הכל קרה במהירות האור. תחילה הייתה זה בתחילת הפעולה, בצופים. דישה וחברה נוספת נגשו אליי זועמות. שערות דקיקות מקידמת ראשה התנופפו כנגד עיניה. "נוע, את לא תאמיני, הפיצו שמועה שטל מתה!!!"

"מה?" לא יכולתי להאמין. דישה מסרה לי את שמו של מפיץ השמועה הארור. הינהנתי. לאחר מכן המשכנו בדרכים נגדיות, כיוון שהוטל עלינו למכור מזון, ומהכסף הזה לשלם לסמינר שיחול בסוף השבוע, ואני הייתי בלוויית חברים אחרים שתרמו במשימה.

כעבור זמן מה, התכנסנו בחדר שכב"ג. מרכז השבט הביט בנו בעיניים נאיביות ודיווח, כי מנהלת בית הספר זימנה אותו, לדון אודות סוגיית הגרפיטי ("יאללה, לתיכון!" גבפונט עצום וצבעוני בכניסה, ועל הדלת, וברחבי בית הספר. אנו מחזור כ'. יחי התיחכום לדורותיו) שהחשד אשר משתולל בשכבה כעין סערה הוא שהאחראים לוונדליזם האיום הם הצופים ולא אחרים, וכי הציוד שייך למחסן.

המדריכים אמרו כי ישאירו אותנו לדון בדד בסוגייה, ולראות, האם עתה מרכז השבט יתבקש לעמוד מאחורינו כנגד השמועה, במידה וכמובן, האחראים למעשה הקונדס הם לא חבר'ה שוררים מגדודינו. אם כן, הגדוד דן בנושא.

"שכל אחד פשוט יאמר שהוא לא עשה את זה, ואז נבקש מדן לחפות עלינו והכל".

"תראו, זה לא אף אחד מהגדוד, נכון?"

"זה לא אתה?"

"אמא שלך זונה! זה לא אנחנו, אני אומר לך!!!"

"אנשים, אנשים, תרגע, אחד אחד".

הדיון סער אך לא יתר על המידה. ספקות קלים שלחו ידיים בין תודעה של איש לרעהו, כדוגמת חברתי שלחשה, "דה, זה הם. תראי את ההבעה על הפרצוף שלהם", והתמגוננים למיניהם וסוגיהם. כהרגלי השתתפתי בדיון כמיטב יכולתי, ובתומו, נקראו המדריכים ומרכז השבט.

דישה, תופעת הטבע המקסימה, הייתה, כרגיל, סתומה. היא ציחקקה והייתה דישה לכל דבר ועניין, ופניה היפהפיות קרנו. אם כך, הכל, בחיי, היה רגיל. ראיתי כי נושא השמועה לא השאיר חותמו בצורת זעם יותר מדיי, משמע, העניין טופל.

מדריכינו היקרים ומרכז השבט פסעו פנימה. "כן, מה הוחלט?"

"אז ככה. אנחנו הסכמנו כולנו שאף אחד לא עשה את הגרפיטי הזה, ולכן א - "

דישה ענתה לפלאפונה שצילצל בעוז בכיסה. הבטתי בה.

נראה היה שכל הדם מפניה נזל מטה.

כאן הטירוף התחיל.

היא אחזה בידי בעוצמה כפי שלא אחזו בה בעבר, ומשכה אותי, את כל גופי, החוצה מחדר שכב"ג, רצה בעודי נגררת אחריה כמשאית בקר ארורה, והיא בוכייה, והיא צועקת, צווחת, אלוהים, כמה דמעות ליכלכו את פניה המושלמות, והיא צעקה לפלאפון, היא צעקה. "לא, הדר, לא!!!!! תגידי לי שזה לא נכון!!! את עובדת עליי, הדר", היא ייבבה, עינייה האדימו, היא קברה ראשה בין ידיה החיוורות, צעקה עמומה, נרגשת, חתכה את האוויר, "לא!!!!!!!!!!!!!!" ודישה נשברה.

דמעתי. "דישה, מה קרה? דישה, עדי, דיש, תתאפסי", אחזתי בראשה. בשלב זה, כל השכב"גיסטים הסוררים אשר התהלכו בחוץ בהו בנו כמו היינו צלופח מזמר. ניגשו אלינו.

"מה קרה?"

