כל ערב שני טילפן הממזר.

"הלו?"

"הלו".

"שלום, נוע נמצאת?"

"משוחחת. היי, סתיו".

וכך הלאה וכך הלאה. שיחות ארוכות ממגילת רות ועמוקות כמנת המשכל של רוני סופרסטאר נשתוחחו על ידינו. נידנד העלם בנוגע לזה ש - הו, את כל כך יפה, נוע, הו, אני אוהב אותך, צאי איתי, נוע, בבקשה, בלאט.

שנאתי את התחנונים הללו. במיוחד תוך כדי האכילה, כיוון שאוכל זהו דבר מקודש, ואם חלילה וחס מישהו מוצא לנכון להפריע לאוכל - דינו מוות. (או לפחות ניתוק פתאומי. מכריי יעידו שאני חובבת ניתוקים פתאומיים. נו מה, אני תמיד אוכלת).

ובכן, לאחר הפתיחה מעוררת המחשבה, אגש לעניין.

מיום שלישי שעבר עד יום שלישי הזה שהיתי בעיר האורות, הרומנטיקה, האופנה, המזון, היופי - בית לחם. (פריז, נו).

אולם הטיסה לשם לא הייתה קלה. הייתי מיואשת, מרוסקת וגמורה נפשית. הכל בגלל בן-האנוש. למען השם, אני שונאת אהבה. אני בכלל לא מאוהבת, זוהי סתם פראנוייה.

"אז, האם אתה אוהב אותה?"

"לא, לא אוהב, אבל היא - היא נחמדה, ויפה... אני לא יודע מה אני מרגיש".

לא יודע מה אתה מרגיש? לא יודע? חתיכת פוץ חסר משמעת, אני אגיד לך מה אתה מרגיש, אני אעזור לך להרגיש, כשאבעט לך בקרקפת.

"הו", חייכתי, "בסדר". והוא העיר על כך שכל כך כיף לשוחח איתי, ושאני מושלמת. החליט העלם שאני מושלמת. מושלמת. אני. הוא רוצה למוטט אותי נפשית, זה מה שהוא רוצה.

אז בכיתי כאחוזת טירוף. הילה ומילנר ניסו נואשות לרסן את בכיי ולהסביר שהוא רק אמר שיפה ונחמדה היא, ואני ישר חושבת על חופה מזורגגת. מילנר אמר שבעיניו גם אני יפה ונחמדה, והנה, אנחנו ידידים ותו לא. אני שונאת כשאנשים צודקים.

אם כן, למטוס עליתי עם גוש פעוט, מדמם וכאוב, שפעם בקירבי, וקרא לעצמו 'לב'. גם כן לב, גם כן. חשתי כדרמה-קווין ממורמרת - לעזאזל, זה עבר את גבול הטעם הטוב והטעם הרע. כל גיץ מליבי הבוער שרף כל שביב של היגיון בריא.

שלמות? חוסר שלמות? יופי? אהבה? אימו? שוקולדה? בריטני ספירס? - הינם מושגים משונים שמונחים בערימת סימני שאלה בבפנוכו של קרקפת צהובה ותוססת.

אז הילכתי לי במעבר המטוס, מחפשת את המספר 22, שהוא, במקרה, מספר השורה בה אני אמורה לבלות את זמני במכונת הטיסה האימתנית.

"נוע?"

נוע? אוליביה? שפרה? גריזלדה? מה זה משנה מהו שמי, אני עדיין נחותה כנפיחה.

מזווית העין קלטתי תלתלים מחורבנים.

סתיו.

הנמכתי את מבטי הקודר ושם ישב לו סתיו, עם אוזניות מחורבנות באוזניים. סתיו. סתיו, פריז, מטוס, ישב, בהה, לחשוב, אוליביה, לחשוב, להירגע - נשימה, נשיפה, ניטים, איפה הניטים לעזאזל, שכחתי אותם בבית, לא, כן, סתיו, סתיו, מה בשם התחתונים של קווין בייקון הוא עושה פה, למה, איך - ולנשום.

"סתיו?!?!!?!? מה אתה עושה פה, לכל הרוחות?!?"

"אני - אני טס לצרפת, אני!", הוא ניפח את חזהו בגאווה.

וואלה.

אבא שהלך מאחוריי נראה נורא משועשע מהעניין. רציתי לחבוט בו, לא היה עם מה, אין ניטים, וכבד את אביך ואת אימך, ומבוכה כללית, והרבה מניעים לא לפעול כאמור.

