בפעם הראשונה מזה צאת הבלוג לאוויר העולם העכור - אין סמיילי אשר יעטר את מצב הרוח!
וכי למה?
כיוון שהוא אינו מוחלט. להלן.
אתמול אנוכי, והצוות המדהים לחלוטין שלי, נסענו לנו ל'מקס ברנר' בתל אביב. מובן שאת דרכינו מישובינו הנידח להפליא בפריפריית ירושלים הטחונה ביצענו בכלי תחבורה ארוך מאין כמוהו, הנחשב למרבה-הרגליים של עולם המתכת - אוטובוס.
דבר אשר הזכיר לי פרשה מסעירה לחלוטין אשר קרתה לי לפני זמן מה.
נסעתי לי לתומי באוטובוס. נסעתי בדד, מכיוון שתוכנן היה כי אפגוש מכרים ששהו בתחנה מסויימת ותוכנן כי יעלו לאוטובוס בחדווה ושם אפגושם. מסעיר. בכל מקרה, אם יש דבר שמרטיט אותי יותר מהסולן של MCR, דבר יחיד הוא זה - אנשים באוטובוס.
הם מדהימים. מלהיבים. מרהיבים. בכל צבעי הקשת - החל משחורדיניות מבושמות בעלות ציפורני-פלסטיק מבהיקות ותיקי מותגים מזוייפים ושחורים וכלה בילדי אימו פרוצים, דוסים ממורמרים, אנשי עסקים מכובדים וקשישים מלומדים. כל ריכוז האוכולוסין הרב-גוני של ארצינו הקטנטונת דחוס בתוך אוטובוס. זה למעלה מנהדר. האם זו שמחת החיים האופיינית והעצומה שלי, אשר מתלהבת כל כך מאנשים בלתי מוכרים שיחלפו מולי במהלך חיי מבלי להותיר זכר?
...אם כן, לאור עצה נהדרה, החלט החלטתי כי בפעם הבאה שיזדמן לי לספוג את חמצן האוטובוס מבפנים - יענו לשרוץ בתוכו בגיל - אני אדסקס עם האדם שישבה לידי (במידה והוא אינו נראה כמו, נו, אחד מהאנשים שיש להם חיבה יתרה לכוסים וכאלה).
[תמונה אשר עלתה לי בחיפוש של 'אנשים באוטובוס', אז וודאי שישנו קשר לאנשים באוטובוס רק שאינני מסוגלת להבינו מכיוון שאני מאוד טיפשה].
אז שרצתי באוטובוס. ולצידי ישבה אישה. בחנתי אותה לעומק ככל שניתן.
היה לה שיער חום בתספורת קארה, שיער יבש וחסר ברק ששערות אחדות התקמרו ממנו החוצה. היו לה תווי פנים ארוכים והבעה רצינית ביותר, ועיניים שחורות. אם כי לאור השיער המטריד היא נראתה מעט כפודינג - היא הייתה נאה. כתפיה היו שמוטות ולגופה חולצה ארוכה בצבע טורקיז, לידה טבעת נישואין ועל ברכיה הצנומות הייתה מזוודה חומה ומבריקה כשל איש חשוב וממולח.
את השיחה עימה לא אשכח גם אם שדון חסר אינטיליגנציה יאנוס אותי לשרת אותו בציד יבחושים בליל ירח מלא. זוהי שיחה בל תישכח. ולהלן השיחה, שתועדה היישר בתומה:
אנוכי (מיישירה מבט לעבר הנקבה): "היי".
הנקבה (מביטה בלי מבלי להזיז את הראש ומושכת באף): "שלום".
אנוכי: "מה שלומך? ולאן את נוסעת?"
הנקבה: "אני בסדר, אנחנו מכירות?"
אנוכי: "אני פשוט תיכננתי לדבר עם אנשים שאני לא מכירה מאוטובוסים כדי לאסוף עצות לחיים והכל".
הנקבה (הפעם מסתובבת לחלוטין ומחייכת): "מה זאת אומרת?"
אנוכי: "פשוט, את יודעת, את יותר לא תיראי אותי אף פעם, אז... להיפתח אלייך ולספר לך דברים ואת תספרי לי ואז נעלם אחת מחיי השנייה. אני נוע, בלי ה', איך קוראים לך?"
