ובכן.

היה מושלם. לעניות דעתי, לאמור "מושלם" יהיה להמעיט בערכו של הטיול.

היה - חלומי לחלוטין. טיול הצופים הטוב ביותר על פני האדמה. שלושה ימים בהם הצחוק מתגלגל על הלשון עד כדי היפוך קיבה, התיק כבד בגב והצווחות לא פוסקות מלהדהד! היה כה הרבה מוראל וגם הייתי כה היפראקטיבית ורועשת, כהרגלי, ועל כן אני צרודה ונשמעת כטווס מיוסר שזה עתה יצא מהארון ונבעט באשכיו על ידי אביו הזועם. (חי נפשי. כאשר עניתי לטלפון במעין "הלו" צרוד שלא יבייש את סמרה המהוללת מ'הצלצול', האומלל ששהה בקו השני אך ורק במטרה לדסקס צווח וניתק. ולא חזר).

היה משעשע.

נוע יקירה, איה התמונות מן הטיול?

יבואו עוד יבואו! חסכתי מעצמי את עול המצלמה בכפי ופשוט ביקשתי יפה (+ חיוך, עיניים רטובות, אצבע הממששת את החזייה וסקס פרוע) מבעלי המצלמה למיניהם לשלוח לי את התמונות. אם כן הם יועלו בבוא היום.

ישנם חוויות כה רבות שלסתי קטנה מכדי לספר. אולם אדווח לכם על פרט מעניין להפליא - הזוכרים אתם, ברנשים הותיקים ברחבי יקום האוליביה ודואגים לשתות את פוסטיה הרבים כקוניאק משובח, את הפוסט (השנוא עליי ביותר, אגב) הזה? הייתי כה שונה אז. זה היה לפני מטר הזכרים שנחת עליי לאחרונה (לא שאני מתלוננת, בשם כל החס וחלילות ;]). ובכן, בחלק האחרון של הפוסט מוזכר ברנש שהתחיל איתי.

נוע, הו נוע, מה בשם הריס השמאלי ביותר בעין ימין של אסתי גינזבורג הקשר?

אם כן, כאשר היינו במסלול, והיינו כאמור באחוות של ההנגה ומעורבבים מאוד, שוחחתי עם ברנש. חשדתי שהוא זה, ההוא מהמסיבה.

"הממ... היית בשנה שעברה במקרה, במועדון בשם 'הקנדלה'?"

"כע מותק, למה?"

משם התגלגלה השיחה כאודטה מהחרמון לאחר תאונת עומס מצערת, ובסיומה, לאחר דיון ממושך מגלות, התגלתה העובדה כאופן חד משמעי - אכן. היה זה הוא. הייתכן? זה היה כה מבדר ומשונה, וכה אופייני לאדם בעל חיים משונים והפכפכים (או אולי אוליב אוליביה).

לאחוותינו המגובשת, אנרגטית ומקסימה קראו יוספטל, על שם ברנש ושמו יוספטל (אכן! יוסף + טל כשם פרטי. לא נראה כדבר מאז נבוכדנצר). הברנש היה כוכב וכישוריי הניווט שלו היו להיט, בשל כך נקראה הקבוצה כולה על שמו.

לסיום: בעת המסלול וממש בלב צחוקייה מופלאה, מאיה, הידועה כמויה, שותפתי למסע (וחסרת הבלוג), ענתה לפלאפון.

"כן. היי! אה הה. כן... בסדר... רק שנייה". והפלא הושלך אליי בחדוות חיים נהדרה. 

"הלו?"

"נוע - ניצק. לא תאמיני. פשוט - לא תאמיני. פשוט. לא תאמיני!"

"מה יש יקירה?" שאלתי. "איך המרגש?"

"אוונסנס. באים. לישראל".

קפאתי על מקומי.

דומייה מקודשת.

כל הסובבים אותי הביטו בי בתמיהה. הכיצד זה נוע הפכה לאשת לוט מבלי אף להביט לאחור? הכיצד זה נוע קפאה כנציב פלפל מבלי להיכנס לקומה ומבלי להיות סער פדידה? הכיצד זה נוע...?

אוונסנס עולים לממלכת הקודש! אוונסנס באים ישראלה! אוונסנס עולים 360 ש"ח מזויינים שאוכל להשיג רק ע"י דוגי סטייל במזומן עם לקוח מפורנס! היש צדק בעולם?

אנוכי וניצק, בפוזה של גרביל מיוחם.

אנוכי ואנוכי, בפוזה של עלה זית מיוחם.

מעשה בברנשה.

היה הייתה נערה. צעירה, יפה ומוצלחת. היא גררה עימה קנאה לעיתים קרובות. היו לה מנהגיה שלה.

והיא ברחה מן הרגש האיום.

