אני חיה בעידן מחורבן שבו שואלים חברה טובה, "מניינים?" והיא עונה בחדווה, "קצת עצובה, האקסית שלי התאבדה לפי כחודש".
אלוהים. בהמשך לפוסט הקודם המבקש להציב בפניכם את הטירוף האנושי, אני חייבת לומר שמרוב ריגושים, כבר נהייתי אדישה. ישבתי היום בצהריים עם אמא בחדר השינה (לא מה שאתם חושבים) ודיסקסנו. עידכנתי אותה במהלך חיי, באישיויות ואישים הראויים איזכור, והיא יעצה לי כאם לכל דבר. נוסף לכך, נאלצתי למלא איזה טופס לתיכון.
"אמא, כתוב כאן שצריך לכתוב מידע על המשפחה. הורים ואחים. מה הם רוצה ממני?"
"תכתבי, נו".
"אהם. 'אני בת לשני הורים...' או שלושה? אמא, עשיתם אותי במנז'ה-טרואה?"
אמא השתנקה מחמת צחוק וכמו כל האוכלוסין, מאוד התרשמה מהצרפתית שלי. בכלל - לימודי הצרפתית שלי לאחרונה נהדרים ונשגבים. אני כבר ביקשתי מאבא כסף (ארג'ן) והוא ענה כי יש לו מעט בכיסו, בצרפתית. כבר ביקשתי מיאיר, המורה המאיר, לעזור לי, כיוון שאיבדתי את ראשי (או סקור, מסייה, ז'ובליה מה טט, אדה מואה, סיל וו פלה) והוא ענה בצרפתית דבר-מה (הינהנתי בכדי להיראות נשגבת, מבינה וחכמה) ואזיי סיפר בדיחה על בלונדיניות ("איך ארבע בלונדיניות מחליפות נורה שרופה? - טוב, נו, נשב בחושך") והכיתה כהרגלה צחקה בעודה מצביעה עליי וממלמלת בחדווה ובגיל, ושוב מצאתי את עצמי דופקת ברכייה נהדרה לאלון (אני יודעת שאתה קורא פה. אלוהים ישמור, היש אדם אחד ויחיד אשר אינו טורח לקרוא פה?!)
בכל מקרה, כמובן, החיים הלא-שפויים שלי ושל חבריי ממשיכים. לימודי הצרפתית הנשגבים שאנוכי עושה, בהשקעה רבה, יש לציין (יש לי מילון צרפתי-עברי עברי-צרפתי ליד המיטה, שאני אף נושאת עימי לכל מקום כמעט) משמשים לי לעזר.
"אבא שלך גנן?"
"אלס! ז'ה פאפא ארקאולוג'" (אבוי! אבא שלי ארכואולוג - אני דוברת אמת, הוא אכן כזה, כנ"ל לגבי אמא, ולהלן הסבר מוחץ לגבי כישורי החפירה היוצאים-מן-הכלל שלי. הידד).
אגב, האדם שהתחיל איתי ונענה כך, פשוט בהה בי וצווח לחבריו שיש פה צרפתייה כוסית. נעצתי בו מבט שופע להבות ותמרות עשן ופשוט הסתלקתי למקום בו שוכנים אנשים בעלי מצפון (צעדתי לביתי בגיל) שם חיכתה האורחת שלנו מחו"ל - כלומר ממלכת הצפרדעונים לה אני סוגדת לאחרונה, ומאז ומעולם - גברת נהדרה ושמה אן, ומובן שאני מנצלת אותה מדיי ערב ללימודי הצרפתית הנשגבים וכו'. כבר הוכחתי לה בגיל את כישורי הקללות הצרפתיות שלי, ולאחר שנתנגנה באוזניה המילה "חרא" בכמיליון גירסאות שונות ומשונות, והיא חייכה בנימוס אירופאי וחשפה טוריי שיניים צחורות מצחור ונופפה בשערה הכהה, סידרה את משקפיה וכיאות לצרפתייה, נגסה בבאגט וסיננה, "ד'אקור", היא אכן טרחה ללמד אותי לומר 'לילה טוב' (בון נואי) והרשתה לי לצחקק על הצרפתים כאוות נפשי (התלוננתי באוזניה הצפרדעיות על כך שהם פאקינג אוכלים חלזונות. ניסיתי להישמע כבת ללאום תרבותי יחסית ללה-צרפתים העליזים, אך לצערי יהודה סעדו הגיח ממסך הטלווזיה וגרם לי להתחנן לשבלול, ולו אחד).
הזמנתי עימי את מאיו, בפרץ צרפתיזם משובח מאין כמוהו, לסור עימי לקניון למסע לה-פרנסז הכולל קרואסון, שתייה ודיקסיונר (מילון) לה-פרנסז משובח. מאיו נאותה להפציע וסעדנו בארומה (מקום אשר, כמה חבל, לא אוכל לזלול בו לעולמי עד, מכיוון שהיום תפסו אותי גונבת שם שוקולדים בפרץ שוקולדיזם. הילע הנבונה ניסתה לסנן לי "נווווע! היא ב-א-ה" ולשלוח מבט ירוק, יפהפה וחמור סבר, אך אני הייתה שקועה בשלל ובמלצר חייכן. המוכרת שטפה אותי במשך כשעה והילע כמעט שאיבדה את שיווי משקלה).
