זועמת וכועסת התפרקדתי והתהפכתי שוב ושוב, עד אשר הגיעה וודקה עד נפש. הזדקפתי וצעקתי, "דיי! אולי דיי? צריך לפרוש בשיא, פשיטים ארורים!"

הפרצוף המודאג של אבא חדר לחדר הפסטורלי מהר מאוד.

"הכל בסדר, נוע?"

"כן. הרגשתי פטישים בראש, אז הכל בסדר".

הוא חייך ואמר, "שתי הרבה מים".

"מים מבריחים פטישים?"

"חזרת בשמונה בבוקר, את לא עייפה?"

"אני לא נראית לך כאדם עייף?"

"את מייאשת". הוא ציחקק ופסעי לו החוצה, ככל בנאדם חסר דאגות ופטישים שיהלמו ברקותיו. בלאט ולעזאזל. התכסיתי בשנית והגנבתי מבט למראה, בה נערה מוטרדת עם עיניים מבריקות שזועקת - 'לישון, לישון!' ישבה על מיטתה. מראה ארורה, מגניבה כוסיות מודאגות לחדרי בלא היכר.

משועשעת אך כעוסה התכסיתי בשנית. וכעבור שעות רבות, כשהתעוררתי ונזכרתי בפרשת-הפטישים-המתישה (נסו לומר זאת מהר וברצף, קוראים נשגבים) והקדשתי לה מחשבה, לפתע ראיתי שהפלאפון מהבהב, החצוף הפעוט.

על הצג הייתה הודעה מיארדנה היפה, אשר תוכנה היה משהו בסיגנון - "איך את מרגישה? הכל בסדר? אוהבת ודואגת לך".

מיד נזכרתי בליל אמש.

תחילה נפגשתי עם דישה. אחר נסענו לסוף העולם שמאלה, לבית חברה, בכדי לקחת קרשים בג'יפ המפואר של אביה. הקרשים נלקחו ליעדם ואחר נסענו למדורה אחרת, בשמונה וחצי בערב.

במדורה האחרת היה נהדר. הרבה אנשים מהרבה גילאים. לקחתי תחת חסותי שיכור-לייט גבוה בשם שמואלי.

"שמואלי, עץ תפוחים!"

"עץ שזיפים!!!" הוא התלהט. אנשים שיכורים מצחיקים אותי נורא. תמכתי בו בעודו הולך וניהלתי איתו שיחה. שיערו המתולתל היה פרוע ומשקפיו נטויים, כיאה לאדם שלא מחובר לקרקע מי-יודע-מה.

"יש לך עיניים ירוקותתת" הוא שאג.

"בהחלט".

"זה מגניב. זה יפה, וזה מגניב! ואת כמו מלאך". מלאך זה טוב. הוא המשיך לדבר בלהט על מראי החיצוני ואני האזנתי, אף על פי שדבריו היו הגיוניים באותה המידה שאנוכי מרזב. אחר כך חבורה הגיעה.

"איך הולך?" שאלה אחת.

"תראי!" נבח שאולי, "יש לה שיער. שיער - בלונדיני!!!" והוא חטף את שיערי ושיפשף אותו בקרקפתו. "גם - אני - בלונדיני!"

כששאולי היקר צלע בחיקי למחצלת, שכב ודיבר הרבה מאוד על שיער בלונדיני, עוד הייתה נסבלת חברתו. אך בשלב שבו הוא הציע שאעזור לו להוריד את מכנסיו, כיוון שיש לו פיפי, חמקתי. אומלל אחר התנדב לעזור לשאולי במסעו לעבר הפיקחות.

התיישבתי לצד חבורה שעישנה באנגילה והצטרפתי לחדוותם, נחרדת לשלום-שמואלי הנחמד, המפטפט לו על מלאכים ושתן.

קרו עוד דברים רבים. לפידוס, כדוגמה, שתה כאילו אין מחר - וגם מחרתיים נדחה קמעה. הוא סיים שפוך יותר מכל מיץ על פני האדמה. היה זה מזעזע.

צחקתי עם ניתע ועם הוריה, שהגיחו בכדי לעשות בדיקת מדורות, עמדו מרחוק ובחנו את השטח.

בשעה אחת עשרה אני ודישה נאספנו למדורת האם שלנו - מדורה עליזה ונהדרה, שבה נכלל ידיד מקסים שעוזב לארה"ב. לנצח. הוא נשא נאום וכל המאזינים שתו בירה, הנהנו ותהו מתי, למען השם, זה ייגמר. הייתה מוזיקה, גנראטור ותאורה, מדורה (בל"ג בעומר!), שתייה רבה ומזון וכו'. מיכלי גם שתתה.

"מיכלי, מה שלומך?"

