כשכתבתי את הפוסט הזה הציעה לי רק על עצמי לעשות תרגיל בסיסי וקשה בדמיון מודרך - לכתוב את כל הסיפור מנקודת הראות של בני משפחתי בגוף ראשון.
החלטתי לנסות לספר את הסיפור מנקודת הראות של אמא ולזכור זה בא מהראש שלי זה לא באמת
אני לא כותבת עדיין בגוף ראשון.
כשסוסון נולד אמא נכנסה לחדר הלידה בפנים מאירות עינים: עשית מה שאני לא עשיתי. ילדת בן. כן, היא נורא רצתה בן והיא מאוד פרגנה לי אותו רגע. אחרי הלידה באתי לגור קצת אצלה. היא קנתה לי את כל הציוד וסידרה לי שם חדר בשבילי ובשביל התינוק. אני הייתי תפורה מכל הכיוונים. בקושי טיפלתי בו. היא טיפלה בו איך שהיא זכרה שמטפלים בתינוקות אך כשאני באתי לטפל היא לא נתנה לי. אז התחלנו עם הויכוחים הרגילים שלנו והלכתי הביתה לרחובות.
היה לי נורא קשה לבד ברחובות. הבעל לא עזר כמעט כלום היה כל הזמן בעבודה והיו לו 2 עבודות. אחת במכון וייצמן ואחת בבנק הדם כך שגם בשבת הוא לא היה בבית. כשפרצה מלחמת לבנון הראשונה הוא היה במשמרת, התינוק בכה כל היום עד ששכנה באה לעזור.
ראיתי שאני לא יכולה. קראתי לאמא. אמא הראתה לי שהכל פשוט וחזרה הביתה. כשגייסו את הבעל למילואים שוב הייתי אצל ההורים והיה לי באמת הרבה יותר קל. הייתי אומרת שהיה אפילו כיף אבל ממש. המלחמה הסתיימה, חזרתי לרחובות, סוסון היה כבר יותר גדול ופחות קשה. התחלתי להסתובב גם עם חברה שילדה קצת אחרי וכך הסתובבנו לנו ברחובות בין בתי הקפה והבריכה של המכון. ושוב היה כיף.
הצרות התחילו כשעברנו לגור. סוסון התחיל להראות קשיים בהתפתחות. באתי עם זה לאמא, היא סרבה לראות את הקשיים וכל הזמן אמרה יהיה בסדר יהיה בסדר, את לא בסדר. שוב כעסתי עליה אבל היא מבחינתה לא היתה מוכנה לקבל שמשהו לא בסדר עם הנכד שלה. היא קיבלה אותו כמות שהוא ואהבה אותו כמות שהוא. אני הלכתי לכל מיני מומחים. כשהייתי באה לבקר היא קיבלה אותו באהבה כאילו הכל בסדר.
ואז נסענו לארהב. החלטתי לאמץ את הגישה שלה והתייחסתי לסוסון כאילו הכל בסדר. אחרי שנה שנתיים הוא באמת היה בסדר והכל נשכח מבחינתי. הייתי באה לבקר , מה שנקרא ביקור מולדת.
אמנם היא אמרה שהכל בסדר אך בתוך תוכה היא ידעה שמשהו לא בסדר. וכך היא זכרה את סוסון כשנסענו לארהב. שמשהו לא בסדר איתו. מבחינתה זה היה אחרת.
כשנסעתי לארהב אחותי היתה על הפנים. אני הייתי הילדה שמביאה נחת להורים ואילו אחותי היתה צרה צרורה. גרושה, חיה במרתף עם שותפה לסבית ומסרבת להתחתן. אמא היתה מיואשת ממנה. כל הזמן בכתה לי איך בחורה ככ מוצלחת יפה וסקסית הגיעה למצב כזה. אבל כשהייתי בארהב אחותי התאוששה. היא התחתנה, ילדה ילד ועוד ילד, היא הפכה מצרה צרורה לילדה שמביאה נחת להוריה. כבר שחזרתי בפעם הראשונה חשתי את השינוי בכיוון הרוח. כן, עכשיו אני הצרה הצרורה כי חזרתי לבד בלי הבעל ויש לי רק ילד אחד אמנם נחמד אבל זה לא מה שמשמח את אמא.
אחרי 4 חודשים חזרנו לארהב כשאמא באה אתי. לא הסתדרנו שם. אני נורא כעסתי על אחותי שנכנסה להריון שני ועקפה אותי. אמא היתה מאושרת מזה. וכך אמא רדפה אחרי האושר. היא עזבה אותי עם הבעל והמריבות איתו והלכה לאחותי. שם יותר נחמד ויותר נעים.
חודש אחרי שהיא עזבה קרתה התאונה של סוסון. לא סיפרתי לה. סיפרתי רק לאחותי ואחותי שמרה זאת בבטן. כשההורים התקשרו וביקשו לדבר עם סוסון אמרתי שהוא לא בבית. רק אחרי 4 חודשים אבא דרש לדעת מה קרה עם סוסון. סוסון כבר חזר משיקום והיה נשמע מוזר. רק אז סיפרתי. אין לי מושג עד היום איך הם קיבלו את הבשורה הזאת.
