ביום שישי שעבר, יום בהיר וצח, אי שם באיזור ירושלים, בחטיבה דפוקה כמעט כמסמר משומש, בכיתת-מעבדה, ישבו להם כל חברי מסלול היסטוריה מחקרי.
ועתה - תשאלו נא בקול גדול - מה בשם תחתוני החוטיני ההדוקות של בר רפאלי הינו מסלול היסטוריה מחקרי?
ובכן, רבותיי, התכוננו לפוסט מייגע ולימודי עד אימה.
מסלולים בבית ספרינו:
המסלול הדיאלוגי - אל נא תשמעו לאף אחד שיזבל במוחכם, המסלול הדיאלוגי נועד לערסיאדה המצוייה ולעוד יצורים חסרי מנת משכל.
המסלול העיוני - מסלול הדוגל בשיטת הלימוד הרגילה. המורה מדברת וכותבת והכיתה מצייתת (ומעבירה פתקים וצווחת ומפצחת גרעינים מתחת לשולחן וקולעת צמות בשיער). רוב תלמידיי המסלול ממוצעים, ויש אף גאונים ותלמידים טובים מאוד הנמנים עימם.
המסלול המחקרי - יקיריי, המסלול המחקרי נועד הוא לגאוניי האומה - אכן, להם, החנג'ים. בחדווה יושבים חבורת בעלי האיי-קיו המהוללים ומקנחים באפם. יחי!
וכמו כן ישנם אנשים נוספים במסלול אשר פשוט יש למוח נוכחות בראשם ועל כן הגיעו למסלול הלז.
ובכן, נמנית אנוכי עם עדת החרשנים - אכן, מסלול מחקרי. ועתה תתהו - מה בלונדינית צווחנית מחפשת לה אי שם בין ערימות החכמה?
ציון גבוה.
והנאה. כה מהנה ללמוד בחברתם. אנשים נחמדים, שנונים וחכמים, והמורה - יאיר - אין שני לו! - משעשע, מיוחד, מרתק, בלתי צפוי בעליל. הו, מה רבה היא הציפייה לשיעוריי היסטוריה, כשאתה לומד במסלול המחקרי...
על כן, ויהי ביום השישי שיעור.
ויכריז בחדווה המורה יאיר: "אוקיי, ועכשיו אחרי שלמדנו את מלחמת העולם הראשונה, אנחנו נעמיד פנים שאנחנו ועידת ורסאי בדיוניה לאחר המלחמה. אני אחלק אתכם לקבוצות של מדינות ואתם תצטרכו לדון בנושא".
ותהי צהלה.
ובכן, נמניתי אנוכי עם הקבוצה אשר במקרה מייצגת את אומת הצפרדעים, על אף שמחינו אני ואלון (הבויפרנד של הילע) על ליהוקינו תחילה כי רצינו לייצג את אנגליה (נו מה, הוא חצי בריטי ואני חייתי שם שנה. כיתה ב'. ועם מאמץ קטן אוכל לשחזר את המבטא המרהיב שרכשתי. היש יותר אנגלי מזה?)
בכל מקרה, כך מונינו אנוכינו להיות לצרפתים מדופלמים.
אני - אוליביה, נוע, בלונדה, יבחושה.
הילע. והחבר הדגול שלה, אלון.
גיא .ז. - ילד נפלא וחכם, אך מעל לכל: גאון. יודע הכל. הכל פשוט! אינציקלופדיה מהלכת, איינשטיין מודרני. לא להאמין כמה שהילד פיקח, חכם ובעל ידע.
כל מיני - אנשים נוספים וחביבים.
יונתן - הבלונדיני ההולנדי.
עוד כל מיני אנשים נוספים.
"ובכן", יאיר הטעים, "תקבלו דפים עם המטרות שלכם וכל זה. תזכרו! אתם צרפת, ואתם - ארצות הברית, ואתם אנגליה. דישה, ירדן ודור, אתם גרמניה. אתם יושבים פה באמצע ואין לכם שום זכות דיבור, אלא אם היא תינתן לכם, מה שבטח לא יקרה. אתם סתם יושבים פה ומקשיבים איך תצטרכו לשלם על כל הנזק שעשיתם וזה".