"חהחהחהחהחהחהחהחהחהחה". עמוק.

ובכן, ישבנו מכורבלים, ורקדנו לצלילים... צחקנו ודיברנו והיה נהדר. האש דיגדגה בעפעפים. העצים מתייעצים, הציפורים מצייצות, דישה מתדיידשת. כעבור זמן רב התחיל המקרה הבא.

זוכרת אנוכי שנטלתי כוס מיץ תפוזים והוספתי לה מעט וודקה. אחר כך הוספתי יותר וודקה. בסופו של דבר, היה מעט מאוד מיץ תפוזים והרבה וודקה, וכשטעמתי את הוודקה לבדה (וודקה תוצרת כחול-לבן, נפט יותר ערב ממנה) - מיד הוחזר מיץ התפוזים. חברה נהדרה הגיחה כנגדי.

"נוע, מה נסגר? בואי, שבי איתנו. את כל שנייה קמה לשתות, מטורפת!"

השיר 'על הריצפה' של מוניקה סקס' נוגן ברקע, וברנשים קפצו ונהנו. גם אני, עד שסחרחורת גדולה מאוד גרמה לי ללכת לשדה.

"נוע?"

"אני צריכה לשתין".

ליוו אותי צמד חברות בכדי לבצע את המטלה. הן ניסו לדבר בדרך חזור ופרץ צחוק בל יתואר התפשט בי. פשוט צחוק שלא נפסק. האם קרה משהו מצחיק, מבדר ומשעשע? מובן שלא. אך ההיגיון נזל ממני הלאה וצחוק, בכי וחדווה השתלטו עליי.

אני זוכרת קטעים בהם ישבתי בחיק יארדנה, והחברה הנוספת, והן דיברו אליי וביניהן, והן צחקו. ובתור נערה שהתברכה בזיכרון משובח, תכונה שלי הידועה לכל, מדהים יהיה לגלות שבלק-אאוט מוחלט תוקף אותי כעת ופרט למה שדווח לי, אני לא זוכרת ד-ב-ר ממעלליי. (ולפי מה שדווח לי, ההיגיון שלי היה אומלל יותר מאי פעם!)

שוב השלפוחית צווחה. קמתי והלכתי למרחק. בכדי להשתין. כנראה צלעתי, כי מישהי באה לעברי ושאלה מה קורה.

"למה זה לא נגמר? זה לא נגמר!!! שייגמר כבר!!!" צווחתי עליה. הסחרחורת, הפטישים, הבטן הזועקת וכל הנלווים לדבר לא צייתו והפסיקו. חברתי תמכה בי בעודי חוזרת למדורה, צוחקת כאילו אין מחר. הסחרחורת לא נרגעה אולם הצלחתי לחשוב בהיגיון. הנה המדורה, הנה דישה, ופה נמצא סלע לבן ונחמד. שלומות, סלע.

מצאתי את עצמי ישנה שוב. במרחק נראתה נרגילה. הקצתי וניגשתי אליה. אנשים שמחו לקראתי ויארדנה ניגשה.

"את בסדר, חמודה?"

ראיתיה, אבל כל הרקע מאחוריה התערפל. הייתי מאושרת מאוד, ואנשים נוספים הצטרפו למדורה הגדולה, ואף על פי שידעתי היכן אני ומי אני, הייתי כה מבולבלת, לא מבינה כיצד אפשר להתנהג באופן מסויים ולשכוח הכל.

צמד החברות הנהדר דיווח מה היה ומה קרה. מזועזעת אך צוחקת ביקשתי שלא יקחו ברצינות יתרה את דבריי.

"את חייבת לי תודה, ילדה. אין לך מושג איזה מטורללת היית. אפילו יותר מכרגיל!"

חיבקתי אותה חזק. "את יודעת", היא אמרה, "אמרת שאת מאוננת הרבה וכל היום!"

"זה שקר!"

"נכון".

כעבור זמן רב הגיחה השמש. ישבתי בחיק חבריי, התקפלנו והביתה-חיש ניגשנו.

"איך היה, נוע?"

"אנשים שיכורים זה מצחיק!"

"מאוד. יאללה, לכי להתקלח, את מריחה כמו כל הדברים בעולם כרגע", אמא קרצה.

בבוקר הקצתי. עדר הפטישים במוחי פסק. יושבת לי בחדרי, נזכרת במעללי הערב וצוחקת. פרט לזיהום האוויר האיום, לכוננות במכבי האש, לשיכורים שטובלים חלקי גוף הכרחיים באש, ל"ג בעומר זהו חג נחמד.

אוהבת,

אוליביה. :]

נ.ב: בפוסט זה אין ולו תמונה אחת. תתמודדו!