בין המקרים ה"רלוונטיים" למקרים ש"אינם רלוונטיים", ומכיוון שכולם קשורים למטרת הבלוג, כולם ראויים להתפרסם מעל במה זו של מייבודי.
סביר להניח שהאמת, כמו בהרבה מאוד מקרים בחיים, נמצאת כנראה איפה שהוא באמצע, אבל הבעיה הגדולה של הצבת הגבול בעינה עומדת. ההגדרה של מקרה כ"רלוונטי" לפרסום היא סובייקטיבית לגמרי, ותלויה לחלוטין בהשקפת עולמו של כל אדם - דיפ אושן, אם הבנתי נכון, מעוניין להציב את הגבול בין מקרים מילוליים למקרים פיזיים, סביר להניח שמ' לא תאשר לפרסום כל מקרה שהוא פחות ערך מאונס מלא, ואילו אני מאמינה שהגבול עובר במקום שבו אחד הצדדים מתחיל להרגיש שלא בנוח עם הסיטואציה. הגבר שכתב את אותה תגובה בוויינט מאמין שאף מקרה שכזה, קל או קשה, לא צריך להתפרסם. אז איפה עובר הגבול? ולמי יש את הסמכות להחליט היכן הגבול יעבור? אני, באופן אישי, לא מוכנה לקחת על עצמי את האחריות הזאת. אני לא חושבת שיש לי את הסמכות לקבוע, למרות שאני נחשבת לחצי מצוות ניהול הבלוג. אני בכלל לא מאמינה, כהשקפת עולם, שיש תשובה אחת נכונה. מהותה של בחירה היא ויתור על דבר אחד לטובת דבר אחר. השאלה היא איפה הפגיעה תהיה יותר קשה. אני מאמינה שהעובדה שלמייבודי אין סף קבלה חשובה יותר מכל אינפלציה או יצירת אוירה פרנואידית ושונאת גברים. אני מאמינה ביכולת הדיון בתגובות לפתור את מרבית הבעיות הללו ולהבהיר אותן. אני מאמינה שבשביל להנחיל פה שינוי חברתי חייבים לעקור את תופעת האלימות והגזענות המינית מהשורש, כלומר להטיל סנקציות על כל הפעולות שנובעות מאותה דרך מחשבה אלימה וגזענית - קלות כחמורות.
אותה תגובה מווינט נראית לי כשלט אזהרה - עד לאן אפשר למתוח את הגבול? האם ייתכן שכל הסיפורים יחשבו כ"בלתי רלוונטיים"? לדעתי, ברגע שיוצרים חלוקה בין סיפורים "רלוונטיים" ו"לא רלוונטיים", יוצרים לגיטימציה לעצם צורת המחשבה שיש סיפורים שאינם רלוונטים לדיון הציבורי על גזענות מינית, ומכאן ועד למתיחת הגבול עד לאותה צורת מחשבה של אותו כותב מוויינט, הדרך קצרה. לכן, נכון לעכשיו, הבלוג לא יכיר במידת החומרה של המקרה כתנאי סף לפרסום הסיפור. אבל הנושא הזה, בדיוק כמו כמעט כל נושא אחר בבלוג הזה, נתון לדיון.
ענבר
לסיפורים (אנא ציינו ניק):
[email protected]
| |
 אפשר להטריד או לאנוס מישהי בקלות שלא תיאמן
הבלוגר Anonymous Person, מהבולטים במשתתפי הבלוג הזה, ביקש לחזק כל מי שנפגעה מהטרדה או תקיפה מין וקורא: תתלוננו!
ישבתי היום ליד ידידה שלי וחשבתי על הנושא הזה שמפחיד כל כך הרבה בנות (ובצדק) ובעצם הנושא הנורא הזה שהבלוג עוסק בו – אונס, הטרדות מיניות וכדו'.