חשקתי שפתיים וטילטלתי את דישה קלות. בכיתי ללא שליטה. "לא דישה. זה לא נכון. תגידי לי שזה לא נכון. אני רוצה לשמוע".

היא הביטה בי, שפתיה נעו, קפוצות, אדמדמות, והיא פרצה בבכי.

כאחוזות טירוף הסתובבנו ובכינו. נתלינו זו על כתפי זו, ובחיי, בכיתי את ליבי. כדמעות דם החונקות את הגרון. אף השכב"גיסטים, בשומעם את המרה, השפילו מבט, תלו ידיהם על צווארם, אובדי עצות, וכי מה ניתן לומר בעת שכזו, והדמעות זולגות, נוטפות, ייסורים, כאב חד המפלח את הלב, והבשורה לא התעכלה כשורה, הלב פועם ושובר ופוער וקורע את צלעותיי, ועתה, רק מזכר התחושה, אני בוכה.

וכותבת.

שניות פסורות לאחר מכן מצאנו את עצמנו עומדות שפופות ובוכיות בחדר שכב"ג. הגדוד כולו תולה בנו מבטים רגשים, "מה קרה? הכל בסדר, מתוקות? קרה משהו? למה הן בוכות, תגידי? הן אמרו לך?"

כשבעים בני נוער, גדוד אלונים, אשר נמנה בין גדודי שבטינו, השבט הגדול ביותר בהנהגת ירושלים. והם שונים אולם דומים, מבטיהם מלטפים את דמעותינו. דישה לחשה, "אני לא מסוגלת נוע, אני חייבת לצאת".

אחזתי בידה בחוזה, עיפעפתי והיישרתי מבט לגדוד. קולי רעד והיה חלוש. "טל - "

אנחות נשמעו. חלקם הבינו. השניות התנפצו כנגד עיניי כזכוכית ושרטו את פניי. בכיתי. ייבבתי. ודישה, שפופת ראש ואומללה, עמדה לידי, מחוסר רצון מובהק, כנגד עיניי הגדוד. "את יכולה, את לומר?" פניתי למדריכה.

"טל, נפטרה".

דרכינו לביתה של טל לוותה בדמעות, בצעקות, ושתינו כאחד, אוחזות ידיים ונרגשות, מרגיעות זו את זו ונלחצות מחדש, מהלכות במהרה ובוכות, בוכות, בוכות.

נאלצנו אנו לטלפן להילע ולמאיו ולבשר את המרה. הן הגיבו בהלם טוטאלי, שתיהן.

בהגיעו לרחוב בו מצוי הבניין בו היא גרה התגוררה, פגשנו בחברות מספר, ניסן הייתה ביניהן. הן אמרו, "אל תיכנסו, אמא שלה ביקשה שלא ניכנס. לכו לבצפר, כולם יהיו שם עוד מעט, כל השכבה".

חזרנו. הדרך חזור הייתה קשה מנשוא, כיוון שהייתה זהה לדרך הלוך, פרט לכיוון ההליכה. בכי. צווחות. דישה וכמו כן אני התקשינו לקבל את הבשורה.

"הם עובדים עלינו".

"מה?"

"אני נשבעת לך, אני לא אכעס אם אני אגלה שהם עובדים עלינו".

"גם אני לא, נוע". והיא אחזה בידי.

צופיפניקים אשר נקרו בדרכינו חיבקו אותנו. אמרו, כי הם לרשותינו 24 שעות, וכי עלינו להיות חזקות, או דבר מה בסגנון. הודיתי להם, ובמשיכות אף ודמעות מייסרות המשכנו דרכינו למבנה בית הספר. גדול, לבן, רחב ידיים, ואדם אשר יתבונן היטב בקדמתו, יראה קצוות גרפיטי עצום, מחוק ודהוי.

זהו בית ספרינו.

אליו טל הגיחה מדיי פעם בפעם במהלך השנה, מפאת הסרטן.

בית הספר נפתח לרווחה. רוני פסיכולוני, פסיכולוג בית ספרינו גדול-השפתיים והנחמד שהה שם, בלוויית צוות נרחב מבית הספר - יועצות ומורות ומנהלת בית הספר. מחנכת כיתתי החיננית, אותה אני אוהבת כל כך, ניגשה וחיבקה אותנו בחום.