אצה, רצה וקיפצה לה ברחבי העולם הגדול באופן בלתי ניתן לתיאור הולם, וניסתה להבין את יופיו עד הסוף. (אך לא למטרה זו היא רצה).

והיא עברה ביערות, בג'ונגלים, באמזונס. בנהרות עצומים. ברחה מנמרים ונסה מזאבים ונלחמה עם הרעב וצדה בעזרת חנית דג שמנמן. והיא הלכה ורגליה כאבו ושיחיי בר ירוקים ושוטים הצליפו בפניה המיוזעות כשנאבקה בהם בדרכה אל הלא כלום, ובעקבותיה, כך ידעה, רץ הרגש האיום - האהבה, בורים ועמי הארץ, שאת יופיה ניתן להבין היטב אך את כיעורה לא ניתן להבין עד הסוף. (אך לא למטרה זו היא רצה).

והיא נסה ורצה והתנשפה וכפות ידיה הזיעו וציפורניה השחירו בקצוותיהן והיא מעדה מעל סלעים ושמעה רחשי נחשים מן העצים הגדולים בעלי הענפים הגדולים והעלים הירוקים, כה ירוקים, ירוק כה ירוק שלא ניתן להבין - הלא אין צבע שניתן להבין עד הסוף, צבעים הם פלא המייסר את הנפש, והיא רצה ורצה ושאפה אוויר משפתיה. וראתה שבט אינדיאני, היה שם חשמל, אך כאשר ראו האינדיאנים תיירים הם הסתירו אותו והתלבשו כאינדיאנים רק בכדי לתת להם את המרגש, ומשהם הלכו המשיכו האינדיאנים לצפות ב'סקס והעיר הגדולה' כאחד האדם, מה רבים הם החיים בעולם הזה, אלוהיי, והיא חשבה הרבה וראשה כאב וסחרחורת וידיה בלמו אותה מליפול והיא רצה. רצה. אי אפשר ובלתי ניתן ללא צל של עירעור להבין את הבריחה עד הסוף, הלא הפילוסוף המדופלם ביותר לא מסוגל להעלות בנפשו, והיא נתקלה בגילה הצעיר, מפאת הבריחה, בכל פלאי העולם שלא ניתן להבין, בייחוד באהבה. ובצבעים.

והיא רצה כל עוד נפשה בה.

היא רצה במדבריות. היא חשה את הצמא. הצמא היה כה גדול עד שניתן היה למשש אותו ולראות אותו ולנסות להבינו עד הסוף. המר. וגרונה היבש ניחר והיא חשה כיצד פנים-לחייה הורוד מתקלף ומתקלף והכאב מייסר את לסתה והיא רצה ופיה פעור, זוחלת בחול כמו שתמיד רצתה, ממששת את כפות רגליי המוות וציפורניו רקובות, אוה כמה שהיא זוחלת שם, מתפתלת, והנה מים שם באופק - הנה שלולית עגולה וגדולה שקוטרה ושטחה בערך כשטח הכינרת - כאב פתאומי מפלח את פרק ידה, היא נשרטה ככל הנראה מצמח בר קוצי ואפור ומדברי והיא מביטה אחורה והנה, האהבה רצה כמטורפת ואף מדבר לא יכניע אותה - וכך נעלמה הכינרת-כיבכול ככל פטה מורגנה ארורה והיא עוד זוחלת ושומעת מעט מים מחלחלחם מתחת לחול. היא חופרת וחלקיקי החול עפים לאפה ולנחיריה והיא מתאפקת שלא לבכות ולייבב והלסת נרגעת קלות מחמת העיסוק שמצאה לה.

אלוהים ישמור, כמה שכואב לה.

והיא הגיעה למזרח הרחוק. ממקדש למקדש דהרה ופקד עליה מדריכה הרוחני בעל החלוק הכתום והעיניים המלוכסנות לגלח את שערה כדי להבין עד הסוף, אך היא סירבה כיוון ששערה כה יפה, והיא כה יפהפייה, והעולם יפה הוא אך כואב. רק קצת. היא מחייכת ומתחרטת ויושבת ורגליה שלובות והיא במדיטציה, מבינה את כל פרקי ידיה וורידיה וקצות אצבעותיה ונפשה והתת מודע עד הסוף. (אך לא לשם כך היא רצה). והיא חושבת לה, שהנה תנוס ממנה האהבה בת-הבליעל כי הנה, לא היא לא רצה אך נפשה רצה ממנה והלאה, מתחתיה, ולכן היא מתרוממת ומתעופפת בעודה יושבת ועיניה עצומות כלכך חזק שנאגרות בהן דמעות עכורות. אוה כמה שהיא מתנשפת ובספונטניות ניכרת היא קמה ובורחת וסחרחורת אופפת את ראשה לאור המעבר החד מרוחניות מאתגרת לבריחה עלובה.

