"אני תוהה למה קוראים להן שיני בינה... ככל שהן גדלות, ככה לומדים יותר דברים? אני למדתי שכואב ללמוד."
יש לי חיבה לספרי התבגרות וגם לספרים שנכתבו ע"י מהגרים. לכן קפצתי משמחה כשהגעתי לספר "היום מחר, אותו דבר" של פאיזה גאן. חיבבתי גם את מימדיו הצנומים ואת השפה השנונה שאמרו לי שזה ספר שאוכל לשקוע בו ולקרוא אותו ברצף יחסי .
הספר מספר את סיפורה של דוריה, נערה צרפתיה ממוצא מרוקאי שחיה עם אימה בפרבר עני בפאריז (אביה עזב את אימה לאחר שלא יכלה ללדת לו בן זכר). דוריה היא נערה שנונה אינטליגנטית ומפוכחת עם הומור עצמי וכמות לא מבוטלת של מרירות שפוחתת ככל שהיא מתבגרת . מצחיק אבל אני ראיתי אותה כסוג של מרגי ויכולתי לדמיין אותה כותבת בלוג.
הספר עכשוי מאד ויש בו הרבה סממנים תרבותיים של חיי המהגרים בצרפת היום. הבנתי מהקדמת המתרגמת, דורית דליות רובינוביץ שיש בו הרבה משחקי מילים וסלנג צרפתי כך שהייתי ממליצה למי שיכול לקרוא אותו בשפת המקור.
עוד כמה טעימות:
"אמא שלי חשבה שצרפת זה כמו בסרטים בשחור-לבן משנות השישים. הסרטים ההם עם שחקן שנראה יותר כמו ילד טוב, ושמספר כל מיני סיפורי גבורה לאשה שלו כשסיגריה תקועה לו בזווית הפה. היא ובת דודתה בוכרה הצליחו לקלוט את התחנות הצרפתיות הודות לאנטנה ניסיונית שאולתרה מסיר קוסקוס אלחלד. לכן, כשהגיעה עם אבא שלי לליברי-גרגאן בפברואר 1984, היא האמינה שהם עלו על הספינה הלא נכונה וטעו בארץ."
"יש כאלה שמקווים במשך כל חייהם לשוב למולדתם. אבל רבים חוזרים לשם רק בארון קבורה שנשלח במטוס כמו סחורה ליצוא. כמובן, הם חוזרים לאדמתם, אבל לא בדיוק כפי שציפו..."
ג'וליאנה
ולעניין אחר. מזמן לא עשינו פה מועדון קריאה. מה דעתכם שנחליט על ספר לדון בו? אני מציעה את
"המינגווי וגשם הציפורים המתות" של בוריס זיידמן. אשמח לשמוע גם הצעות אחרות
בבלוג זה
בכל הבלוגים
