קוראיי הבלוג הנאמנים וודאי מכירים את מילנר. עתה, אף מילנר עצמו הינו קורא בלוג נאמן אשר מכיר את מילנר - הותר לו לקרוא בבלוגי. לא שזה משנה, הלא כל העולם קורא פה, והיום נודעו לי עוד כתריסר קוראים...

"איך זה יכול להיות, חתיכת בלונדינית מפגרת?!" נבחה ניתע בפתח שיעור ערבית ופערה את עיניה השחורות לרווחה. "איך?? אני, זוער ותום כבר שנתיים בבלוגייה. שנתיים! את קולטת? שנ-ת-יי-ם, חתיכת בלונדינית עם תעודות. ולא עלו עלינו! ואת? כולה כמה חודשים מסכנים וכל המורים, התלמידים והעולם קורא אצלך! את כל כך בלונדינית, שזה לא יאומן", היא נאנחה והשליכה את ילקוטה לצידה.

במשך כל מה שנשאר מהשיעור האומלל השתעשענו עם שתי פקאצות שישבו מולינו, ושאלו האם אנחנו לסביות. לימדנו אותן כיצד להיות לסביות והן קראו לנו במהלך השיעור לראות כיצד הן יושבות זו בתוך רגליה של השנייה, מצחקקות כצמד עגלים. מעורר רחמים. אבל הערתי להן שהן הפקאצות הכי פיקחיות שראיתי והן הודו לי על כך, מיד לאחר שהן שאלו מה זה פיקחיות.

ובכן, בחזרה לפרשת מילנר. כפי שנאמר, מילנר נודע בקרב קוראיי הנאנמנים כיוון שהוא הוזכר רבות בבלוגי.

ביומשבת אני וידיד שהינו בביתו של מילנר.

מובן ששמחתי למראית אוגריו החדשים,

מובן שנטלתי אוגר,

מובן שליטפתי אותו בחדווה,

מובן שהפלתי אותו לריצפה.

האוגר לא זז.

"נוע, הרגת את האוגר. כל האיברים הפנימיים שלו נמחצו פנימה".

מיד - המולה. אחותו הקטנה של מילנר תבכה, מילנר עצמו נלחץ. והאוגר? ללא ניע. "היי", ניסיתי את מזלי, "הוא בטוח חי. הנה, תראו!" ולקחתי אותו לידי וחבטתי בו קלות עם הזרת.

גורנישט.

האוגר הושלך לשקית האשפה. חשתי כאילו קיבתי טיפסה לנחיר. לחץ ומחנק קל. חשתי נורא, בחיי, עם זאת, מחובתי לציין שהסיטואציה - השלכת אוגר תמים ופצפון לריצפה, הייתה פשוט משעשעת. אכזרי. אך מטבע האדם להיות אכזרי. נאלצתי להחניק את הצחוק (נו, בחייכם, האוגר התרסק!) אך מילנר והידיד חשו בו.

"את יודעת שאת אכזרית? גם רוצחת וגם - "

הם המשיכו להתחסד ואני התישבתי מזרחית לצד שקית האשפה, הוזה שהיא זזה. בחיי, בתחתית השקית ראיתי גוש כהה נע ומתפתל קלות, כאילו הוא מוצץ למישהו, כאילו הוא חטף התקף אפילפסיה. חע.

רגע, זה באמת זז.

זז שם משהו. אולי הייתה זו הרשתית שלי, המוח שלי - אוה, רגע, אין לי מוח אשר ינוע. אז זז שם משהו. בחיי.

הצצתי לתוך השקית. מילנר והידיד המשיכו לברבר ברקע אודות דברים בלתי מעניינים בעליל, ואני רכנתי מעל השקית - מיד לאחר ששלפתי את השיער הצהוב שרכן איתי פנימה, כצפוי - עיוותתי את פרצופי לאור הניחוחות, ו -

"הוא חייייייייייייייייי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!"

"בלונדה, תסתמי ובואי הנה. יאללה, הולכים".

"באמ-אמא שלי, הוא חי! הברנש חי!" צעקתי בגיל וקיפצתי בדיוק בהתאם לפירכוסי הברנש.

האוגר נשלף מן האשפה. דאחקות למיניהם הורצו לאור התקרית - "בטח עכשיו הוא חושב שהחיים בזבל", "בטח שאר האוגרים יבקשו ממנו לשים דאודורנט".

יש לציין שהאוגר לא יצא בזול מהעניין, רגלו הייתה בפוזה ממש משונה, כאילו מישהו מנסה לתלות עליה כביסה. והוא נודה חברתית בקרב שארית האוגרים. הוא גם רעד ללא היכר, ועיניו האפורות והמבריקות ננעצו בי, מלאות אשמה. "תחזירי אותי הביתה, בת בליעל", מילמל האוגר. מילנר אחז בו, ולשאלתי האם אוכל ליטול לידיי אוגר נוסף, נעניתי פה אחד - "לא!!!!!"