ילדים רבים אכן הפציעו בחלל בית הספר העמום.

חברתה הטובה ביותר של טל אחזה בי, ובקול חלוש, סיננה, "אל תבכי, נוע. טוב לה יותר עכשיו. את יודעת שהיא סבלה. היא התייסרה. ידענו שזה יבוא, אבל לא כל כך מהר".

הלכתי מיוסרת לחדר כיתתנו. נשארתי בחושך. זאק הלך בעקבותיי. הוא חיבק אותי. ללא מילים הוא ביקש אותי לשפוך את שעל נפשי, וכך היה.

סיפרתי לו על טל. אוזניים טריות, שלא זכו לשמוע אודותיה או ממנה. הלא זאק לא הכיר את טל. הוא האזין ברב קשב.

ושוחחנו. על טל, על המוות, על התמימות האין-סופית שלה. והיא הביטה בנו, כך חשתי.

ובכיתי.

שהיתי בחברת אנשים נוספים, ורבים. שומעת מכל פה את דעתו בנושא, שומעת מחלק התייפחות ומחלק ציחקוקים והדחקה בהולה.

ובתום שעות ארוכות, הפצעתי בביתי. ההורים חיבקו אותי וגמעו את מילות הסיפור, כיצד נודע לנו דבר מותה, כמים מרווים. הלכתי לישון, מרופטת ובוכייה.

היום, שהינו בחדרו של רוני פסיכולוני כיובל, ואצל היועצות ושות'. לעיתים בכינו ולעיתים צחקנו. שוחחנו על טל. קבוצה גדולה וגדושה של חברות.

הוקמה בבית הספר פינה לזכרה. שולחן שחור, נרות נשמה עליו וספר, לצד עט, ובראשו תמונה של טל, עם הכיתוב, אותו אינני זוכרת בשלמותו, אך זוכרת אני פחות או יותר את תוכנו -

"טל בר דוד

איננה

[תמונתה]

ת.נ.צ.ב.ה"

כתבתי שיר אשר הוצמד לספר, לצד שירים ומילות פרידה של מעטים מילדי שכבתינו, אשר כתבו לה.

זהו תוכנו:

טל

מלאך חום עיניים

עור שחום מחוספס

אישיות טהורה

יקרה מפז.

איך היישרת בעין החול הבוהקת

מבט לעיניי בחיבה.

אצבעות כה דקות, כסעיף בנחל

איך אחזתי בהן בקירבה.

וצחוקך, הוא הצחוק המצחיק בעולם

זאת יעיד כל מכרך.

כיצד התרפקת מצחוקך, וכולם

צחקו מצחוקך כך, עימך.

טור שיניים צחור, וקולך העבה

טון רציני, מעומעם.

אך את, כשצחקת, הוא עלה לגבהים

לא ידעתי כלל על קיומם.

ואמרת, שאין מרגישה את יפה

כפי שאמרו חברים.

חייכתי, באומרי שעינייך נאות

כצמד מבריק של שקדים.

שוחחנו, אי אז, כשאחזת בבטנך

כי הייתה נפוחה וכואבת.

על הלבוש למסיבת הסיום

על דברים שאותם את אוהבת.

שערך החלק השחור, העבה

לפתע גדל מתולתל

וצחוקך העצום נהיה רפה

כששוחחנו אצלך אז, טל.

ועתה, איה את?

כואבות העיניים

בכיתי כבר את כל ליבי.

נעלמת לי, נקטפת

מלאך חום עיניים

מלאך קטן ולבבי.

מייסורייך נגאלת, חברותייך בוכות

זיכרי, את אמרת, כי כל הדמעות

מביעות כי את חשובה לבריות.

מלאך פעוט, מלא אהבה

נוחי על משכבך, טל

טיפות הטל מנגנות על קברך

את עודך כאן איתנו, זאת יודעת

שומעת אני את צחוקך.

פרטי-פרטים מעלילת גילוי-מותה של טל, וכיצד עבר עליי אתמול והיום, אינם חשובים לעת עתה.

וכמו כן, פרטים חסויים למדיי מההלוויה בה לא נכחנו, ממשפחתה, בית הספר והצופים ביחס לטל, ועוד פרטים ודברים שאך ורק לאנשים הקרובים לטל ולסיפור יש הזכות והחובה לדעת. שום כלום לא ייצא מפי אל דפי הבלוג. אין טעם ואין ריח ולא יקרה כדבר.