אני יושב ליד ידידה וחושב על זה שאני בעצם יכול להטריד אותה מינית כרגע, אתם מבינים כמה זה פשוט? מספיק שאני אשלח יד וזהו, הכל ישתנה. אבל מה שגורם לי לא לשלוח את היד ולא לחשוב אפילו על לשלוח יד זה הכבוד שיש לי כלפי נשים, ההיגיון הפשוט שעובד אצלי במוח. זה לא עושה לי טוב ונעים לפגוע במישהי, להשתמש בכוח כנגדה, לגעת בה כנגד רצונה, אך מצד שני, לאנסים, לפראי האדם האלה, חסרי רגשות, חסרי כבוד והערכה – להם זה עושה טוב. ומה שמכעיס ואפילו מזעזע אותי היא הקלות בה האנסים יכולים לפעול, בשבילם זו לא עבודה קשה בכלל. בקלות שלא תיאמן הם יכולים להטריד מישהי. ומה שעצוב הוא שאם הם נפלו על אישה שהיא אחת מהרוב (וחבל שכך, עצוב שכך) - אז האישה לא תתלונן ובטח תקפא במקומה ולא תעשה למטריד/אנס כלום (ושוב עצוב שככה, כי אם הנשים היו מתלוננות או פועלות בתדירות הרבה יותר גבוהה, המטרידים/אנסים היו נעלמים מהר יותר מהרחובות לחדרים קטנים כאלה, בהם יש סורגים – במעצר).
אני לא מאשים את הבנות שקופאות, אני לא יודע איך זה להיות במצב כזה ואני גם לא רוצה לחוות או לתאר לעצמי את התחושה הזאת. אני גם לא מאשים את הבנות שפוחדות להגיש תלונה, אבל אני רוצה לחזק אותן שכן יתגברו על הפחד, שיאזרו אומץ, שיעזרו בחברים ויפעלו למען עצמן ולמען בנות אחרות. כי ברגע שמישהו הטריד/אנס אותך, הוא לא יפסיק בך, ולהגיד לעצמך "שזו רק אני והוא לא יגע במישהי אחרת" זו טעות חמורה, כי עכשיו משראה שלא עשית כלום ופחדת ממנו, הוא ימשיך להטריד ואז לעוד מישהי יהרסו החיים, אני טועה?
היה חשוב לי לכתוב את זה כאן ואולי גם להעביר מסר – תתלוננו!
גם על מקרים קטנים. ותפעלו, תנסו לפעול, ואם מישהו מתקיף ואמרתן לו "די"/"לא" או כל מילת שלילה שמראה שאתן לא רוצות ומתנגדות למה שהוא עושה, אז לדעתי, לבעוט לאותו הבחור באשכים זה לגיטימי בהחלט. זה משתק, זה כואב וזה יראה לו שאיתכן לא מתעסקים. אבל שוב, רק במקרים של הטרדה ורק אחרי שאמרתן מפורשות "לא!".
אני מקווה שמה שכתבתי, יגרום לאנשים לחשוב, ואולי לעוד אנשים יהיה אכפת.
ובענין דומה - קראו את אריאלה על הזעם שמפגינות נשים כלפי נשים אמיצות שהעזו להתלונן.
תוספת מאוחרת מטעם "המערכת":
כן, חשוב להתלונן, צריך להתלונן. אבל בואו לא נשכח שבסופו של יום, ההחלטה להתלונן וההתמודדות עם השלכות ההחלטה הזאת רובצת על כתפי המתלוננת. והשיקולים אם להגיש או לא להגיש תלונה מורכבים יותר מ"הבאת התוקף לדין", בין היתר משום שהמתלוננת עצמה ניצבת אף היא, הגם שלא בצדק, על דוכן הנאשמים, גם במהלך החקירה. ומדובר בגוף שלה, לא במכונית שנפרצה. ומדובר בעבירות שקשה מאד להוכיח, גם משום שפעמים רבות אין "עדים" וגם משום שאין "הוכחה" בדמות גופה או חלונות שמשה מנופצים. ובדרך - וראינו את זה היטב בסיקורים התקשורתיים - היא זאת שהופכת לטראבל מייקרית החברתית. זהו אופיו של הליך משפטי.
ובכל זאת - אני מצדדת בדברי Anonymous Person: אם זאת אופציה רלוונטית עבורך - תתלונני.
