מבחינה מוסרית אני כרגע חוטאת מחורבנת, כיוון שעליי ללמוד ולא לשוטט בישרא ולקשקש את דעותיי הפילוסופיות והעמוקות. אבל מה לי ולמוסר? מלבד זאת, למבחן הענק שיהיה בהיסטוריה מחר כבר למדתי במהלך השבועיים האחרונים באטרף. אתמול ישבתי משתיים בצהריים עד שתיים בלילה כמעט ללא הפסקה, וחרשתי את מלחמת העולם הראשונה כפי שאדם לא חרש אותה בעבר.

אגב היסטוריה, ברצוני לדווח אודות מקרה חביב שקרא לפני כשבועיים בשיעור היסטוריה. החזיקו חזק.

אנוכי (ממלמלת במרירות): "אוה, זה עולם מחורבן שמוצף באענשים מחורבנים".

יאיר, המורה להיסטוריה: "כן, קראתי כבר את הדעות הפילוסופיות שלך".

(הילע ואני מחליפות מבטים מעפעפים).

יאיר: "כן, קראתי את הסיפור על הפשפש".

פשפש?

יאיר: "ועוד על שיעור אנגלית".

שיעור אנגלית?

לפתע צנח השקל במוחי הקט ולפי עדויות לוהטות מהסביבה, החלפתי צבעים כעפיפון.

"מממההה??"

"שכחת למחוק את הבלוג שלך מהחתימה באימייל. אני חייב לציין שהכתיבה שלך טובה ומרשימה, אם כי בסיפור הפשפש דרוש קצת ליטוש".

סיפור הפרעוש המחורבן אינו דוגמה הולמת לפרי מקלדתי.

"רגע נוע, ליאיר את מרשה לקורא בבלוגך ולי לא?" מילנר בלע את העלבון. יאיר ציין שמילנר כתוב רבות בבלוגי. מה שנכון בהחלט, כי בכל פוסט בערך מוזכר הבחור.

ידידיי לכיתה אשר כן קוראים בבלוגי כמעט והתפלצו מחמת צחוק. הם פשוט צחקו עד צאת נשמתם. יאיר העיר כי בלוגה של דישה מקושר אף הוא ברשימותיי. גם עתה, כעבור זמן, אתמול ממש, העיר על כך שמוצרט מוזכר כגאן ברשימותיי.

אנוכי: "נית, את יודעת מה זה אומר? עניין מוצרט קבור ממש ברשימות, פירוש הדבר הוא שיאיר חפר ברשימות שלי והוא מודע לכל השריטות שלי".

ניתע: "רק לך זה יכול היה לקרות, בלונדינית מטורללת! (צחקוק מטורף)".

במידה ועוד לא הפנמתם את האבסורד המוטרף כמייקל ג'קסון ביום צח, ברגעים אלו ממש, מורי להיסטוריה יושב בניחותא על מושבו ומתרווח להנאתו וקורא בשקיקה את השורות הללו ממש.

אחוזת טירוף, מבוכה, היסטריה, היסטוריה, כאב מוח אנוש וחריקות שיניים, טסתי כרוח במסדרון בית ספרינו המזוהם והפצתי את הבשורה בקרב אנשים חשובים. מרבית המגיבים התפרעו מצחוק ורובם ככולם העירו ש"רק לך זה יכול לקרות, חעחעחעחעחעחע". כהרגלי הגזמתי ונסחפתי למסקנות לפיהן יאיר יוריד לי מן הציון בתעודה מכיוון עתה נוכח לדעת שלא בלבד שרזה, צווחנית, ממורמרת, עליצה, מלאת תכשיטים, סקרנית וטיפשה אנוכי, אלא גם רדודה, ירודה, קנאית, מטופלת, אומללה, אובססיבית, בעלת הערכה עצמית כשל כרובית, מטורללת עד צאת הנשמה בדילוגים וחסרת מעצורים. למען האמת, במידה ובחר יאיר לחטט בפוסטים הדכאוניים הישנים נושנים, הוא נחשף לדעת דברים איומים ונוראים אודותיי. הו!