"אם שניכם פה, סביר להניח ששניכם טסים לצרפת", מילמל בין צחקוק לצחקוק. זהו זה, מעתה והלאה אני מסתובבת עם רעלה.

ועכשיו - מה באמת מתרחש בארץ הצפרדעים?

• אנשים מסתובבים ברחובות ומדברים צפרדעית.
• הבאגט משובח.
• העיר יפה, כל כך יפה, הכי יפה, פריז היא עוצרת נשימה פשוט.
• האייפל כוסון עד אימה.
• מוזיאונים ואתרי תיירות בשפע.
• נשים יפות. כששוחחתי עם מילנר בפון, שיטחתי בפניו את העובדה הזו. הוא התחרט שלא טס איתי.

כאילו שכל עניין הסתיו אינו מספיק, גם את האקס המיתולוגי של מאיו פגשתי בשדה התעופה. נזכרתי איך שבר את ליבה הפוץ, הצעתי לאמא שנדחוף אותו מהאייפל.

רכישות: כובע, טבעת, ספר צילומים, דיסק קטן של נייטוויש, צמיד ניטים, חולצה, שוקולדה, גבינות, באגט, מחברת ועיפרון ציור, אוזניות ומפצל ועוד מלא מלא מלא דברים שאינני זוכרת, ובטח כשאסגור את הפוסט אזכר בהם, כי העולם מחורבן, זה למה.

בכל מקרה, ניתן לצילומים לדבר בעד עצמם. בהנחה שצילומים מסוגלים לדבר. כן.

לו היה ניתן לעשות מגדלים, הייתי בוחרת לעשות את האייפל. כי הוא כה קסום. ידעתם שהאייפל היה חביב על המתאבדים במשך שנים, עד שהתקינו שם מעין גדרות גדולים כאלה? אולם אבא העיר שלא היה בוחר להתאבד ממקום גבוה, כיוון שיש לך זמן רב לחשוב ולהתחרט על העניין בדרך למטה.

זהו, רבותיי, חלק פעוט ממוזיאון הלובר - שלבורים אשר ביניכם, הלובר הוא מוזיאון עצום ומפורסם נורא, ובו שוכנת לה הגברת מונה ליזה, שלמען השם, צריך להידחף למוות כדי לראותה כמו שצריך, והיא אפילו איננה כה יפה.

צורה נוספת להביט אל מחוז ההתאבדות מן המאה הקודמת. האייפל נראה כאילו משתין הוא, מכאן.

גבירותיי וגברותיי, שפשפו את אישוניכם, צבטו את עצמכם, לבדוק שאין חולמים אתם - כן כן, זוהי הנוטר-דאם! (ולא, אין טעם לתור אחרי איזה גיבן משוטט לו ברקע. ניסיתי, והבחור כנראה כבר מת, או נתקע בתוך ענבל של פעמון. יהי זכרו ברוך).

תמונה חביבה לקינוח אשר צולמה מספינה ששטה על גדות נהר הסיין. כמה מלבלב.

אני מקווה שחשתם בחסרונה של אוליביה במפגשישרא שהיה השבוע, כיוון שהיא לא הייתה בו נוכחת, כמובן, היא הייתה בארץ החלזונות, בה אנשים מדברים אנטישמית ואוכלים ברי. (רצח אופי עשיתי לצרפת האומללה, רצח אופי).

באשר להערב - הייתי בביתה של ניתע היקרה, והסתובבנו מעט בישובינו, ובסופו של דבר אדם בכיתה יא' ביקש את מספר פלאפוני. אתמול בערב שוטטתי עם אנשים שונים ומשונים ושוחחנו וציחקקנו הרבה. בכלל, אני משוטטת רבות לאחרונה, בליינית צמרת נהייתי, וגם אני מבולבלת כל כך. כל כך. ההורוסקופ של היום פקד עליי לא להיות כה דרמטית, ושהחיים הם לא טלנובלה. מי שכתב את ההורסקופ הזה ללא ספק אינו מכיר אותי אישית. למזלו.

אם כן - לפני שאסגור את הפוסט המדופלם, ברצוני להעיר על כך שהפוסט הקודם היה עטור שבחים. אני שמחה. מאוד.

ילדים תעשו לי, קוראיי.

להתראות, מי ייתן ואתם לא תזכו לפגוש מטרידים בעת טיסתכם לארצות חובבות גיבנים -

אוליביה. :]