ועצה: אל תגיעי לבד לתחנת המשטרה. מתנדבות ארגוני הסיוע 1202 מלוות נפגעות תקיפה מינית גם לחדרי החקירות במשטרה. בתיאום עמן - תוכלי להיחקר בזמן המתאים לך על ידי שוטרת בעלת ידע בנושא, מה גם שבנוכחותן - סביר שלא יטרידו אותך בשאלות "לא ענייניות" (שמטרתן לברר אם אינך, במקרה, "שרמוטה" ועל כן "מותרת", למשל). הן גם יעקבו אחר מהלכי החקירה ויעדכנו אותך בהם - מה שלא כל כך מובן מאליו כיום, במקרה שאינך מגיעה עם "בא כוח" מטעמך.
הדברים אמורים גם לגבי גברים: את אותו הסיוע בדיוק תקבלו ממתנדבי 1203.
לסיפורים (אנא ציינו ניק):
[email protected]
| |
מ' מגיבה לטוקבקיסטים של נענע
אמש פורסם בנענע הפוסט של מ', שנאנסה שלוש פעמים על ידי אנשים שקרובים אליה. כמעט כמו פה, אבל רק כמעט - טרחו עשרות מגיבים להודיע לה שהיא אשמה, "הזמינה את זה", "מגיע לה", שלא תשתה אלכוהול ולא תסתובב עם בנים יותר מבוגרים ובכלל - איפה היו ההורים שלה.
מעבר לשמרנות המופלגת שהביעו הטוקבקיסטים, עלו כאן כמה נקודות מעניינות ששופכות אור על האופן שבו הציבור מתייחס למקרי אונס:
1. נערה ששותה - דינה להיאנס.
2. נערה שיוצאת עם בחורים שמבוגרים ממנה - צריכה לצפות לכך שתיאנס.
3. נערה ש"לא נזהרת" (דהיינו - יוצאת מהבית, חיה את החיים, שותה לפרקים ואפילו מקיימת קשרי חברות) - אשמה לפחות כמו האנס, אם לא יותר (פיתתה אותו, משהו כזה).
4. נערים בני 19 הם אנסים פוטנציאלים (משטרת ישראל - אנא התייחסותך).
5. אם יש "נסיבות" - אין אונס. וזה לא מפתיע שגם נערות הפנימו את העובדה שהן אשמות לא פחות מהאנס אם שתו/התיידדו/חיו את החיים, כמו למשל זאת: אל תפגעי או משהו כזה אבל במקרים המדוברים יש בך אשמה ילדונת....יכול להיות שהיום את מצטערת ומחפשת אשמים אבל מי אשם בזה שבחורה בת 13 או 14 שותה עד לשיכרון מוחלט... ואני באמת מבינה אותך כי עברתי חוויה דומה אבל בגיל 17... ולא הלוננתי כי ידעתי שגם בי יש אשמה... מי שמשתכרת או מתמסטלת לא יכולה אח"כ לבוא ולהפיל את זה שעבר על החוק כשהיא בעצמה עברה על החוק. אני לא נגדך אבל...
יותר מ-180 טוקבקיסטים הביעו את העמדה הזאת. כולם, ללא יוצא מן הכלל, טענו שהם מתנגדים לאונס (כאילו דא?) ובכך הוכיחו פעם נוספת את הפרדוקס: כולם כולם כולם מתנגדים לאונס, אבל כשזה מגיע למקרה ספציפי - כולם כולם כולם מתייצבים נגד הנאנסת. הכתם הוא עליה, לא עליו. האנס? נו באמת, כמעט "מצפים ממנו" לאנוס.
וזה הציבור. אלא שגם במשטרה וגם במערכת המשפט חושבים כך. אחר כך כולם מתפלאים, כמובן, "למה היא לא מתלוננת".
אז מ' ענתה להם:
קראתי את כל התגובות מהראשונה ועד לאחרונה, וקודם כל אני רוצה להודות לכל המגיבים שתמכו והבינו אותי ואת המצב שבו הייתי. לכל שאר המגיבים - יש לי כמה דברים להגיד. החלטתי לענות ככה, משום שזה הרבה יותר נוח ואמין מאשר לענות לכל אחד בנפרד; לכולכם, שלא ממש חשבתם לפני שהגבתם. זה מאוד מצער שאתם מוכיחים שוב כמה החברה הישראלית סוגרת עיניים בפני מקרים שקורים כל יום, וכבר הפכו למין שגרה שבה הנאנסת היא האשמה. למי שענה בשמי בתגובות - זה באמת לא מתחשב מצדך.
