ובכן, חסרת אני מוזה מהוגנת לתירוצים נכבדים. נכון, הברזתי לבלוג במשך למעלה משמונת אלפים שנים, ולא עידכנתיו. אך בטוחה אנוכי כי שניים וחצי הקוראים החביבים ישרדו עם או בלי אוליביה מהגגת לצידם.

ובכן. בפרק הזמן שלא כתבתי פה כבר הספקתי לנסות ולכתוב פוסט שמכיוון שהיה גרוע יותר מהדיסק החדש של קווין פדרליין, לקחצי על האיקס האדום במהירות ושבתי לזלול בתיסכול.

הספקתי לקבל פלאפון חדש אשר יחליף את הטרנטה הנוכחית. הוא היה של אבא וכעת כאשר אבא שודרג לדור השמונה עשר, הוא שלי! ויש בו מצלמה. כה מלבלב.

הספיקו להפיץ שמועה פעוטה וזמנית שנישקתי את אלון, הבויפרנד של הילע (עיינו ערך פוסטים קודמים, או הפוסט הזה, למשל).

אגב, אני וניתע בטעות הפצענו היום בחולצה זהה! מההופעה של סינרגיה! כמה מלבלב.

אמש, צעדתי לי בתמימות אין קץ לעבר כיתתי, לאחר הפסקה מרגשת בקירבת חבריי. במבט מצועף ותמים, בהבעה חפה מפשע ונורמטיבית, בקלילות ועם זאת בחירוב נפש צורם (כיוון שנגמרה ההפסקה המבורכת), נטלתי את ילקוטי המהולל והמקושט כמיטב ילקוטיי פריקונים (משבצות, סיכות, סרטים וגומיות).

ובעומדי מול הדלת, ממתינה בשלווה מחשידה ששני הזכרים חסרי המוח יסיימו לחבוט זה בזה ויואילו בטובם להתנדף מן הפתח, עצר אותי זכר נוסף מכיתתי, ואל דבריו נלוו אלפי זוגות עיניים מעפעפות.

"נוע, למה?!"

מיצמצתי בחוסר הבנה משווע. למה למה? למה ומדוע? בהחלט מרתק, אבל שייתן לי לעבור כבר בל אאחר לשיעור אלגברה המחורבן.

אך לפני שהספקתי להגיב בדקירת לשון הגונה, הזכר צווח - "למה צירפתת את החבר של החברה הכי טובה שלך? את החבר של הילע?! למה? זה ממש דוחה! תסבירי את עצמך, הא? ל-מה?!"

הו, מה זה שם מחליק לו במורד כתפי? הילקוט, ללא ספק זהו הילקוט.

פערתי פי כפר מיוחם.

"אל תשחקי אותה מופתעת!" סינן העלם וחמק לו מנגד הסף. אני? א-נ-י?!

נו, בחיי. לא דיי בכך שכמעט אף אחד לא מאמין לי שאני עודיני בתולת שפתיים, כי "לפי האישיות שלך רואים שכבר עשית רבע מהיקום, בלונדה".

הו, לא דיי בכך, אלא בנוסף לכל אני גם, מסתבר, כלבה בוגדנית וחסרת משמעת. וביננו - מהו הסיכוי לפיו אני, נוע, נוע שם-משפחה-מסויים, אתקע את לשוני בפיו של אלון?

את הילע אני מכירה כעשר שנים. עשור!

ובכן, סביבתי לא הייתה המומה כפי שאני הייתי. שיטחתי בפניי מאיו את סיפור חיי המרגש והיא כיווצה את גבותיה בניסיון להבין את המתרחש, חייכה קימעה ופלטה - "הו. רק לך קוראים דברים כאלה. בואי הנה, תביאי חיבוק".

בואי הנה, תביאי חיבוק.

בואי הנה, תביאי חיבוק?!?