כשחייזרון נולד שוב אמא באה לארהב לעזור לי ושוב לא הסתדרנו. היא היתה גרה אצלי וכל יום הלכה ודעכה. היא היתה צריכה את הבית, את הבעל, את החברים. היא עזרה לי עם התינוק, עם הברית אבל היא שוב אמרה לי מה לעשות ולא רציתי לשמוע לה. היא חזרה הביתה. אין לי מושג מה היא אמרה אבל ברור שהיה לה יותר נוח בבית עם הבעל החברות אחותי וילדיה
ואז הודעתי שאני באה לארץ. היא לא בדיוק שמחה. אבל בכל זאת נחתתי אצלה בבית עם 2 הילדים. הייתי צריכה להחליט לאן ללכת אבל היה לי נוח שם אצלה. בסוף עברתי לאן שאני גרה היום. סוסון התחיל ללמוד בבצפר ליד ביתה והיא הציעה לי שסוסון יגור אצלה. זה נורא הרגיז אותי אבל היא בטח לא הבינה למה. היא רוצה לעזור לי עם סוסון עד כדי כך שהיא מוכנה שהוא יחיה אצלה ואני כועסת. אפילו ברוגז. היא הלכה להתלונן על כך, קיבלה חיזוקים ואני עוד יותר כעסתי שהיא הולכת ומדברת עלי לא יפה. בסופו של דבר סוסון גר אתי ואבא היה בא לקחת אותו כל בוקר לבית הספר. סוסון היה חוזר אליה הביתה מבית הספר וזה גם הרגיז אותי. בסוף העברתי את סוסון לבצפר ליד הבית והוא לא הסתדר כאן. במשך התקופה שסוסון למד ליד ביתם הוא קיבל טיפולים. אבא הסיע אותו לשם ואף לפעמים ההורים מימנו.
הנוכחות של סבתא בחיי סוסון הלכה והצטמצמה אחרי המעבר לבית הספר כאן. כולנו ראינו בכאב איך הוא לא מסתדר לא מבחינה לימודית ולא מבחינה חברית. הטיפולים הופסקו, חודשו, אבל לא עזרו הרבה. היה מייאש. הכל.
מנגד אחותי הפגינה חיים טובים ומאושרים. בעל, 2 ילדים חמודים, היא עברה לגור לדירה מפוארת. היה שם הרבה יותר נעים וכך גם אחותי הרגישה לגבי. עכשיו היא למעלה ואני למטה. ניגוד מוחלט לאיך שהיינו לפני הנסיעה לארהב. כן, התחלפנו, עכשיו אני הצרה הצרורה ואילו אחותי היא הילדה הטובה שמביאה הרבה נחת. אחרי שאחותי ילדה את ביתה זה הפך אפילו לקיצווני. כן, עכשיו היא נשואה עם 2 בנים ובת גרה בדירה מפוארת 4 מפלסים ונראית מיליון דולר ואילו אצלי היאוש חוגג. אני גרה בבית הקטן הזה בשכונת עוני, אין לי ממה לחיות, סוסון עושה המון בעיות ונמאס כבר לטפל בו. אני הולכת ומשמינה, אצל אחותי הרבה הרבה הרבה יותר נעים. ואמא הולכת לאן שנעים לה. כמו כולם למעשה
הנעים הזה של אחותי לא נמשך הרבה זמן.
במשך כל הזמן היה לה מאהב והיא ניהלה חיים כפולים. עד שבסוף מישהי אחרת שהיתה גם כן בקשר עם המאהב סיפרה זאת לבעלה של אחותי. החגיגות של אחותי נגמרו. בשביל אמא זה היה סוף האושר. עכשיו 2 הבנות שלה הולכות להיות גרושות ובפעם הקודמת שאחותי התגרשה זה היה מאוד לא נעים. אמא ניסתה להציל את אחותי בכל הכוח. קנתה לה דירה והכל. היא לא רצתה 2 בנות באותו מצב. אני אמנם נורא כועסת עליה אבל אני מנסה להבין את הצד שלה.
כן אני נורא כעסתי שאמא החזיקה לאחותי את הראש מעל המים ולי היא הניחה לטבוע. כך הסתבכנו כולנו אבל היא מבחינתה כל הזמן מחפשת את הדרך אלי ולא מוצאת. לכן היא הולכת וחוזרת הולכת וחוזרת. כך נכנסנו ללופ האינסופי הזה. לפעמים אני לא מבינה למה בכלל היא חוזרת.
וכשהיא אומרת לי: אני אוהבת אותך אני מאמינה לה. רק שאף פעם לא הצלחנו להגיע אחת לשניה. תמיד יש בינינו קצרים. זה כבר קשור לאופי המחורבן של שתינו. אם היתה לי בת כזאת ספק אם הייתי חוזרת.
בסך הכל יש לה היום 2 בנות גרושות. זה לא מתכון לאושר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היפהפיה הנרדמת@