קודם כל הסבר קצר לכל מי שלא ממש קרא לעומק אלא רק בין השורות ועוד העז להאשים אותי: במקרה הראשון התנגדתי, ולא רק פעם אחת אלא במשך הרבה זמן. בסופו של דבר, הוא היה ידיד טוב שלי - אתם מצפים מאנשים שקרובים אליכם לכאלה דברים? במקרה השני זה היה חבר של חברה שלי! לא שלי! לא קורה שאתם לא מקשיבים לקול הפנימי, שאתם עושים טעות? לא חשבתי שהוא יעשה דבר כזה, לא חשבתי שבן אדם יכול להיות כזה חולני. בסך הכול נסעתי איתו "לחנות" או שלפחות לשם היינו אמורים לנסוע. במקרה השלישי זה היה חבר שלי - לא אהבתי אותו אבל מאוד חיבבתי אותו והיה לי טוב איתו. לא הכרתי אותו לאבא שלי, הוא הכיר אותי לאבא שלו! אם אבא שלי היה יודע, לא הייתי יוצאת מהבית! היה לי טוב איתו ולא רציתי לאבד אותו. לא יכולתי לדעת שהוא יעשה לי כזה דבר!
ועכשיו תשובות לכל השאלות:
דבר ראשון, לכל המגיבים שלא הבינו מה עשיתי עם אנשים שמבוגרים ממני בכמה שנים: אז כן, הם היו חברים שלי, הייתי מדברת איתם על הבעיות שלי ולא ציפיתי לכזה דבר מהם. ממתי אנשים מעל גיל 19 הם אנסים פוטנציאלים עבור בנות בגיל שבו הייתי? ואיך בכלל קשור הגיל שלהם לעובדה שהם אנסו אותי באכזריות בלי להתחשב באי-ההסכמה שלי, שהייתה מאוד ברורה וחד משמעית? ואיך הפרש הגילאים מספק להם הצדקה לעשות כזה דבר בכלל למישהי? הם התחשבו אך ורק ברצון שלהם לסיפוק ולא יותר מזה. ואם הייתי צעירה מהם בשנה והם היו עושים את זה – מה אז הייתם אומרים?
דבר שני, האלכוהול: זה לא משהו חדש שמתבגרים שותים, ואם לכמה מהמגיבים זה נשמע הזוי אז ברוכים הבאים למציאות הכואבת. זה לא שכל יום הייתי מתעוררת בבוקר ומתחילה את היום עם בירה, ממשיכה עם וודקה בצהריים וכך הלאה. הייתי שותה מדי פעם, אולי פעם בחצי שנה ואולי יותר מחצי שנה. אבל כמובן - זה ששתיתי עדיין לא נתן להם את הזכות להשתמש במצב שבו הייתי; מה בעצם ניסיתם להגיד, שבכל פעם שאחד מכם שיכור, לכל אחד אחר יש את הזכות לעשות בו כרצונו?
דבר שלישי: לא התלבשתי חשוף, ובטח שלא ניסיתי לפתות מישהו או לגרום לו איכשהו להבין שאני רוצה אותו באותו הרגע שהתנגדתי לכך. אבל גם אם הייתי הולכת ערומה ברחוב לא הייתה להם שום זכות לעשות משהו נגד רצוני, בטח לא כשאמרתי את זה ברור מאוד ויותר מפעם אחת. עכשיו, כל פעם שמישהי מתלבשת חשוף זה אומר שהיא מזמינה אונס?
דבר רביעי, ההורים: באיזו זכות אתם יכולים להאשים את ההורים שלי במה שקרה? ההורים שלי לא אמרו לאותם בחורים שיש להם את הזכות לאנוס אותי. איך בדיוק ההורים שלי טעו? בכך שהם נתנו לי לצאת החוצה לטייל ולא סגרו אותי בבית? אתם בגילאים 13-15 לא יצאתם מהבית? ואיך בכלל הגעתם למסקנה שטיילתי עד השעות המאוחרות של הלילה? הייתי חוזרת כל יום עד השעה 10 בערב הביתה ואם לא - הייתי מקבלת עונש יום למחרת. חוץ מהמקרה השלישי שבו באמת חזרתי בבוקר יום שבת, אחרי "שישנתי אצל חברה". אתם תמיד אומרים את כל האמת להורים? ועכשיו תאשימו אותם שהם לא בדקו אם באמת ישנתי אצל חברה... ההורים שלכם בדקו?