אך מצאתי את הקטע המשעשע בכל העניין, אפילו יותר מקטע אחד.

• מחר עם עלות השחר יאיר יזכיר וודאי את הפוסט הלז בפני הכיתה ואני ארצה לחפור בור ולצנוח פנימה.
• ו... זהו.

חיי הגיעו לקיצם המפואר. חיי מסתכמים בכך שמורי להיסטוריה מודע לכך שאני זללנית, שאני שיננתי את מלחמת העולם הראושנה ופרטים אודותיה, שאמא תפסה אותי מעדכנת בבלוג, שמושיקו מיילל לא הפסק. הו!

...האימה.

אוהבת,

אוליביה. :]

נ.ב: הילע, מצטערת שדרכי יאיר גילה שאת ואלון כבר לא מהפוסט הקודם.

כאשר נגמר, עושים ביד.

היום, אני וניתע הפנמנו סופית ובאופן בלתי ניתן לערעור, כי העולם מטורף לחלוטין.

לא דיי בכך שבשיעור מתמטיקה מילנר המהולל שר לבן האנוש המהולל אף יותר על כך שהוא "שמן שזה לא ייאמן", ואמר - "הו, נוע בוהה בך כל השיעור" (ובן האנוש כמעט התפלץ ממבוכה, אני יותר, עליי לזכור לסרס את מילנר בשל כך) ושהג'ינג'י השורר היושב שולחן לצידי נהם לי באוזן במשך שעה שלמה.

בעת חמשת דקות המעבר בין שעתיים מסוייטות של מתמטיקה, עם מורה המדמה במראיה צנונית ותלמידים עם רמת משכל של סקוץ', אני וניתע יצאנו לנו לאוויר המסדרון-הבית-ספרי כדי לטעום מעט מן הדרור לפני שייעלם. שוטטנו, ציחקקנו, שוחחנו עם אנשים וצווחתי על מילנר, על מעשיו.

אנוכי: "מה, בשם התחתונים של המלכה אליזבת, עשית שם?"

מילנר: "המלכה המי?"

אנוכי: "אליזבת".

מילנר: "של צרפת?"

אנוכי: "אנגליה".

מילנר: "התחתונים של מלכת אנגליה?!"

אנוכי: "היא כבר מתה, ממזמן מאוד, למעשה. ידעת שפעם היא שהתה באמבטיה במשך שלושה חודשים?"

מילנר: "רצוף?!"

אנוכי: "כן. או שזו הייתה מלכה בריטית אחרת".

מילנר: "מוזר".

טוב, לפני שהסתובבתי לפנות לענייניי המרתקים, הסתובבתי חזרה בלהט וצווחתי - "רגע, לא הצלחת להתחמק כל כך מהר! למה אמרת לבן האנוש שאני מתבוננת בו כל השיעור? הוא בהחלט לא אמור לדעת את זה".

ולאחר מכן, שוטטתי בקרב ידידיי וחברותיי, הילכתי מצד לצד והתרוצצתי כמוגבלת שכלית, צחקתי עד אין קץ, חייכתי והייתי למאושרת מן חמשת הדקות המבורכות הללו. ואז, אני וניתע, שלובות זרועות ומרוצות ממעללינו, כאשר מאיו מתלווה אלינו, פסענו חזרה לכיתת המתמטיקה המושחטת.

ובעודינו נכנסות לכיתה בשלוות-אין-קץ, הבחנו, טוב, היה קל להבחין, בכך שכל זכריי הכיתה מסתודדים מסביב לשולחן שבו ישבתי.

לא, באמת - הם פשוט עמדו שם וחיטטו.

פתחו את המחברות והיומן והקלמר והכל וקראו בשלווה, מראים זה לזה מדיי פעם דברים פיקנטיים ומרתקים. פשוט עמדו מסביב לשולחני ובחנו את דבריי האינטימיים בהחלט בהבעות אטומות ושלוות.

אני וניתע ומאיו החלפנו מבטים מהוססים. אין מצב טוב מזה לשאול בקול תמוה -

מה, בשם כל השדים והשלדים על פני האדמה ביקום כולו, הולך פה?!