הנקבה (צוחקת): "לי קוראים אתי, ואני רוצה להגיד שאת ילדה מאוד יפה וחכמה, מי אמר לך לדבר עם אנשים באוטובוס?"
נוע: "מה זה משנה? את לא מכירה".
אתי: "טוב. בת כמה את, נוע?"
נוע: "אני בת 14 ומשהו. אולי תספרי משהו מעניין שקרה לך כשהיית בת 14 ומשהו?"
ברצוני להבהיר שלו אני הייתי אתי, הייתי חושבת את נוע לפסיכופטית מושלמת, כולה בלונדינית קטנה ואפלה עם הרבה מאוד צמידים, שדוחסת את אפה לחיי. אבל גם לו אתי חשבה אותי לפסיכית, מוזרה, למי אכפת? הלא לא אפגוש אותה יותר לעולם.
וברגע בו הירהרתי על כך, נהייתי קצת עצובה, כי ניתוק קשר נצחי נראה לי כדבר בל ייעשה ובלתי אפשרי ולכן, כל כך הדהימו אותי עוברי אורח או טיפוסים באוטובוס, שדרכינו הצטלבו במקרה וכך ייפרדו, לתמיד.
אתי: "משהו מעניין שקרה לי, כשהייתה בת 14 ומשהו? וואו. אני לא באמת זוכרת. אולי את רוצה עצה טובה?"
נוע: "שוט".
אתי: "אל תשימי על אף אחד, וזאת רק את לעצמך. את יודעת כמה חסרת ביטחון הייתי בגילך? משהו. ועוד לדבר עם אנשים באוטובוס ככה? בחיים לא".
נוע: "אני רחוקה מלשים על אנשים ולהתבייש".
אתי (צוחקת וגוררת מבטיהם של אנשים תמימים שכל ייעודם היה לנסוע באוטובוס מבלי שנפשם תוטרד ע"י יצורה מטורללת): "אני רואה, אני רואה, ויש לך מזל שאני לא סתם איש רע שישנא אותך אם תתחילי לדבר איתו".
נוע: "הרבה מזל. אז ספרי לי, הבנתי שאת נשואה, למי, ולמה יש לך מזוודה של אנשי עסקים?"
אתי: "זאת לא מזוודה של אנשי עסקים, ואני נשואה לבעלי. את רוצה שאני אספר לך את החוויה הכי גדולה שלי מגיל 14?"
נוע: "כולי אוזן. אבל ספרי לפרטים, ואם את לא זוכרת אז תמציאי!"
אתי: "חהחה. הייתי אז בת איזה 14 ומשהו, אז כבר השלמתי עם עצמי והייתי שמחה, הרגשתי מאוד יפה ומאוד בטוחה בעצמי, ומאוד אהבתי מישהו מאוד מיוחד".
נוע: "הו! סיפור על אהבה!"
אתי: "תקשיבי. אז אני אהבתי אותו נורא ואמרתי לו את זה, אחרי הרבה זמן שהתבשלתי בתוך זה, ובאמת שבהתחלה זה מאוד כאב לי כי הייתי בטוחה שזה חסר סיכוי... אני מקווה שאני זוכרת נכון... בכל מקרה שיתפתי בזה חברה שלי, כן? היא הייתה הראשונה לדעת ומאוד מאוד אהבתי אותה, אני הערכתי אותה, משהו. והילד הזה ידע עליי הכל ואני אהבתי אותו וזאת מן אהבה שמשאירה משהו בלב, ידעתי שאם נהיה יחד נהיה מאוד מאושרים". אתי עצרה ולקחה אוויר וצחקה בשנית וחזרה והסבירה כמה שהיא לא מאמינה שהיא חוזרת לגיל המחורבן להחריד הזה וכאשר היא חייכה, היו לה קמטים בהירים בצידיי העיניים, והיא נעה במושבה והמשיכה לדבר. "אז, בשלב מסויים אמרתי לו את זה, הראיתי לו שבאחד מהמכתבים שכתבתי לו - אני נורא אהבתי לכתוב, אני עדיין כותבת - היה כתוב בתפזורת במאונך משהו כמו, זה היה, 'אני אוהבת אותך כל כך גם אם...', וואו, לא זוכרת. בחיי. והיו שזורות מילים כאילו אלה משפטים רגילים..."
נוע: "מגנייייב".