דבר חמישי, לכל אלה שאמרו לי להתלונן: רציתי, אבל פשוט אין לי את הכוחות להתמודד מולם, אני לא רוצה לזרות מלח על פצעים שבחיים לא יתרפאו, והתגובות שלכם רק המחישו עד כמה זה באמת קשה ועד כמה באמת אף אחד לא מבין. בסופו של דבר רוב האנשים מאשימים את הנאנסת, ולא רק במקרה שלי אלא גם במקרים אחרים, מה ששוב מוכיח כמה החברה בארצנו לא מנסה להבין את הצד השני, הצד הכואב יותר, אלא מעדיפה מיד להאשים אותו ובכך לסגור את הסיפור. בגלל זה גם נפתח הבלוג שבו פרסמתי את הסיפור שלי, כדי לעלות מודעות לנושא הכל כך רגיש הזה. מסיבות אלו הרבה נאנסות/ים מעדיפות/ים לשמור הכול לעצמן/ם. וזה נורא עצוב שכשסוף סוף פותחים את הלב ומשחררים טיפה ממה שעוברים, כדי שלפחות את תשמרו על עצמכם ותלמדו מטעויות של אחרים. אפילו טיפת אמפתיה אתם לא יכולים להראות... (לא כולם כמובן).
מקווה שתסיקו מסקנות ובפעם הבאה תנסו פחות להאשים ויותר להבין. זה מאוד פוגע כל מה שכתבתם והגבתם, אבל ציפיתי לזה. להבא תדעו שאם אין לכם משהו חכם לכתוב, עדיף שלא תגיבו. בשבילכם זאת שניה של מחשבה ודקה של הקלדה, אבל לכותב - כל תגובה כזאת זה מלח על פצע שבחיים לא יתרפא וזיכרונות שבחיים לא יעזבו...
שוב תודה רבה לאנשים שנתנו במה לסיפור שלי. אני מאוד מקווה שלפחות כמה אנשים הסיקו מסקנות מהסיפור שלי, ובאמת מכל הלב - מאחלת לכם רק טוב, שבחיים לא תפגשו רוע ואכזריות כזו, שבחיים לא תרגישו את הזוועה והכאב הכל כך נוראי הזה...
עדיין אוהבת ומחבקת...
לסיפורים (אנא ציינו ניק):
[email protected]
| |
 אי אפשר לומר שזה לא היה בהסכמתי כי שתקתי
rilia, שבטח נחשבת ל"נחמדה", מתארת מציאות יומיומית של בנים, נערים וגברים שממש לא אכפת להם אם היא רוצה או לא, כל עוד היא לא מבטאת את המילה עצמה.
הסיפור שלי הוא באמת סיפור... עם התחלה אמצע וסוף... רק שאת הסוף קשה קצת להסביר... אני לא יודעת עם זה המקום שלי בכלל להתבטא על זה.. אולי זה לא מספיק טראומטי וטרגי כפי שטוענים פה אנשים שלא מוכנים לקבל שיש בחורה שעבורה - כל מגע קטן של איש לא מוכר וזר מחריד אותה...
הסיפור שלי מתחיל בסוף כיתה ו'. זה התחיל ממישהו שאמר לי שהוא אוהב אותי... בסופו של דבר, מתוך לחץ ומניפולציות רגשיות, עשיתי לו ביד...
ממשיך בחבורת בנים שבדרך "תמימה" הגעתי לבית הריק שלהם כאשר חברות שלי לא יכלו לבוא ורציתי להיות איתם כי הם גם היו ידידים שלי... הכל היה מאוד תמים... ובג'קוזי שלהם יצא שעשיתי כמה דברים מאוד לא נעימים... בעצם הייתי בובת מין שלהם... כי הייתי תמימה ושוב... "אם לא תעשי לנו ככה, אל תרגישי אשמה" או "את לא חייבת", מה שרק גרם לי להרגיש אשמה והמבטים שהם עשו לי... והתחנונים... יום אחרי זה כל העולם ידע והפלאפון שלי גם ידע טוב מאוד.. אגב, זה קרה ביום האהבה:) איזה כיף, אה?