ניגשתי אל חבורת המגניבים, אשר, כן, גם בן האנוש בכבודו המכובד ובעצמו עמד שם.

"סליחה?!"

"זוזי שנייה".

זוזי שנייה?!?!

"זוזי שנייה?? מה אתם חושבים שאתם עושים??"

ניתע עוד עמדה לצידי ועיפעפה בחוסר הבנה משווע. גם לדבריה שלה בשולחן ממול החלו לפלוש. הם פשוט הילכו שם לנגד עינינו והביטו בדברינו בשקיקה. וזהו.

"מה אתם עושים? מ-ה? מה הולך פה?? סליחה? אפשר קצת יחס?!"

כמו לנסות ולהפנט כרוב משובח.

"קלוט, קלוט את זה - מעט מן האור מסלק הרבה מן החושך".

"איפה זה כתוב?"

"ביומן שלה".

"יש לי ניטים, ולא אהסס להשתמש בהם", סיננתי בחריקת שיניים לג'ינג'י דמויי האריה והוא רק הדף אותי בנשיות ופער את קלמרי.

המורה הגואלת נכנסה לכיתה ותמהה מה הבלאגן. כולם התפזרו והותירו איתי לעמוד שם ולסדר את הילקוט מחדש. לא הבנתי מאומה. למה, מכל הנקבות הכעורות בכיתה, הם בחרו לחטט בילקוטינו? האם זה 'יום-הצומי-המוגזם-כלפי-פריקונים=טיפשים' הרשמי? וכי הכיצד זה לא שמעתי על כך בעבר?

שרשרת התקריות הביזאריות להחריד לא פסקה היום.

יקיריי, רבותיי, ברצוני להכריז ולהודיע מספר הודעות רשמיות להחריד. איחזו חזק במושבכם ובכל הבא ליד. ולא, לא זה.

נישמו עמוק והסדירו את נשיפותיכם.

להלן.

בהחלט, רבותיי. הילע ואלון נפרדו זה עתה סופית.

ובנוסף:

• ישנה מורה המפלה אותי לרעה. היא מחפת אותי בפינה! מחכה לשנייה בה אבקש מחדד בכדי לברבר על היותי פטפטנית מדופלמת. היא גם ממציאנית דגולה. מי ייתן ותתפלץ.
• תקופת מבחנים. הו! תקופת מבחניפם, קשה יותר מן הקודמת, שבה לחיינו. מה רב העצב והיגון, אך פרט לדגירה ממושכת אי אפשר ממש לעשות דבר. *התייפחות*
• מחר - מסיבת התהמבו!

תהמבו =

תה

וקרמבו.

יחי התיחכום.

והמסיבה תיערך בליל. נאלצנו לשלם כל אחד ואחת עשרה שקלים מחורבנים. בין כה וכה אחסל להם את הקרמבו בן רגע, חבל שאולצנו לשלם.

אגב, אני אינני על מחשבי כעת. הוא נדפק, והכל בגלל אחי הידוע בכינויו בוטן (עיינו ערך).

הלוקיישן: ארוחת ערב משובחת.

יותם: "אבא, המחשב לא עובד".

אבא'לה: "אני יודע".

אנוכי: "כע, צריך ~לעיסה לעיסה~ לתקן את זה והכל".

אבא: "אבל זה ייקח זמן. ברור לכם שכל זה לא היה קורה לולא יותם היה מתעקש להתקין משחקים לא חוקיים במחשב".

בוטן: "לאאא! אני לא אשם!" ומבלי שיהיה ניתן לערער הוא רץ בוכה לחדר השני.

נו, בחיי. העולם השתגע.

אוהבת עד אימה

אוליביה, :]

הו, מזמן שלא היה לי פוסט נורמלי. פוסט רגיל ככל הפוסטים.