השתמשתי בצרפתית גם בכדי לקלל את בן-האנוש-לשעבר טלפונית (שבוויכוח המבדר בינו לבין ניתע ניתן לצפות בתגובות בפוסט הקודם) והוא דרש ממני לתרגם את עצמי, עד אשר גייסתי שנינות והומור-אין-קץ ועברתי נושא בחן.
איך שלא יהיה, עליי להקליד עכשיו את הטקסטים למסיבת הסיום. משימה שהוטלה עליי באכזריות חסרת מעצורים (טוב, נו, התנדבתי) בקונגרס של כותבי-הטקס, שלשם מוניתי בעל כורחי (המחנכת הכריזה, "נוע, את שם, נראה לך שאני אוותר על הכתיבה שלך לטקס הסיום!!! חהחהחה" ואני כפשוטי חייכתי וחמקתי קמעה). אלוהים.
מושיקו צד לטאה, קרע ממנה את זנבה, וזנבה המשיך לפרפר שנים לאחר שנקרע מגופה. פשוט ישבתי שם וצחקתי שעות, מתגרה בזנב החוצפן ומנהלת עימו שיחה אינטלקטואלית אודות מלחמת העולם העתידה לבוא בין יפן לארה"ב, בעוד מושיקו מניח ללטאה לרוץ ולייבב ואז, באדישות משעשעת, לתפוס אותה ולנגוס בה. זה כה משעשע. אן הביטה מזועזעת בפרץ המזוכיזם וב'פנאי פלוס' שנזרק על השולחן במטבח. אני מקווה שאין הצרפתים זוללים גם לטאות, נוסף לשאר הזוחלים, כיוון שאם כן, אן וודאי חשבה לה – "קל דומאז', איזה בזבוז. מרד אלור".
ידידי טוען שיש לי שגיאות בצרפתית. אני מניחה שקשה להתמודד עם הטימטום האנושי והמחפיר כאשר אני כה פורייה מבחינה שכלית. הלא ברור שאין לי שגיאות, יש לי דיקסיונר וצרפתית-מחמד להתבסס עליהם.
האם גם אמא שלכם קורצת לכם לפני שאתם יוצאים מהדלת ומסננת, "יפהפייה, לא להיות שרלילה, אה?" ואביכם מצטחק ומצטרף לחגיגת ההטפה-המקוצרת? זה נראה לכם נורמלי? שאלתי את אבי האם זה שפוי. הוא היה שקוע בתוכנית על איזה ארכאולוג דגול בטלוויז'יון, אזיי עליתי לאמא והטפתי באוזנה.
"אמא, זה לא בסדר".
"מה? אני רק צוחקת איתך. וחוץ מזה..."
"אל תמשיכי, בבקשה".
"איך המורים מסוגלים לסבול אותך כשאת קוטלת את כולם כל הזמן?"
"מורה נהדר הוא מורה נעדר. אני צריכה ארג'ן, מון יפהפייה מאמא".
"הממממ". *ציחקוק ממושך*
"אוף! אמא, אני מתחילה להיות משוכנעת שאת בכלל לא האמא שלי, ואבא בגד בך עם החלבן". ולפני שהבנתי את הטעות המרה שבאימרה הלא-מדוייקת ביולוגית שנשגרה מפי, שמעתי את אמא, חברתה שהייתה איתה בטלפון ואת אחי הצעיר גוססים מצחוק. נהדר.
לפני שיצאתי מהבית אמא קראה אחריי, "בלונדינית. בלונדינית אחת הולכת ללונה פארק ו..."
"אמא, את בלונדינית!"
"אבא בהיריון מהחלבן?"
צעדתי החוצה לעבר הדרור. אלוהים, יחסיי עם הוריי מעולם לא נחשבו נורמליים, אך כעת, יותר מאי פעם, אני על סף הלם-קרב נצחי.
ההקלדה הזו של הטקסים למסיבת הסיום מייאשת. נורא.
שאלתי חברה "מון פטיט אמי, אסקוזה מואה, איל אה פוסיבל סיגרט, או ארואין?" (חברתי הקטנה, סלחי לי, אפשר סיגריה או הרואין?) והיא נראתה אדישה ביותר לשגעון השבלולים ורק סיננה, "אין לי".
ממתי כל העם יודע לדבר צפרדעית? מאוכזבת אנוכי.
חברה אחרת טוענת שבלאו הכי אני מתבטאת בבלוג בשפה שדורשת מילון, על כן אם אעבור שפה יהיה זה פשע. לכן הורדתי את רף העברית והעליתי את רף הצרפתיזם, האם זה רע?
נו טוב. יש לי מסיבת-סיום מחורבנת להקליד, וחיים לממש. ערב זך ורך וגדוש באורגזמות צרופות,
אוהבת,
אוליביה. :]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