מקרה ביניים היה כאשר נסעתי באוטובוס וישב לידי בחור עם כיפה גדולה ששם את היד שלו על המפשעה שלי (על המכנס) ואונן לידי... לא יכולתי לזוז... לחצתי את היד שלי על שלו כדי שלא יוכל להתקרב יותר... הייתי מבוהלת משותקת ורק שמרתי שלא יתקרב לאיבר המין שלי... אימא פגשה אותי ביציאה מהאוטובוס ולא העזתי לספר לה...
מקרה שלישי, כיתה ח' - היה בחור שניצל את האהבה שלי אליו במשך שנה... הייתי שוב כמו בובת מין מנופחת... זה הגיע עד למצבי בכי כשהוא לא ראה... כשהוא עשה לי את המבט הזה, ה"חם" הזה, כדי שאגע לו ב__ ועשיתי כדבריו כי רק רציתי בקירבה שלו... ולא היה אכפת לי איזו, העיקר שתהיה לי... שנה שלמה זה נמשך ככה עד שקרה שבכיתי כאשר הייתי לידו רק בתחתונים והרגשתי מושפלת... הלכתי ולא דיברנו מאז.
מקרה רביעי - בחור שכמעט הרביץ לי כשלא רציתי להיות איתו (מאחר שחשבתי באותו הזמן על הבחור שהייתי "מאוהבת" בו (אובבסיבית, תלויה ב"אהבה" שלו). גם הוא התייחס אליי כמו לבובה, אבל אי אפשר לומר שזה לא היה בהסכמה כי שתקתי...
מקרה חמישי היה מישהו ששוב שידל אותי רגשית ונפשית ובמילות אהבה וחיבה לעשות דברים שעד היום אני מצטערת עליהם...
היום אני בת 17... אני עדיין בתולה... זה הדבר היחיד שכמעט איבדתי ואני מודה לעצמי שעל זה לפחות אני שומרת...
אל תלכי לבד ילדה ברחוב
אני מבינה שהדואר בוואלה שבק, מקווה שגם כל מי שהיה צריך לקבל ממני הודעה בימים האחרונים ולא קיבל אותה - מבין את זה.
לסיפורים (אנא ציינו ניק):
[email protected]
|
נכתב על ידי
,
25/11/2006 18:28
בקטגוריות אדם מוכר, אדם זר, אני והחבר'ה, באוטובוס, באלימות, בבית, בבית הספר, בהסכמה/בדרכי נועם, בידידות, בינו לבינה, דעת הקהל, למה לא התלוננתי, אהבה ויחסים, אקטואליה, ביקורת
הצג תגובות
הוסף תגובה
1 הפניות לכאן
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
תגובה אחרונה של any ב-21/12/2006 18:49
|
peter pan: אני לא מושלם וגם לא אהיה
בעקבות הפוסט הקודם:
peter pan:
נראה שפיספסתי את המסיבה. הלך לי המחשב ולכן לא הייתי פה. הגבתי לכמה מהתגובות תחת השם "בן", וכבדרך אגב אני חייב להתנצל על הדרך הצינית והלא חביבה שבה הגבתי בחלק מהפעמים. מעבר לזה נהניתי לקרוא כאן הרבה תגובות שהפכו לשיחות מעניינות בנושאים מעניינים. אז תודה. כיף לגלות אנשים טובים באמצע הדרך.
city-zen:
אני המום.
מרמת הבהירות שבה אתה רואה את הדברים.
איזה מלאך נגע בך והוציא אותך משם?
או איזה חלק בתוכך היה כל כך נחוש וממוקד?
peter pan:
אני לא נחוש, לא ממוקד ועדיין לא יצא לי לראות מלאכים. קיבלתי עזרה, ואני עדיין מקבל עזרה מאנשים שמבינים אותי, אנשים שעברו בעצמם חוויות רגשיות דומות.