אתי: "טוב, אז הוא התרגש והחליט שאני גאון והיה ממש כיף איתו, הייתי בעננים כי הוא הלך לפי אידאולוגיה, את יודעת מה זו אידאולוגיה? כן, אז לפי אידאולוגיה שצריך לתת צ'אנס לכולם ומה גם שהוא העריך אותי מאוד, ואת כישרון הכתיבה שלי והכל. ואז ביום אחד, בבית הספר, הוא והחברה הזאת שלי ששיתפתי אותה בכל העניין, לקחו אותי החוצה, היה נורא קר, שיא החורף, והוא נתן לי קצת שוקולד והם החליפו ככה מבטים ואני לא הבנתי מה קורה, ואז הוא אמר שכמה ימים לפני שנפגשנו, אני זוכרת, נפגשנו ביום שבת בערך ב-11 בבוקר ואז סיפרתי לו שאני אוהבת אותו, אז כמה ימים לפני, הוא סיפר שהיא והוא נגו אחד בשנייה".
נוע (מתנשפת): "מה זה נגעו?"
אתי: "מאוחר יותר התברר שהם פשוט התנשקו והתחבקו וניסחו את זה כ'נגעו', אני כבר השתגעתי וחשבתי... כן. אז בכל מקרה, היא הייתה ה-חברה, אחת הטובות שלי, אהבתי אותה מאוד. והיא בכל זאת הלכה ועשתה לי את זה".
נוע: "מ-ה? דאמט! עם חברים כאלה, מי צריך אויבים?"
אתי: מה לעשות שאני אהבתי אותה מאוד. בקשר אליו - למען האמת נתתי לו כאפה ודילגתי להסעה שלי, זה היה מצחיק, אפילו הוא צחק מזה אחר כך ולא כעס. הוא לא היה כל כך אשם כי הוא עוד לא ידע במפורש שאני אוהבת אותו והוא היה חופשי. הוא סיפר שאחרי אמרתי לו שאני אוהבת אותו היו להם הזדמנויות לעשות את זה שוב והם לא עשו את זה.אז בסדר. כעסתי כי הוא היה נורא אדיש, אבל היא, היא חברה שמעלה באמון..."
נוע: "גועל נפש. איזו מן חברה זו? חברות לא עושות דברים כאלה!"
אתי: "והיא עשתה זאת. היא טוענת שהיא הייתה מאוד עצובה אבל לא כמוני, אני הייתי מאוד מדוכאת, כל כך מדוכאת, ובאותו היום אפילו הייתי בתל אביב עם חברים והייתי עדיין עצובה, את יודעת, ואני מאוהבת בתל אביב. אז זה היה אחד הלקחים לחיים שלי. היה לי באותו היום הרי בית ספר, זה התרחש בהפסקה שהם אמרו לי, והוא עוד נתן לי שוקולד לפני שהוא התחיל לדבר, באמת שזה היה... משהו. בכיתי המון וכמו שלא בכיתי אף פעם. זה לא, לא עושים דברים כאלה".
נוע: "וסלחת לה אי פעם?"
אתי: "החברות שלנו חזקה מכדי שאני לא אסלח לה אבל באמת שאימללתי אותה מאוד עד שסלחתי לה, כי זה הגיע לה. מזה למדתי את אחד הלקחים החשובים, ו - הופ, היה התחנה שלי".
נוע: "אז, שלום?"
אתי: "שלום, שלום", היא שלחה חיוך מאיר לעברי וקיפצה לה לעבר האופק.
ומאז, לא ראיתיה לעולם.
דברו עם אנשים אשר אינכם מכירים! (פרט לנוכלים, רוצחים, פושעים, ידידיו החביבים של בני סלע, מחבלים או פוליטיקאים - גם להם יש נטייה להטריד מינית לאחרונה).
וזה מעין קטע מטורף שכזה, שהלא בכל פעם שאנוכי נזכרת בסיפור העצוב שסופר ע"י הפלונית, אני נתקפת מעין עצב עמוק והזדהות בל תיאמן, שהרי זה מעשה רע ועגום... שלא ייעשה.
מי ייתן ותזכו לחיים למעלה ממאושרים,
אוהבת,
אוליביה. :]
[ובכן, אז התמונה לחלוטין לא מעודכנת ואני כבר מחוסרת פסים סגולים, אך בטוחה אני כי תתגברו ומה גם שמלאי התמונות מוגבל במחשב זה. עימכם הסליחה, חבורת מאותגרים מינית]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