אנשים אשר אינם מעורבים, לא יהיו מעורבים בעניין.

דברים מפי לזכרה

טל.

ביקשת כי לא אגדיר אותך כחולה. אז, בשבוע שעבר, כשניגשתי לביתך. לאחר תקופת יובש שלא יצרתי קשר, כמספר בנות נוספות. וניסן ניגשה אליי ואמרה, "נוע, תתקשרו לטל. הא מתנפחת. רופאים אומרים שזה סימן לסוף".

"איזה סוף?"

ניסן נאנחה ונמשיה ריצדו כנגד עיניי בעצב. "הסוף, נוע".

מיד טילפנתי. התנצלתי על כך שלא יצרתי קשר תקופה ארוכה. לא שכחתי ממך, טל, ולו לרגע. הייתי מלאת עיסוקים, ובנוסף, דחיתי את עניין החיוג. מחר בערב, עוד יום. אין דבר.

מיד, כפיצוי על כך, הכרזתי כי אבוא אלייך למחרת. אמרת בקול כבד, "טוב, אני אשאל את האחות. אבל נראה לי שזה בסדר, באמת".

האושר, על כך שהספקתי לראותך, על כך שכן יצרתי קשר בסופו של דבר, גאה בליבי. ראיתיך, טל. ודיברנו. ואימך הגישה לי מים. אף באותו הרגע חשבתי לעצמי, שאלו המים הכי הכי הכי טעימים שגמעתי מימיי. כשישבתי עם זאק בחדר הכיתה אתמול בליל, סיפרתי לו. ואמרתי, "אני לא חושבת שהיא שמה לב כמה נהניתי מהמים האלה".

"הו", הוא ענה, "היא שמה לב, נוע".

רגלך הייתה נפוחה. ובטנך. וידייך היו רזות, רזות. השתקתי את הצמרמורת שהתפשטה בקירבי. עינייך, שקועות וכהות, וחיוכך... כה רפוי הוא היה.

טל. תמיד היית שונה מעט. אני יודעת. כולם יודעים זאת. ואף לפני הסרטן הארור, התנכלו לך. לך ולבן זוגך, אלון, אשר איבד גם אח השנה. אלון, שנפרד ממך באימייל כמספר ימים לפני מותך. האם ראיתיו, את האימייל? זאת אדם לא יודע.

רק את יודעת.

הייתם מעט שונים. אין צורך לומר יותר. ולעגו לכם. אך אני, טל, הבטתי לתוכך, כפי שחברותייך הנוספות עשו. וראינו, אלוהים, איזה יופי פנימי היה לך.

אתמול, בליל, בבית הספר, בין כותליו האפורים שאני כל כך אוהבת, ואת כל כך שונאת, אלון אמר, "אח, טל, איזה מלאך היא הייתה". וכולם הסכימו. היית תמימה, היה לך היופי הפנימי הכי עצום שהכרתי ושאכיר בכל ימיי חיי. וסבלת. מהלעג של אחרים, למראך, להתנהגותך. סבלת אך שמרת בבטן, או אמרת בכובד ראש לי, ולחברות. לעיתים הייתי המומה משלוות הנפש שלך. וראיתי בך תווי פנים יפים, אלו שאלון ראה, ואלו שהאנשים המרשעים שלעגו לך לא ראו.

והגוש הממאיר. זוכרת שהתקשרת לבשר לי? לא בכיתי לך בטלפון. רק בתום השיחה רצתי לחיקם של הוריי ובכיתי, כמה שבכיתי. זה לא היה הוגן. אך נולדת עם דבר-מה גנטי, שלאורו, הסיכויים לגוש ממאיר אצלך היו גבוהים למדיי, וכך היה.

מאוחר יותר סיפרתי לך שלא בכיתי לך בטלפון כיוון שלא חשבתי שזה יעזור. ואת אמרת לי, שדווקא הבכי יעזור, כי הוא מראה שבאמת, באמת אכפת לי, ועצוב לי על גורלך. שתדעי, כמה שאנחנו, חברותייך, ואלון, כמה שבכינו על מותך, ואכפת לנו ממך, את תחסרי לעד, לנצח.