דולצינאה:
עכשיו כשהעלת את הנקודה הזו, זה גרם לגלגלי מוחי להסתובב קצת יותר... מדוע באמת הוא לא טורח להסביר את דבריו? האם הוא חושב שעצם הפוסט הזה עושה את שלו? אני לא חושבת כך,נראה לי מן הראוי שאם הוא כבר רואה לנכון לשטוח פה את סיפורו, הוא צריך גם לעמוד מאחוריו ולהצדיק את קיומו כאן.
peter pan:
אני מבין שאת כועסת, אין לך יותר מדי חמלה כלפי, ואני מאוד מבין את זה. הסיפור הזה הוא רק קמצוץ מכל החרא שפיזרתי מסביבי במשך הזמן הקצר מאז שנפלטתי לעולם, ותארי לך שאני כן יודע כל מה מה שעשיתי או לא עשיתי - גם אני לא יותר מדי סלחן כלפי עצמי, מטבעי. הנקודה שניסיתי להעביר היא, שאשמה ואחריות הן שני מושגים מאוד דומים, ואין לשתיהן מקום באותה עיירה. אשמה גוררת עוד אשמה, אחריות גוררת עוד אחריות. אז ברור שעדיף להחזיר את הזמן אחורה ולתקן את כל מה שלא נראה לי.
peter pan:
זה נכון שהיא מסכנה, אבל גם אני מסכן וזה באמת איכס לפעמים להיות מסכן. אז מה?
דולצינאה:
התלבטתי רבות אם להגיב את התגובה הזו, מפני שאין בפי דברי חוכמה או הארה, ומישהו פעם אמר לי שאם אין משהו חכם לומר מוטב לשתוק... כנראה שזהו סוג של הרגל... כשקראתי את הפוסט הציפו אותי רגשות מאוד אמביוולנטים (דבר שקורה לי לא מעט כשאני נתקלת בסיפורים כאלו.) מצד אחד ישנו תמיד החלק בי שכועס מאוד על התוקפן, ומצד שני אני מסוגלת לראות גם את הצד של הקורבן כביכול, שתרם למצב, במיוחד כשמדובר במערכות יחסים פוגעניות. כעס וחמלה יחד. אני לא אכנס אל תוך סוגיית ה"אביוז" שקראתי שדנתם בה בתגובות הבאות, אבל רק אגיד שלכל אדם יש איזשהו יצר הרס עצמי בין אם בנחבא ובין אם בגלוי ובמודע, במידה כזו או אחרת..וזה תקף לכל אחד מן הצדדים במערכת היחסים. הדבר היחיד שקצת צרם לי לעין בפוסט הווידוי של הבחור הנ"ל הוא שהיתה לי הרגשה שהוא קצת מסיר את האחריות מעל עצמו, על אף הכוונות הטובות ועל אף האמרה שלו שהאשמה פנתה את מקומה ללקיחת אחריות על מעשיו. היה כאן משהו מעבר לניתוק שלו מהעולם ומרגשותיו ומרגשות אחרים באותה תקופה,כפי שאמר.... יש לי הרגשה פה, שהוא זיהה חולשות שלה וידע לנצל אותן לטובתו,וההתנהגות הזו היא משהו מעבר לטעויות של גיל ההתבגרות,כמו שרם אמר, שזהו גיל מבלבל בו אתה לא בדיוק קשוב לצרכיו של הזולת.. בכל מקרה ובלי כל קשר לתגבותי זו, אני מעריכה את נכונותו של הבחור להפתח ולספר. ואני מקווה מאוד שהרוח הזו שמאפיינת את דבריו לא תתנדף בשעת המבחן האמיתית (גם בחיים החדשים וגם במערכת יחסים חדשה).
peter pan:
קודם כל אני מעריך את האיפוק שלך, וגם את הפיקפוק, ובהחלט יש במה לפקפק, הרי תמיד הייתי יצור מפוקפק. אז אני יכול רק להצטרף לאיחול שלך, שבאמת בפעם הבאה אני אחכים ואלמד, אולי אפילו ממך- איך להתאפק.