תופעה נוספת בקרב האוליביה - סוליטר.

נתערב, קוראים מהוללים, על אוגר מפרכס, שכל מכריי אשר קוראים את השורה הזאת, ממש בזה הרגע, מחייכים ללא היכר או משתוללים מצחוק, עד כדי מפגש בלתי מומלץ של הלסת עם הבלטות. מדוע ולמה, נשאלת השאלה?

כי מעתה והלאה, נוע-אובססיות-מחרידות-אחושרמוטה-(ע"ר) מכריזה על ה-אובססיה האולטימטיבית לכל עת.

בתחילת היום, לפני שכל האנשים המעניינים מפציעים בפתח בית ספרינו המזוהם הערה: מנהלת בית הספר היקרה, בית ספרינו לא מזוהם, אלא טהור וצח כגן עדן ביום סגרירי.

בעת שיעור.

כאשר אני חסרת תעסוקה פיזית.

בעת שאני מתוודה על אהבתי לבן האנוש המחודש בחיי ובראשי שעשיתי זאת. רק אנוכי מסוגלת להתנהג כך

כ-ל, רבותיי, כ-ל  ה-ז-מ-ן.

אנשים כבר נוטים לרכון לעברי, לצקצק בלשון באופן בוגר ומזדעזע עד אימה, ולסנן, "כל היום האף שלך קבור בתוך הפלאפון שלך עם הסוליטר המזדיין הזה".

אגב, רק אני מסוגלת להתלונן כי אני רואה קלפים בכל מקום לאחר שהפלאפון נחטף מידיי ע"י אדם שהתעצבן מחמת התופעה, ומיד אחר כך למצוא קלף 3 לב אדום, מושלך על הריצפה. 

מסקנות מן הפוסט, מן החיים עד הלום ומכישוריי כבוד הנשיא:

• ברגע שאנשים שאני עוד תוהה כיצד לאיית את שמם אומרים דברים כגון, "אחלה פוסט!", "אני כבר אקח את האייסיקיו שלך מהבלוג, אגב, רק אחרי שנתיים?!", "אוליביה, יש לך שקל?" יש לחשוד כי כתובת הבלוג פורסמה בראש אתר פורנו משובח וידוע או, לחלופין, שמנהלת הבלוג צהובת המשכל נהגה בטיפשות יתר.
• סוליטר - מושא סגידה איום ונורא, ממכר עד כדי חירפון טוטאלי של מערכות מסוג זה או אחר במוח. התמכרות, התמכרות.
• אוגרים - יצורים פעוטים בעלי פנים כה מתוקות, עד כי מעוררות רצון עז לנשק אותם ללא היכר. טיפ מועיל בהחלט לחיים: במידה וזהו יום שרבי ובשמיים ענני נוצה בגוני סגול עליזים כהומו גאה, או יום חורפי, בו השמיים קודרים כאבל באפור-שחור מבריק, ואתם מפהקים כיוון שיש שביתה, דה, והמחשב כבר מטריד - קחו אוגר, תשליכו אותו. זה יעסיק אתכם למשך שעה לפחות ויגרום לעליות ומורדות במצב ההורמונים והרוח. מניסיון. הערה: פגעים נפשיים כתוצאה מתחושת רצח אינם על אחריות הכותבת. תודה.
• עוד בנושא האוגרים המדופלם: במידה ויוצא לכם ביום, נניח, של שביתה, דה, לרכון מזרחית לצד שקית אשפה ורדרדה וגוש כהה נע בה - זהו אוגר, ללא ספק. או לוציפר.
• "כבוד הנשיא, אתה יכול בבקשה ללמדני לפתוח חזייה?" וההזוי מכל בסיפור, הוא שכל הלישכות בהן הועסק הנשיא הכסיל, היו מודעות שהוא מטריד מינית א'יות למיניהן, אך הן שתקו. מר קצב, וודאי אתה, ככל הכנסת, מעיין פה, ברצוני להבהיר לך שהקריירה שלך תמה, וגם אם בכתב האישום תצא מנצח ותיכנס למשרדך עם חיוך גדול מתוח בין אוזניך ותאכל פריכיות בעונג, שמך לא יחזור לקדמותו - השחטת אותו. ואף אוגר לא ימחל לך על כך.

ועתה, לסיום: יאיר טוען כי הכתיבה בבלוגי היא לעילא ולעילא! אח, אין כמו כמו תחושה מסוג זו שמעניק לך מורה להיסטוריה, לאחר שהוא קרא את כל הקשקשת ברשת שסיפקת לאימו הצעיר והזעיר.

להת', קוראיי האהובים,

אוליביה. :]