פוסט אחד עוסק בעגילי-לשון מזוהמים ומשנהו בפרעושים. לא נראה כדבר הזה בישרא! לשם שינוי בלוגרית אשר לא מתייסרת על המקלדת על כך שהניטים שלה נתקעו בשרוך של המחוך. עוד ינדו אותי חברתית בקצב החיוכים הזה, אני אינני מספיק קשוחה ואפלה למלא את ייצריהם הנסתרים של אימו-קידס אכולי-ציפורניים.

אם כן, להלן פוסט נורמלי, אשר יסקור יום בחיי הסוערים ויספק את סקרנותכם הצוננת.

אוי, אלוהימאדירים!!!

אין אני מבינה יצד אפשר לשרוד בערימת זכרים שכזאת. באמת, עם בן האנוש (עליו קוראיי הבלוג הקבועים יודעים רבות) מצד אחד ואנשים רבים מדיי מצד שני, ובלונדינית מבולבלת באמצע. חיי הגבות של איימי לי, עליי לפרוש מעולם הלבבות המלבלב לפני שאפגע.

השוקולד אזל. השוקולד אזל! השוקולד אזל + הזכרים בילבלו את מוחי הקטן מאליו. הכיצד ניתן לחיות כך?

כאשר חיטטתי להנאתי בספרייה של בת דודתי מצוא מצאתי שם כל מיני ספרים דקים כחוט דיג, של איזשהו פילוסוף דגול ככל הנראה, ואת שמו שכחתי. משהו עם צליל פיליפיני מעט, אסיאתי.

היה שם ספר כיצד להשיב את האהבה לחיך, ולפי הספר ניתן לעשות זאת בקלות אדירה.

אם כן התמקמתי לי בנישה משובחת והתחלתי לצלול לבין דפיו המזעריים של הספרון.

הלוקיישן: כיתת דוברי אנגלית.

מזג האוויר: סטנדרטי.

מצב נפשי: רעוע, או במילים אחרות, לחלופין - כרגיל.

אנוכי: "זוער, קרוא קראתי בספר דקיק על פילוסופיה טיפים על אהבה או משהו כזה".

זוער *גיחוך*: "באמת?"

אנוכי: "בהחלט. ולפי הספר אני צריכה לחקות את תנועות הגוף של מושא אהבתי או מי שאני רוצה שיהיה מושא אהבתי באופן מדוייק, ולהתאים את הנשימות שלי לנשימות שלו, ולשבת בדיוק כמוהו".

זוער עיפעפה לעברי בחוסר הבנה משווע.

אנוכי: "כן, והיה כתוב אז - 'וכשקצב הנשימות של שניכם זהה, ואתם יושבים אותו הדבר, האם אתם לא מרגישים משהו?' הו, משהו בסגנון".

זוער: "מטריד".

אנוכי: "בכל מקרה, אני בעד להתחיל מעכשיו", ובלי לתת לזוער הזדמנות הגונה להגיב כראוי הדפתי את שולחננו בהתאם לשולחן של בן האנוש והשטחתי על השולחן כמותו. זוער סיננה קללות מספר והניחה לי, פחות או יותר, להמשיך ולחטט בקלמר בדיוק בהתאם לכך שבן האנוש עושה זאת, לחייך למושאי חיוכיו, לשכב ולשבת ולכפוף את גבי בעת כתיבה ולהביט בפרוטרוט על צווארו כדי להבחין מתי הוא מתנשף.

זוער: "אולי תעשי את זה כשתהיו לבד?!"

אנוכי: "זה לא ייראה קצת משונה, כשאני אחקה את תנועות השפתיים שלו?"

זוער הינהנה בכניעה.

בשלב מסויים מספר אנשים מן הצד השני של היכתה הביטו בי ממש מוזר, אולי זה קשור באופן מסויים לעובדה שדימיתי במראי ובתנועותיי סכיזופרן היפר-אקטיבי. באדישות מוחצנת הדפה זוער את שולחננו התמים לאחור ובכך קטעה את רצף מזימותיי, מה גם שבן האנוש עצמו החל להביט בי בשקיקה ולנסות לפענח מדוע אני מחזירה לו מבט זהה מדיי.