סתם קפץ לי לראש, מדברים כאן המון על צדק, וזה מזכיר לי שיר דיכאון מפורסם שאומר "אין צדק בעולם כלל", והאמת היא שאני דיי מסכים איתו, אפילו שאני שונא מזרחית, כי זה פשוט ככה, אין צדק בעולם כלל. באמת, סתם קפץ לי לראש.
אקס-אקסטקימיסטית:
מפריע לי הקישור שאתה עושה לסמים. אני מכירה הרבה אנשים שעישנו ומעשנים הרבה מאוד ובחיים לא היו מתייחסים בשיטתיות כלפי אף אחת בצורה מבזה. הקישור שאתה עושה נובע אולי מתוך צורך להתגונן מהאשמות שעלולות לצוץ. אני רחוקה מלהאשים אותך. אני חושבת שהסיפור שלך לא מתחיל בסצנה עם הבחורה הזו. אני חושבת שההתרחשות שאתה מתאר היא השתלשלות של תגובות לארועים אחרים בחיים שלך. ואולי כדאי לדבר גם על האירועים ההם כי דרכם נוכל ללמוד מה מביא אותנו להתעלם מאלו שנמצאים לידינו, אלו שאנחנו אמורים לאהוב אותם. ובית דין לא ישכנע אותי שזה בגלל הסמים.
peter pan:
אני לא בית דין וגם לא אמרתי שזה "בגלל הסמים", אבל אני שמח שכתבת מה שכתבת כי זאת נקודה שצריך להבהיר. הגלגולים הלא נעימים שלי בחיים מתחילים בגיל שנה בערך אבל לא התכוונתי לכתוב את כל הסיפור חיים שלי אלא רק את החלק שקשור באותה מערכת יחסים, כי בכל זאת, את יודעת... הסמים הם לא תירוץ, הם נתון. אני לא עוסק בתירוצים והצדקות כי אני יודע שאין לי על מה... מה שהיה היה ואין לי שליטה על זה יותר, אבל מה שהיה בהחלט הושפע מהשימוש בסמים, זה מה שאפשר לי להתנתק ממה שאני עושה ולא לשים לב למה שקורה מסביבי. יש לי שליטה רק על מה שאני עושה מהיום והלאה, ובכנות אני משתדל כמיטב יכולתי לעשות טוב, אבל אני לא מושלם וכנראה שגם לא אהיה אף פעם.
Noah:
נחמד לשמוע שיצאת מזה, משום שהבחורה שבה פגעת לא הולכת לצאת מזה והיא הולכת להיות עם הצלקת שאתה עשית לה כל החיים שלה. אל תטעה בין אשמה ללקיחת אחריות. אתה אשם ובנוסף גם חסר אחריות, שלא יהיה לך ספק פה. נורא קל לזרוק את כל זה על אחריות ולאמר "לא הייתי אחראי, אז עכשיו אני יכול להרגיש טוב עם עצמי". אם אתה באמת רוצה לעזור לעצמך, קודם תודה באשמה שלך ואחר כך דבר על חוסר האחריות שלך.
peter pan:
אני אשמח להגיב למה שכתבת, אפילו שקשה, אם כבר מדברים על בורות. מנקודת המבט שלי, זה שהיה בתוך הסיפור בעצמו, גיליתי שאשמה זה הדבר שהכי קל לקחת על עצמך - כי זה פותר אותי מאחריות. כל אותו זמן הייתי עושה מה שעשיתי והרגשתי אשם אבל המשכתי לפגוע, בהרבה אנשים מסביבי. כמו שאמרתי - משם לא תבוא הגאולה. אני לא דיברתי על חוסר לקיחת אחריות, אלא על לקיחת אחריות, ומכאן אפשר לראות כמה בלבול יוצרים הניואנסים הקטנים שהמוח שלנו מייצר, כי בעצם מה שאמרת לי בתגובה שלך זה - עזוב אותך אחריות, תהיה אשם ותרגיש רע, אבל אולי מה שאת לא יודעת זה שכשאני מרגיש רע יש לי נטייה לפזר רוע מסביבי. אז באיזה צד את?
הדלת המסתובבת של עברייני המין בישראל.
לסיפורים (אנא ציינו ניק):
[email protected]
| |
דפים:
| כינוי:
מין: נקבה
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
