חייבת להתחיל ולעבוד קשה על כישוריי הכותרות שלי. כלומר, חוסר כישוריי הכותרות שלי.

אני אוהבת את הפסנתר!!!!

 למעשה, מכורה אליו קלות. ידיד טוב טען כי הוא מכור לגיטרה שלו יותר משאני מכורה לשוקולדה - מובן שמחיתי, אך בלב, מפניי שטיעוניו היו משכנעים עד כדי פליאה - הוא מסוגל לנגן 12 שעות ביום, ממש כסלאש מגאנז'נ'רוזס.

אך אני משומנת לחלוטין. כבר חמש-שש שנים שאצבעותיי נוקשות על קלידים נוגדיי-צבע להנאתן. אין אורגזמת-חדווה גדולה מזו של מוצרט, יצירת בלוז או אקורדים של גלי עטרי - כן, גלי עטרי - סיגרו את הפה - שאני יוצרת!

אלו מכם המכירים אותי היטב מודעים לכך שאני אוהבת במה. לא בכדי אני במגמת תאטרון, ומוזיקה. כן, בלי להתרברב יתר על המידה,

 התקבלתי לשתיהן! אה-הא! כןןןן. :]

אני מניחה שקשה מאוד להתעלם מעובדה זו, מפני שכל שתי דקות ומחצה אני טורחת לצווח, "מוזיקה ותיאטרון, מו-זיקה ות-אטרון, יהה, מוזיקה ותאטרון!!!" במנגינות צופיות והפועל-ירושלמיות מגוונות לרוב, אשר מאלצות את האומללים שסובבים אותי להביט בי במבט נוקשה וזועם או לחלופין להשתיק אותי בעזרת:

• "תסתמי, חתיכת בלונדינית מטורפת".
• מסקינטייפ.
• "הבנווווווווו"
• "שקל? דגל, או בעיטה לרגל?" (שקל. אני חייבת כל אחד ויחיד מהם לקניית צ'ופרים לחניכות, לקראת הטיול הממשמש ובא. אם כי האפשרות השנייה מפתה לא פחות)
• "כל הכבוד!"
• "אם הייתי מקבל דולר על כל פעם ששרת את זה היום..."

אני מניחה שאתם צודקים, זה אכן התחיל לייאש בפעם ה-68. אולם אין מה לעשות, מודה ומתוודה אנוכי כי מחשבה טהורה יחידה על כך שלרשותי שני סוגים שונים של במה לשני נושאים שאני אוהבת עד כלות, גורמת לי לתחושת חינגה כזו שלא נראתה כמוה ברחבי תבל מאז הוקרצה פמלה אנדרסון החסודה בבגד-ים אדום, מנהדסת בחול ב"משמר המפרץ".

חי נפשי, בתור סטרייטית מובהקת, הייתי עושה אותה.

כן, הפסנתר, הניצב ממש כאן, בחדר המחשב הנהדר שלנו, ומביט בי כעת, יתר ארוך וצהוב קושר אותי אליו וזועק, "גשי הלום, נוע, 'הבלדה לאדלין' של קליידרמן קוראת לך לפרוט על צליליה...".

אך הזיקה הפסנתרית והמובהקת המנצנצת בי נוצרה בייחוד הודות למורי החדש לפסנתר, מר-פוצי.

מר-פוצי הינו אדם אשר עונה להגדרה אותה הטביעה ניתע, בעזרתו הבלתי נלאית של תום. "פוצי".

פוצי הינה תורה שלמה שיש להבינה מבחינה פילוסופית. בדיוק כך:

קחו רגע או שניים מחיי היום-יום הסואנים ש'לכם, צאו למרפסת, יער, ביקתת-עץ, זולה, קנקן הנרגילה שלכם, כיסא העץ המתפורר והכהה, אי בודד, מתחת לשולחן האוכל, אוסטרליה או פמוט - כל דבר בעל פוזה מתבודדת ושלווה, והתפרקדו נא.

עתה היישירו מבטכם לאן שתחפצו וחישבו עמוקות על מהות הפוצי. חישבו והרקידו בלשונכם הורודה את המילה "פוצי" פעם אחר פעם, האזינו להברות ולצלילים והרפו את שריריכם. מהם אנשים פוצים? על אילו קריטריונים יש לענות, בכדי להיות חמוד עד כלות ופוצי?

פוצים דורשים תמימות, עיניים גדולות או קטנות למדיי, מבט תוהה, אישיות דהויה... פוצים מקיפים אתכם יום אחר יום - סטלנים, בלתי מחושבים וחייכנים, לעיתים שקטים מעט ומהורהרים.

עלולים להיות אינטיליגנטים במסווה של דבילים חסרי מורא, בעלי מבט תכול וחיוך משעשע הנראה כאילו שני חוטים מושכים בקצוותיו, נופלים לעיתים קרובות ומתולתלים. אך זהו מקרה נדיר! (וכן, רמזתי על האיקס המיתולוגי! :]).

