אז אחרי כל תקופת היי יש את הנפילה, את החוסר שליטה. את איבוד הריכוז שנשמר במשך כל התקופה הזאת.
וזה תמיד מגיד, וזה תמיד יגיע, כי אחרת לא נוכל ללמוד להעריך את הרגעים הטובים האלו. כי בלי הרע לא יהיה ערך לטוב.
אז הסתיימה תקופת ההיי, והבנתי שזהו, עכשיו זאת הנפילה, או לפחות הדרך אליה.
בזמן האחרון אני לא ברגיל שלי, אני קצת שונה. יותר עייפה, יותר מותשת, מרגישה קצת זקנה האמת. אבל האמת שלא היה לי כח אפילו לתקן את העייפות המצתברת הזו, אז פשוט השארתי את המצב ככה, בידיעה שאני יודעת שזה המצב אבל לא רוצה או יכולה לשנות אותו. אבל אני גם לא חושבת שיש יותר מדי מה לעשות ואיך לשנות את הנקודה הזאת שהגעתי אליה.
אז מן הסתם, אף אחד חוץ ממני לא יבחין בשוני הזה בי, כי זה משהו ביני לבין עצמי, לא משהו שרואים. פנימי, כשאני לבד.
נהיו לי סיוטים בלילות, אז אני גם לא ישנה יותר מדי, ואם כבר, אז אני נרדמת באמצע השיעורים. אני לא מצליחה להתרכז בלמידה למבחנים, או בכללי למשהו שדורש יותר מרמת ריכוז של החישוב 1+1.
הגעתי מנקודה של חוזק עצום שהיה לי וביטחון עצום שהיה לי בעצמי, לנקודה נורא חלשה ולביטחון נורא ירוד.
אבל אני יודעת שזה תמיד משתנה אצלי, בגלל זה גם אין לי כח לדאוג כל כך... כי זה גם ככה ישתנה עוד מעט.
אז עכשיו נורא קל להפיל עליי דברים, כי כל הדבר הכי קטן שמזכירים לי אני נשברת ומתחילה לבכות או להגן על עצמי ובפנים למצוא את הדרך להאשים את עצמי.
אני לא יודעת אם זאת באמת הייתה אצבע מאשימה כלפיי, ואני גם לא הולכת לנתח את זה יותר מדי. אבל אני יודעת שזו ההרגשה שקיבלתי אחרי השיחה הזאת. כשישבתי לבד בבית ועשיתי חושבים איך זה הגיע למצב כזה עם כולם ומאיפה באה הדרמה הזאת, הגעתי למסקנה שאני בצורה מוזרה לא אשמה בהכל. וזה ממש לא הוגן להתחשב בכולם אבל לא בעצמי, כי יש אנשים שיגידו שזאת אנוכיות. מה זאת אנוכיות? לדאוג לעצמך קודם? לדעת שאם אתה לא תעשה את זה אף אחד לא באמת יעשה את זה בשבילך? אז ברגע שאני מבינה את זה, ובאמת הולכת בדרך הזאת. בדרך של להתחשב באחרים, אבל לדעת שאני קודמת לכולם, ברגע שאני מתחילה לאמץ את זה יבוא המבחן שיראה לי שלא משנה כמה אני אגיד לעצמי שאני כזאת זה לא באמת יעבוד כשהדברים האמיתיים קורים. אז נכון, הפיתרון הוא לא לדפוק אותם וזהו, אבל הפיתרון הוא גם לא להגיד לי בסדר זה לא באמת משנה מה את רוצה כי יש פה אנשים שרוצים אחרת.
קשה לי לעמוד על שלי יותר מדי, אני צריכה מישהו שיעמוד על שלי בזמן שאני נחה קצת ויכולה לחזור לעצמי, אבל אין אחד כזה, כי גם ההיא שהייתה כזאת כרגע עצבנית עליי, אני לא בטוחה למה.
לא ניסיתי להרגיז אף אחד בכל המצב הזה, לא רציתי להכנס למצב הזה.
תסלחו לי כולם, כן? אבל כרגע מה שמטריד אותי מכל הסיפור הזה זאת ההיא שעכשיו עצבנית עליי ברמות מטורפות, בגלל שלא ניחשתי שלא אמרו לי את האמת...אז אני מוכרחה להודות שלקבל ניתוק טלפון אחרי כמה דקות של צעקות, זה לא הדבר החביב עליי ביותר מהאנשים שאני אוהבת, או בעצם מאחד האנשים הבודדים שבאמת אכפת לי מה הוא אומר או חושב עליי...
אבל האמת היא שאני כבר לא יודעת מה לעשות, ואני דיי עייפה מלנסות להבין מה לעשות. באמת שלא אכפת לי איך הולך להיות שם...או איפה נהייה. אני פשוט לא רוצה שתכעסי עליי...אני לא אוהבת לריב איתך, זה עושה לי הכי רע בעולם.
כל פעם אני חוזרת על אותה הטעות. בעצם ה-טעות. שהיא לסמוך על האנשים הלא נכונים, אני לא אגיד שזה מתמימות כי זה ממש לא, אבל זה יותר מהקטע של העובדה שאני יודעת איך הם היו פעם, וכן מקווה שהפעם זה יהיה שונה.
אז הנה, עשיתי את זה עכשיו שוב ורבתי עם החברה הכי טובה שלי שאני אוהבת הכי הרבה בעולם בגלל זה... ניסיתי להסביר לך שזה לא שעשיתי את זה בכוונה, אני לא ידעתי מה את יודעת ומה לא, אמרו לי אז הנחתי שזה המצב...והייתי צריכה להתמודד עם זה לבד ולהסביר למה רק אני מכולם, כל כך משנה לי לא להיות ביחד... אני מצטערת אם עד כדי כך עצבנתי אותך ואני מצטערת אם את חושבת שאני סתומה בגלל כל הסיפור הזה, ולפי איך שצעקת זה לא שהיה לך כל כך הרבה כח אליי, או שהיה משנה אם בכיתי..
אני מצטערת... זה לא היה בכוונה. זה באמת שלא ידעתי..
וכן, זה מרגיש חרא, זה מרגיש ממש חרא.
אני לא אוהבת להתפרק בבכי, כי זה מראה על חולשה. ואני לא רוצה להיות הילדה החלשה, אני רוצה להיות חזקה.
אבל האמת היא שלפעמים קצת קשה לסחוב הכל בשקט בשקט, ולהסביר לעצמי שזה לא שווה ריב...
כל פעם שמשהו קצת מדכא אותי, אני נכנסת לעובדה שאין לי אותך עכשיו, ושזה אשכרה נגמר הפעם הזאת, כנראה שלתמיד... אני לא יודעת אם זה מה שהיה אמור לקרות, או הדבר הכי טוב בשביל שנינו. אבל זה ממש קשה, ומשום מה אני אף פעם לא מצליחה באמת לשכוח מכל זה ולהניח אותך בעבר שלי. וזה דיי כואב שאתה פשוט מוותר אפילו בלי לתת עליי פייט, כי כן קיוויתי שאחרי כל מה שקרה, ואחרי כל מה שעברנו ביחד, אתה תבוא ולא תתן לי לסיים את זה.(וצאו מזה, אני לא מדברת על אלכס.)
בקיצור אני לא אחזור לחפור על הנושא הזה, בשביל זה יש לי את הבלוג השני.
אין לי יותר מדי מה להגיד... כי אני לא כועסת, ואני לא עצובה... אני פשוט קצת מותשת...
You need to know the situation's getting older, now the more you talk the less I can take.
עכשיו ברשותכם, אני אלך לישון
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