עברו חמש דקות מאז נפל הפור.
לאט לאט העניינים מתחממים. הגיצים לוהטים ולחיינו הלוהטות מתלהטות אף יותר. שזורי זימה, החכמים הללו.
לאט לאט נכנסים אנו יותר ויותר חזק לעניין. ויותר. ובכל ליבינו משתייכים אנו לאומה הצפרדעית.
"אנחנו רוצים 500 מיליארד מארק מגרמניה, פיצויים על כל הנזק שנגרם לצפון צרפת ועל כל האנשים שאיבדנו", הילע מקריאה את זממה מהדף ושולחים אנו מבטים מלאי רשע לסביבתינו.
"מה?" פוצחת רוני החכמה מקבוצת המריקקים בתהייתה. "השתגעתם? לא!"
"נכון", עמית מקבוצת שותי-כוס-התה מצהיר, "זה המון".
התייעצנו דומם. בריטניה הקריאה את הצהרותיה וארה"ב המחורבנת תמכה בה.
"ובכן", פתחתי אני הפעם בדבריי, "נסכים לרדת למינימום 132 מיליארד מארק, בתמורה לכך שנקבל גדה אחת מנהר הריין ומכרות".
וכך הלאה וכך הלאה. יאיר יושב ומשרבט את זממינו ואת כל המתרחש. המהומה גוברת.
"לא!"
"כן!"
"לא הגיוני!"
"בריטניה מכריזה מלחמה על צרפת!"
הא? הכיתה נועצת מבטים בעמית ויאיר מרגיע אותו ומסביר שאין זה הגיוני בעליל. אולם, אומר, נעשה מה שבא לנו. בריטניה בולעת את הצהרתה בחזרה ויושבת לדון בדבריה.
"אוקיי, אם צרפת לא תפסיק עם החמדנות שלה, ארצות הברית תפסיק לייבא את המסחר שלה לצרפת!"
"מה?"
"כן!"
"לא!"
"אולי!"
"מלחמה!!!"
"שתוק, עמית, אתה הורס הכל".
הדיון גובר ולוהט. אנו כיתה גדולה, כל קבוצה היא לא קטנה, כל אחד נוטל יוזמה. כמעט. רק הגרמנים נדפקו, שלושתם יושבים דומם באמצע. "אפשר זכות דיבור?" דישה מנסה את מזלה.
"לא!!!"
"אתם לא יכולים לדפוק ככה את גרמניה", רוני החכמה מגחכת בקולה ועוד אמריקאים משולהבים מצטרפים לצווחותיה. "רדו ל-20 מיליארד מארק, ולמה לעזאזל אתם צריכים את נהר הריין, ומכרות, הרי אין לכם כוח אדם!"
"ברור, יש לכם אינטרס בעד גרמניה".
"נו נכון!"
"אנחנו רוצים לצאת מורווחים!"
"נזק לכוח אדם!"
"אז הכסף ישקם את כוח האנוש ואת השטח הפגוע שלנו!"
"תחי אנגליה! ת-ח-י אנגליה!"
הקולות מתרעמים. יאיר כותב מהר יותר. האמריקאים מתעמתים עם הנאלגים שרוצים להרוויח כסף על חשבון צרפת על אף שארצם לא ניזקה יתר על המידה, ובכך מוותרת ארה"ב על חלקה בכסף. ואנחנו מעלים את המחירים כי חסר כוח אנוש, אין כוח אנוש, לעזאזל!
כינסתי את קבוצתי. "אוה, אני יודעת! מה אם נלך על המכרות ומאה עשרים מיליארד מארק מגרמניה וגדה אחת של נהר הריין, כך שחמישה ולא עשרה מיליארד מארק ילכו לאנגלים המזוהמים?"
"רעיון מצויין!" והעניין מוצהר.
