בחיי, אני הולכת להתפלץ.

השבוע הייתי כה עסוקה, עד שלא היה לי פנאי לעפעף. זה פשוט היה מטורף יותר ממרילין מנסון.

לא דיי בכך שזוהי תקופת מבחנים עלובה, שליבי הפעוט החליט להתאהב בבן אנוש חסר מזל, שערס משונה בבית ספרי החליט ש"למרות שאת פריקית את כוסית אש, מה הפלאפון שלך כפרע?", ושצובעים את ביתי.

צובעים אותו! הכל אנדרולומוסיה מוחלטת, ובכדי שאוכל לכתוב בבלוגי בשקיקה אני נאלצת להצטופף על הפסנתר ולשבת על מסגרות ולצד בובות ונרתיקים, כשלרוב פועלים ערבים סקרנים משוטטים מאחורי ושולחים מבטים מחוייכים למקלדת. לכן חיכיתי עד הלום בכדי לכתוב פוסט.

 וכו'. הו, לא. לא דיי בכך - אלא שכל תושבי ארץ קודשי הקודשים החליטו משום מה להתייחם דווקא בחודש אוקטובר, מכל חודשי השנה, ולהביא צאצאים מנוזלים וקירחים לעולם.

כמה ימי הולדת? חי נפשי.

אם כן, אני ואלון (הבויפרנד של הילע - ע'ע פוסט קודם) הכנו במו ידינו הענוגות מסיבת הפתעה גרנדיוזית לצמד הנקבות - מאיו והילע, אשר נולדו בהפרש של יום.

ישבנו ואירגנו את מזימתינו, אספנו כספים מיושבי רחוב הפריקונים המהולל, והחלנו בהכנת המסיבה שנערכה בביתי שלי.

אם כן, לצמד הנקבות יש הרבה יותר מדיי חברים. ניסינו לצמצם את מספר החברים, לעשות סלקציה לאנשים אשר להם קשר הדוק פחות עם השתיים, להוריד עוד כמה אנשים ולהסיר ולקלף עוד. בסופו של דבר ירדנו לסיפרה 16, כלומר 16 נפשות הוזמנו למסיבה.

הגיעו 20.

הבית שלי כמעט והתפוצץ. מה גם שבמהלך מסיבת-ההפתעה, רקדנו לצליליי מטאל לוהט כיאה לפריקונים עונדי-ניטים, ואמא כמעט וחטפה שבץ מוחין. היא התחננה שנחליש, ובנוסף, המסיבה הייתה בכלל ביום שני בערב, כך שלמחרת היה יום כלא (=לימודים).

זוהי, רבותיי, למרבה הפליאה, גירסה מצומצמת של הנוכחים באירוע. אחריהם הגיעו כתריסר בנים ועוד בנות. ביתי רטט.

כפי ששמתם לב, אם שמתם לב, כולנו עונדיפ תמונות משונות על גופינו האפל. אלו תמונות שהדפסתי של הילע ומאיו שהיו לי בסטוק, גזרנו וכל אחד בחר צמד תמונות להדבק על החזה/ירכיים/ברכיים/כתפיים/כנפיים.

תמונה זו, הנראית כבית מחסה של נפגעי הלם קרב מהופעה של שאקירה, צולמה לפני שהגיעה עוד חבורה המונה כתשעים בני אנוש, תושבי כדור ארצינו הכעור, ולפני המסיבה עצמה.

אנוכי, שנראית כמו נר חנוכה, ולפידוס, אשר מפוחד ממני עד אימה, והוא עצמו נראה כתחפושת בלתי מוצלחת של אקורדיון.

לעזאזל, שארית התמונות מסרבות לעלות. האימג'שאק לקה בלוקמיה. על כן, גם הן, כנראה, יועלו בפוסט הבא. *מייבבת*

כאילו הפרשה הזו לא מספיקה, בל נשכח את העובדה שאתמול בליל סינרגיה היו בהופעה.

להזכירכם, נכחתי לפני כמה יובלות בהופעה של חבורת הכוסונים המפזזת.

אם כן, תמונות מן האירוע יועלו וודאי בפוסט הבא - הן צולמו ע"י ניתע השמנה-עד-כדי-צווחה, והם לא בהישג ידי המתוכשטת.

הו, ראשי הבלונדיני והצהוב כואב וסחרחר. כמה עוד אפשר לשאת? רבותיי, התחשבו נא, אין אני אינטיליגנטית מספיק בשביל לשאת הופעה, מסיבה, חסכונות, מבחן באזרחות, בן אנוש מפזז, הצפות במסנג'ר, מסיבות-ענק רועשות ואת הנשיא קצב על תודעתי. עליי לעשות קיצוצים, להתארגן,  ולצפות ליומשלישי, שלפי ההורוסקופ המקודש - יהיה זה היום בו תהא האהבה קרובה אליי הרבה יותר ממה שאני חושבת.

שלכם בברכת שבוע מבורך וגדוש שוקולדה חומה,

אוליביה. :]