יקירה, חיי עומדים מנגד, נפשי הפגועה אצה לה בינות שיחיי החמלה, שמי נרמס על ידיי נעל דיאדורה מאובזרת של איזשהו זכר מצוי מכיתתי, ציפור-נפשי הלבנה עפה לה והותירה גוף מיותם ופגוע, ובפחות מדקה של מונולוג של הזכר ההוא, אני, נוע אותו-שם-המשפחה-המסויים - על סף הגיהנום, משתטחת על פתחו כמבקשת רחמים ודרור.

ניסיתי להסביר כל זאת למאיו. היא רק העירה שכהרגלי, אני מגזימה ברמות בל-יתוארו. כהרגלי. אני לא מגזימה, אני צודקת! ניסיתי להבהיר לה בייבבות, אבל היא הציעה לראות את הצד המשעשע בכל העניין.

ובעודי חוזרת שוב ושוב על נאומי העמוק כנערה מבוהלת ומיוסרת שחייה תמו, ניתע הפציעה, זרקה את ילקוטה לצידי, הרימה מבט עייף וסיננה בקול נמוך, "נוע, מה הפאקינג בעייה שלך?"

כן כן, גם מילנר (אותו קוראיי הבלוג הקבועים מזהים כלאחר יד) אמר שזה דווקא משעשע. ובדיוק בעודי מתייסרת לנגד עיניי חבריי המשתאות, הפציעו כמה זכרים אשר בהחלט לא מכירים אותי באופן אישי, וציחקקו.

"היי, עזבי את זה שבגדת בחברה הטובה שלך, אבל עם אלון?!"

תזכירו לי איך קוראים לכם?

לא עזרה מאומה. נאלצתי בעל כורחי לספר להילע את התקרית לפני שמישהו אחר יטרח לספר לה, ולא בעדינות. צלעתי לעבר כיתת המתמטיקה שלה בחמשת-דקות-המעבר והסברתי לה בשארית כוחותיי על השמועה.

היא נעצה בי מבט.

נעצה מאוד חזק.

"באמת? ככה הם חושבים?"

"אה-הא".

ואז - בום!!!

האישה התפרעה בצחוק כל כך גדול, כל כך המוני, צחקה עד ששדיה כמעט ונחתו על הרצפה, צחקה וצחקה, התפרעה בצחוקה - "באמת? ככה הם? הם - דיי! הם - חחחחח" היא ניגבה את עיניה הדומעות מצחוק והמשיכה לצחוק ולצווח.

אני מוקפת במטורללים.

הסתלקתי לי וכבר כעבור צמד דקות תמימות השמועה העלובה התפוגגה. ידוע לי מהו מקורה, אבל לא טרחתי לגשת אליו ולהצליף בו. לשם מה?

אם חשבתם שבזאת תמה סוגיית חיי, טעות חמורה בידיכם עטורות הניטים. חמורה עד כאב.

כיוון שהאהבה המחורבנת לא פסקה מלהופיע במוחי. נמאס לי, להתבלבל כל כך. (ברצינות, אם אימא שלי העירה בפניי שעליי לרסן את המחזרים שלי, או משהו כזה, אז זה לא בסדר).

הו, ובפרשת בן האנוש (עיינו ערך פוסטים קודמים) ישנה התקדמות קלה. אך אין אני יודעת, אולי אני מחכה זמן רב מדיי, וגם ככה יש לי חשקוק קוסמי מובהק (עיינו בג'ורג'יה ניקולסון, טיפשים).

המתינו בקוצר רוח לפוסט הבא!

אך לא ארחיב יתר על המידה. יש לי עבודה דחופה לעשות בהיסטוריה וכפי שציינתי בפני ידיד במסנג'ר, אם לא יפסיקו לסתום את יום שישי בעבודות חסרות כל משמעות לנערות טיפשות, אדאג לחבוט באחראים על מערכת החינוך באופן אישי.

אם כן אתנדף לי לעת עתה. מי ייתן ואתם לא תזכו להיחשף בפני האומה כזונות מן הזן המשובח ביותר.

אוהבת עד כאב,

אוליביה. :]

 אגב, כך בערך נראית אנוכי כאשר אני דרמתית. רק בלי טיגריס למטה, וזה.