היינו עושות לך פרצופים מוטרפים ואומרות שטויות רק בשביל שתצחקי. איזה צחוק היה לך, אלוהים ישמור. הצחוק הכי מוטרף ומבדר על פני האדמה כולה. אין לתאר את צחוקך - רק מי שזכה לשמוע אותו יודע. אני זכיתי לכך.

הוא מתנגן באוזניי.

בשבוע שעבר, אצלך בבית, שיעשעתי אותך בפרצופים שכאלו. את צחקת, אך באופן חלוש מאי פעם.

אי אפשר להאמין, טל, שזהו הסוף. לא נתפס. לא, לא אראך יותר? איה את עכשיו, אני נטרפת מהמחשבה, איפה את, לעזאזל? האם תזכי לקרוא שורות אלה? הלא גם לך היה בלוג. אלא שלא ידעת, כך נדמה לי, על קיומו של בלוגי.

אני זוכרת אותך, באופן מוחלט, טל. את מראך, את צחוקך, את הדברים אשר אהבת - פו הדוב, ואווריל לאבין, ואת אלון, וניצן. וכל מה שסיפרת לי בשבוע שעבר, ואת המים, וכל מה שסיפרת לי אי פעם, הכל.

את המסעדה שהלכנו אליה בקיץ, כמה וכמה חברות, ואת היית עם בנדנה וקביים ללא שיער, והנוכחים במסעדה בהו בך. את לא ראית, או בחרת לא לראות, וצחקת הרבה, וזללנו מזון מהמסעדה, והגלידה לקינוח, זוכרת?

אצלך בבית, כשעשינו עבודה בגאוגרפיה, ואת ההפסקות בהן שיעשענו אותך, וכיצד סיפרת לי עלייך ועל אלון, ומפגשינו, וכיצד באנו לבקר אותך בבית החולים, במחלקת הילדים, והשתגענו, וצחקת המון, עם או בלי מכשיר מרתיע שהיה מחובר לגופך, אבוי, כמה זכ4רונות צפים עתה במוחי, עוד ועוד ועוד, דברים רבים שקרו לנו יחדיו, טל. אני מפחדת לשכוח חלקם ולא להעלותם עתה, אף על פי שאת ואני יודעת שלא שכחתי ובל אשכח. ומסיבת ה"הפתעה" בקניון? היית עם בנדנה אדומה. יש לי תמונות רבות מהמסיבה, ותזכורת בפלאפון אשר מחקתי אתמול, שעליי לשלוח לך אותן. יש לי עוד את המיילים ממך. את ריח בית החולים. את כל השיחות, כל כולן, שניהלנו בטלפון. את הפיאה היפה. וכיצד אמא של מאיו, שעובדת בבנק הדם, שלחה לך יחד פתק עם הקדשה אישית. נזכרתי בכך לפתע. וכשסיפרת כאשר קנית בגדים חדשים. וכשראינו, קבוצת אנשים, יחדיו איתך, אני זוכרת, את "לשחרר את ווילי". עד שנרדמת. את בראבו, התוכי.

אני נזכרת עוד, ועוד, ועוד. אני בוכה עכשיו.

רואה? אני בוכה.

אני אוהבת אותך כל כך.

לא תזכי לבוא למסיבת הסיום, אשר אופיה ותאריכה שונו וישונו, עם נעלי הקרוקס, עליכן החלטנו שתלכי, מכיוון שרק איתן את מסוגלת להלך, בהתחשב ברגל הנפוחה.

אני מספידה אותך באהבה רבה.

בחיבה רבה.

יכולתי, כמו כולם, לעשות יותר. לטלפן יותר ולתת יותר. יכולתי. לסיכומו של דבר, ראיתיך.

לפני הסוף.

עם התלתלים החדשים והקצרים שלראשך.

הסתקרנת מהשאלה כיצד הם יראו כאשר יגדלו לשיער ארוך יותר, כפי שהיה פעם. וכיצד זה ששערך החלק נהיה מתולתל לפתע. פלומתי ונעים.

אני אוהבת אותך.

טוב לך יותר עכשיו, טל. נגאלת מהייסורים שהביא הסרטן הטיפולים שלאחריו.

טל בר דוד, יהי זכרה ברוך. תהיה נשמתה צרורה בצרור החיים.

כן ירבו אנשים כמוה. טהורים, תמימים ומקסימים.

אוהבת,

אוליביה. :[