בכל מקרה, עתה, לאחר שגרמתי לכם לבזבז זמן יקר מחייכם על מנת לשעשע אותי בטיפשותכם המלבלבת, נסו לדמיין מורה לפסנתר, אשר למד ברימון, עיניו גדולות להפליא וחומות כגזע, חיוכו מקסים והוא רזה ושנון. עתה, בפעם השבעים לעניות דעתי בה החלפתי את מוריי הפסנתר, הוא ישאר לנצח. אני בהחלט רואה את עצמי גוררת את השלד שלו לצד כיסא הפסנתר ושואלת האם לספור שמיניות בקול רם. הוא כה פוצי, עד שאפילו האיקס ייאלץ לחייך באופן מבוייש למראה מחווה פוצית שכזו - תורת הפוצי סובבת את מר-פוצי.

אני מניחה שיש ביננו מתח מיני מסויים, עד כמה שיכול להיות בן ברנש נשוי+ילדונת ונערה צעירה ומטורפת, אך מחמאות מפיו לגביי ולגבי נגינתי, או לחלופין - ביקורת, נשמעים כמתק מנגינה של בייבי-מוצרט. הוא כזה פוצי, שאם הוא יאמר דבר-מה כגון "כוס אמא שלך, באך" אז העולם יתפקע מחמת עדף-הלם.

ועתה, עצם העובדה ש... טוב, ובכן, התקבלתי למוזיקהההה ולתאטרון! נהנה נהנהנהנההההה ובנוסף, שיש באמתחתי המורה החביב בקוסמוס וכי תגלית הג'אז והבלוג ויצירות האקורדים שאני כה מחבבת, גורמים לי להביט בכיסא-הפסנתר במבט סקסי מדיי, יחסית לכלי ישיבה מבריק עם ריפוד אדום וידיות עגולות ומצחיקות הנראות כאפיי ליצן פחוסים.

הצופים תופסית זמן רב מדיי מכדי לאפשר לי לנגן ככל שאחפוץ. ולמען הכנות, לעיתים דיי במבט רטוב אחד לעבר הפסנתר ואני מוצאת את עצמי מתרצת מחסור קל באימון. "הכלב אכל לי את הקלידים", "הכלב השתין לי על הפסנתר", "בטעות נינגתי על הדלמטי", "הכלבלב שלי נפטר מבעיות אנושות במעי-הגס, יהי זיכרו ברוך" וכו'. (מיותר לציין כי אין לי כלב, ולו דלמטי, ולו כלבלב).

בכל מקרה, הפסנתר מענג אותי. בריחה אנושית מכולם פרט למנגינות, השתאות מצלילים ארוכים וקצרים, אמביציה, אימון ולימוד בלתי פוסק, תיאורייה מעניינת, תחומים אין-ספור. אינני מקנאה בכל אלו מכם שאינם מנגנים על אף כלי נגינה, מפני שאתם מפסידים רבות - או אף אלו מכם המנגנים באדישות ובחוסר מחשבה על פעולותיכם.

אני אוהבת את הפסנתר. מתוסכלת קלות מכך שאינני הנערה המוכשרת ביותר בעולם, אך נהנית מהעובדה שלעיתים עליי להתאמץ רבות בכדי להשיג תוצאה מסויימת, ואני משיגה אותה. מפני שזהו פסנתר, לא הייטק. זה איננו כלי רובוטי וארור המשוחק על ידי אנשים אפורים ועשירים, אלא אומנות הזוייה ונפלאה שדורשת לא מעט רגש, הומניסטיות ופלספנות - ב-די-וק המצרכים אשר מרכיבים את עבדתכם (אנוכי, דפקטים).

ארוחת ערב, ה-15.10.07, שעה כלשהי, אינעל ראבאק.

אמא: "נוע, כמה שנים בדיוק לא התאמנת על הפסנתר?"

נוע: "אמא, התאמנתי היום בבוקר!"

אמא: "לא נכון. היום בבוקר דיברתי איתך בטלפון ואת סיפרת לי את הבדיחת-בלונדיניות על העיוור, אכלת ואז הלכת לפשק"ץ".

נוע: "ישב"ץ, אמא, ישב"ץ. ישיבת צוות, פור דה לאב אוף גאד".

אמא: "למה את לא מתאמנת? חבל על הכסף!"

נוע: "אמא, עוד מעט וינשרו לי האצבעות. אני מת-א-מ-נת".

אמא: "בסדר. לכי ותתאמני עכשיו".

נוע: "אבל אני עסוקה בלכתוב פוסט".

אמא: "על יאיר?"

נוע: "על פסנתר!"

אמא: "אולי עדיף שתנגני במקום לכתוב פוסט על פסנתר? מה את אומרת?"

נוע: "בסדר, אחר כך".

אמא: "אחר כך? לא אמרת שיש לך פשק"ץ הערב?"

ולסיום מרנין - אלוהימאדירים.

אוהבת,

אוליביה. :]