מסקנה: כאשר אדם מסויים מחקה להפליא בנאדם אחר ללא הפסק ובאופן מעורר חשד קל לעירעור נפשי חמור, כלול הדבר לגרום לסביבה לחשוש לשלומך.

ובכן, מאוחר יותר באותו היום, בעודי אני משוחחת עם בן האנוש בתמימות אין-קץ, נזכרתי לפתע בכך שהיה רשום בספרון המתחכם כי עליי להביט היישר אל תוך עיניו.

הוא דיבר איתי בתמימות על ציונו במבחן במדעים ונוכח לדעת שאישוניי התקבעו על אישוניו.

הוא ניסה לחייך קימעה אבל שפתיי לא נעו. נראיתי כילדה זהובת שיער ומלאה בצמידי ניטים משונים על ידיי, שזה למעשה בדיוק מה שאנוכי. ולא הצלחתי לחייך או למצמץ, בהיתי בתוך עיניו ועיניי היו עגולות כצמד גולות מרצד, והוא נראה דיי מבוהל, נוכח העובדה כי נראה היה שאני מנסה להפנט אותו...

והוא התקבע במבטו על עיניי, ועמדתי שם ללא ניע, חיוורת, אני מניחה, ובהיתי בעיניו... צאי מזה, נוע - ניסיתי לומר לעצמי בליבי - אך ליבי דמם.

האם סוברים אתם שכיוון שפסחתי פיסקה תם העניין?

הו, לא. המשכתי לבהות בעיניו. בשלב מסויים כבר כמעט ודמעתי, אז שחררתי מעט ממבט הגותיקה המהפנט והשורר שלי והצלחתי כמדומני שוב לנשום כמו שצריך. הוא היה בהלם קרב טוטלי, עיניו דבקו לשלי.

מסקנה: לא יותר תרגילי עיניים מחורבנים. או לפחות לא כה מוגזמים.

"די, נמאס לי לחלוק איתך כל טיפת שמחה, נמאס לי להשוות אותך לכל דמעה לחה. נמאס לקנא, מאסתי מלסבול, נמאס מלייבב, נמאס לי מהכל..." => רבותיי, האם זוהי שורה אשר מושכת תשומת לב רבה כאשר שמים אותה במסנג'ר? בחיי, כמעט ורצח דמים התחולל פה. כל אחד ואחת מתחילים לשלוח הודעות בהולות ואנוכי לא מסינה, עד שטרחתי להיזכר בשורה הזו שכתבתי.

למען האמת הודעות אישיות במסנג'ר זוהי תופעה בפניי עצמה. בייחוד כאשר מופיע השיר לו אתם מאזינים (בקשיחות) כעת.

תופעות מסוג זה גוררות עימן שיחות משונות, כגון (הדמייה):

א': הו, ב', אח שלי, איזה שיר!

ב': הא?

א': איזה שיר אדיר!

ב': מה שיר? איפה שיר?

א': השיר שאתה מאזין לו כעת, ברוש!

וכו'. כיוון שב' האומלל לא מייחס תשומת לב רבה מדיי לפירות האזנתו, ולפתע פונים אליו מיני מינים של א'פים ומדברים על שיר מסתורי ומשובח/לא משובח, ב' חסר האונים נאלץ להיזכר שהוא אכן מאזין למוזיקת רקע כעת והיא מתפרסמת הקרב היקום.

בהחלט.

צילמתי את התמונה הזו מזמן והיא חובבנית להחריד. אבל אני אינני במוטב מבחינת בחירה כשאני מטורללת מעייפות.

לילה זך וחלומות (ר)טובים, קוראים טוביי לב וטהורי נשמה,

אוליביה.

נ.ב: מקווה אנוכי כי הפוסט הלז לימד אתכם דברים מספר.

• מה לא לעשות בחיים (לציית לספרי פילוסופיה של פיליפינים מטורללים ובכך להפחיד למוות אנשים יפים להחריד)
• מה בהחלט לא לעשות בחיים (לבטיח פוסטים נורמטיביים ולהגיש פוסטים עלובים)
• וכו'.

:] לנצח פה לשירותכם.