כאשר נגמר, עושים ביד.

היום, אני וניתע הפנמנו סופית ובאופן בלתי ניתן לערעור, כי העולם מטורף לחלוטין.

לא דיי בכך שבשיעור מתמטיקה מילנר המהולל שר לבן האנוש המהולל אף יותר על כך שהוא "שמן שזה לא ייאמן", ואמר - "הו, נוע בוהה בך כל השיעור" (ובן האנוש כמעט התפלץ ממבוכה, אני יותר, עליי לזכור לסרס את מילנר בשל כך) ושהג'ינג'י השורר היושב שולחן לצידי נהם לי באוזן במשך שעה שלמה.

בעת חמשת דקות המעבר בין שעתיים מסוייטות של מתמטיקה, עם מורה המדמה במראיה צנונית ותלמידים עם רמת משכל של סקוץ', אני וניתע יצאנו לנו לאוויר המסדרון-הבית-ספרי כדי לטעום מעט מן הדרור לפני שייעלם. שוטטנו, ציחקקנו, שוחחנו עם אנשים וצווחתי על מילנר, על מעשיו.

אנוכי: "מה, בשם התחתונים של המלכה אליזבת, עשית שם?"

מילנר: "המלכה המי?"

אנוכי: "אליזבת".

מילנר: "של צרפת?"

אנוכי: "אנגליה".

מילנר: "התחתונים של מלכת אנגליה?!"

אנוכי: "היא כבר מתה, ממזמן מאוד, למעשה. ידעת שפעם היא שהתה באמבטיה במשך שלושה חודשים?"

מילנר: "רצוף?!"

אנוכי: "כן. או שזו הייתה מלכה בריטית אחרת".

מילנר: "מוזר".

טוב, לפני שהסתובבתי לפנות לענייניי המרתקים, הסתובבתי חזרה בלהט וצווחתי - "רגע, לא הצלחת להתחמק כל כך מהר! למה אמרת לבן האנוש שאני מתבוננת בו כל השיעור? הוא בהחלט לא אמור לדעת את זה".

ולאחר מכן, שוטטתי בקרב ידידיי וחברותיי, הילכתי מצד לצד והתרוצצתי כמוגבלת שכלית, צחקתי עד אין קץ, חייכתי והייתי למאושרת מן חמשת הדקות המבורכות הללו. ואז, אני וניתע, שלובות זרועות ומרוצות ממעללינו, כאשר מאיו מתלווה אלינו, פסענו חזרה לכיתת המתמטיקה המושחטת.

ובעודינו נכנסות לכיתה בשלוות-אין-קץ, הבחנו, טוב, היה קל להבחין, בכך שכל זכריי הכיתה מסתודדים מסביב לשולחן שבו ישבתי.

לא, באמת - הם פשוט עמדו שם וחיטטו.

פתחו את המחברות והיומן והקלמר והכל וקראו בשלווה, מראים זה לזה מדיי פעם דברים פיקנטיים ומרתקים. פשוט עמדו מסביב לשולחני ובחנו את דבריי האינטימיים בהחלט בהבעות אטומות ושלוות.

אני וניתע ומאיו החלפנו מבטים מהוססים. אין מצב טוב מזה לשאול בקול תמוה -

מה, בשם כל השדים והשלדים על פני האדמה ביקום כולו, הולך פה?!

ניגשתי אל חבורת המגניבים, אשר, כן, גם בן האנוש בכבודו המכובד ובעצמו עמד שם.

"סליחה?!"

"זוזי שנייה".

זוזי שנייה?!?!

"זוזי שנייה?? מה אתם חושבים שאתם עושים??"

ניתע עוד עמדה לצידי ועיפעפה בחוסר הבנה משווע. גם לדבריה שלה בשולחן ממול החלו לפלוש. הם פשוט הילכו שם לנגד עינינו והביטו בדברינו בשקיקה. וזהו.

"מה אתם עושים? מ-ה? מה הולך פה?? סליחה? אפשר קצת יחס?!"

כמו לנסות ולהפנט כרוב משובח.

"קלוט, קלוט את זה - מעט מן האור מסלק הרבה מן החושך".

"איפה זה כתוב?"

"ביומן שלה".

"יש לי ניטים, ולא אהסס להשתמש בהם", סיננתי בחריקת שיניים לג'ינג'י דמויי האריה והוא רק הדף אותי בנשיות ופער את קלמרי.

המורה הגואלת נכנסה לכיתה ותמהה מה הבלאגן. כולם התפזרו והותירו איתי לעמוד שם ולסדר את הילקוט מחדש. לא הבנתי מאומה. למה, מכל הנקבות הכעורות בכיתה, הם בחרו לחטט בילקוטינו? האם זה 'יום-הצומי-המוגזם-כלפי-פריקונים=טיפשים' הרשמי? וכי הכיצד זה לא שמעתי על כך בעבר?

שרשרת התקריות הביזאריות להחריד לא פסקה היום.

יקיריי, רבותיי, ברצוני להכריז ולהודיע מספר הודעות רשמיות להחריד. איחזו חזק במושבכם ובכל הבא ליד. ולא, לא זה.

נישמו עמוק והסדירו את נשיפותיכם.

להלן.

בהחלט, רבותיי. הילע ואלון נפרדו זה עתה סופית.

ובנוסף:

• ישנה מורה המפלה אותי לרעה. היא מחפת אותי בפינה! מחכה לשנייה בה אבקש מחדד בכדי לברבר על היותי פטפטנית מדופלמת. היא גם ממציאנית דגולה. מי ייתן ותתפלץ.
• תקופת מבחנים. הו! תקופת מבחניפם, קשה יותר מן הקודמת, שבה לחיינו. מה רב העצב והיגון, אך פרט לדגירה ממושכת אי אפשר ממש לעשות דבר. *התייפחות*
• מחר - מסיבת התהמבו!

תהמבו =

תה

וקרמבו.

יחי התיחכום.

והמסיבה תיערך בליל. נאלצנו לשלם כל אחד ואחת עשרה שקלים מחורבנים. בין כה וכה אחסל להם את הקרמבו בן רגע, חבל שאולצנו לשלם.

אגב, אני אינני על מחשבי כעת. הוא נדפק, והכל בגלל אחי הידוע בכינויו בוטן (עיינו ערך).

הלוקיישן: ארוחת ערב משובחת.

יותם: "אבא, המחשב לא עובד".

אבא'לה: "אני יודע".

אנוכי: "כע, צריך ~לעיסה לעיסה~ לתקן את זה והכל".

אבא: "אבל זה ייקח זמן. ברור לכם שכל זה לא היה קורה לולא יותם היה מתעקש להתקין משחקים לא חוקיים במחשב".

בוטן: "לאאא! אני לא אשם!" ומבלי שיהיה ניתן לערער הוא רץ בוכה לחדר השני.

נו, בחיי. העולם השתגע.

אוהבת עד אימה

אוליביה, :]