"אוה, נוע", גיא .ז. ממלמל, "אנחנו רוצים יותר מעשרים. נעלה את זה לעשרים וחמישה!"
והעניין מוצהר בשנית בפני הקהל.
יאיר מאשים אותי ברשעות חסרת כל מעצור בר הגיון בכך שהעלינו את הרף לעשרים וחמישה מיליארד מארק, מה קורה לצרפתים, הלא היה הסכם, והוא אומר בקול רם שהכל באשמת נוע.
"זו לא אשמתי! אני רק מצהירה, כי יש לי עודף מרץ!"
אין מי שיקשיב. אפליה. שאלתי את גיא בלחישה האם מתיר הוא לי לקלל את שאר האומות בצרפתית. הוא אמר שעדיף שלא כי יאיר עלול להבין.
הפסקה. חמש דקות מעבר.
במסדרון עיניי ועיניי עמית היוקדות נפגשות.
"אתה יודע", אני מלחשת קימעה, "שהחמדנות הבריטית עולה על גדותיה, בהתחשב בעובדה שאמרתם שאתם בעד דמוקרטיה אבל אין לכם שום התייחסות לדעת הקהל ששוכן באיזור המכרות..."
וההתעמתות גוברת.
חברי המסלולים האחרים נשארים פעורי פה נוכח שינוי העדה המשונה של כולנו. ומה גיא .ז. צווח שם בצרפתית, למען השם?
"ובכן - " צווחתי בפניי ידידיי אשר לא נוכחים איתי במסלול לפני ריצתי חזרה למעבדה, "יש לנו איזה דיון סוער בכיתה, ביי, נדבר, ביי! "
ואצתי רצתי כאחוזת טירוף, כמו כל האנגלים/צרפתים/אמריקאים/גרמנים חסרי כל זכות דיבור ומופלים לרעה ואומללים לצידי. ממש נדחסנו פנימה על הסף.
"כן!"
"לא!"
"למה אתם תמיד מתווכחים?"
"יורדים לעשרים מארק?"
"גם ארצות הברית רוצה להרוויח מיליארד מארק!"
"אם כן אנחנו נקבל חמישה מיליארד מארק וארצות הברית מיליארד, אז הצרפתים יוותרו על שישה מארק מתוך מאה ועשרים מארק לפיצויים?"
"פלוס נהר הריין, נכון?"
"תעזבו את נהר הריין!"
"ומה עם הנשק של הגרמנים? הא? על זה לא חשבתם!"
"שעת התה!!!"
"שתוק, עמית".
"כן, צריך לגזול מהם כלי מלחמה ולהשאיר להם כלי הגנה".
"וצבא?"
"הצבאות שלנו יעמדו בשבילהם במקרה של מתקפה על גרמניה?"
"אפ-שר זכות דיבור?"
"לא!!!"
באיזשהו שלב מילנר (קוראיי הבלוג הנאמנים מזהים אותו וודאי) אמר ליאיר בעדינות רבה שעליו לציין בפנינו שזהו רק משחק. וכולם צווחו עליו. גם כן אנגלי טיפש. קמצן. משחק? חייהם של אנשים נטולים בידינו! העתיד!
גם ככה ובין כה וכה שלושים שנה ממלחמת העולם הראשונה הייתה עוד מלחמה קשה וסופנית, מלחמת העולם השנייה רבת המוות והזימה, המלחמה הקשה בעולם מאז ומתמיד ואי פעם. מהו הטעם? עוד שלושים שנה נמות כולנו כזבובים חסרי יכולת.
הזמנים בראשם הגאוני של חברי המסלול המחקרי נתערפלו. מוצאינו נשכח. הנורא מכל הוא שיימשך הדיון בשיעור הבא, כיוון שלא תם הוא. ואני חוששת שאיבדתי את קולי ואת חיבתי לניו יורק.
פוסט משונה היה זה, אך אני חובבת חוסר צפיות :]
מי ייתן ותזכו לטעום מן הבאגט המשובח ביותר.
אוהבת,
אוליביה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