שתצעק? כמה זמן היא לא דיברה? רק על עצמה לדבר ידעה עימו, רק הוא ידע לקרוא את הספר שהיא כתבה לא ביד, אם כי בנפש.

והיא נזכרה בכל הפעמים בהם התנשקה עם זכרים בחייה, רבים הם הפעמים כיוון שיש לה קסם שלא נראה כמותו, ונוסף לכך היא יפהפייה ושערה ועיניה וחום ליבה. חום? אך קר לה, הכיצד? אולי כיוון שהיא בקוטב, והיא לבושה היטב היטב, ופרוות המעיל מדגדגת את אפה הפצוע והיא מחייכת פתאום כיוון שהיא שונאת קור ובתוך תוכה השנאה ממלאת אותה כדלי מים. והיא רואה דובי קוטב מרחוק והם לבנים ויפים אך אל לה להתקרב. וחוקרים מדופלמים ומדענים שחיים בקוטב חופרים בקרחון לבן-שקוף שכזה, וזעמם של כלבי ים נשמע למרחוק, והררי קרח וקרחון שנמס במי הים הקפואים, אלוהים כמה שקר לה, וקור, כאשר כלכך קר, אבל קר במידה שלא ניתן לזוז - הוא מתפוגג וחוזר וקשה להבין זאת עד הסף (אך לא במטרה להבינו היא רצה).

היא נושכת את שפתיה ובאירופה הישנה והטובה, שהיא כלכך אוהבת, זו עם ספלי התה והשנאה הלאומית והמלחמות והשמלות והגברות הנעלות והזהב המחוייט ונעלי השפיץ לגברים ושטיחי הריקמה, והיא לוגמת מן התה בתוך מיטת לייקרה ושומעת את שיחתן של הגברות המכובדות, ולפתע אהבה מקיפה אותה כלהבה והיא מכה את ידה במטרה לשכוח אך השיכחה לא פותחת את שערי האהבה והיא רצה אל ההווה הכואב ותסרוקותיהן הגבוהות של הגברות נעלמות ככל דבר יפה והיא חושבת כה הרבה עד כי לסתותיה נצמדות כי הן לא דיברו והיא כה רגילה לצעוק ולצווח ולצחוק בקול רם אך המחסור במה שהיא אוהבת נעים לה והיא לא רצה אלא הולכת ומניחה לחלקים מסויימים בגופה להיפגע ועיניה עצומות כיוון שאין לה מה להפסיד והיא הולכת אך ורק אחרי רגליה ושמה מזדחל מאחור ואנשים מביטים בנערה היפה והופ. היא מעדה?

כיצד זה יכלה למעוד? היא לא מצליחה להבין זאת עד הסוף. זה פילוסופי ומורכב וביכולת הקוראים לזלזל אך היא כלכך יודעת זאת עד שפרקי אצבעותיה כואבים והיא נאבקת בדמעות אושר רצחניות. שורף לה הכאב באף.

שורף לה הכאב באף.

ואז היא מנסה סם ואת כאב הסמים היא כבר הבינה עד הסוף מבלי לחוש אותם וזאת ע"י יכולת ההבנה המרשימה שלה בכל הנוגע לדברים אשר עלולים להכאיב לנפשה היפה בבוא היום והיא מרחפת בשמיים בשנית והופכת ללווייתן יפה ומתה, ואז מתעוררת בחדר לבן ודם קרוש על הקיר אך הוא אינו שלה כי היא פקחית מכדי למות ולא למות מכך, מה רבה הבורות בשורות הלבנות שמקיפות אותה והיא צוחקת מתפלאה וההלם שתמיד היא חשה בו שוב מכה בה והיא מבינה עד הסוף. איזו הקלה.

היא רואה נער טוב מראה בעודה בקניון גדול גדול כמו שהיא אוהבת, גדול מכדי לתאר. והיא מחייכת כיוון שהיא יודעת והיא יודעת טוב מאוד שהחיוך הכי יפה לה בעולם, והוא כצפוי נמס בקסם לחייה וכאשר הוא מתקרב היא ר  צ  ה כאחוזת טירוף כמ-ט-ו-ר-פ-ת היא מרגישה זאת כך היא יודעת, אלוהים אדירים, היא צועקת מילה בלתי ברורה כשמש באור יום ומביטים בה מוזר והיא אוספת את המבטים ומנסה להבינם ולהרגישם והיא חיה, היא חיה יותר מכל נערה אחרת כך היא יודעת, אך היא יודעת?

והיא בחיק הטבע כפשוטו מנסה להבין את האבנים, את כמותם וצבעם, אלוהים כמה שכואב לה הראש וחומץ על פצעי נפשה והנה האהבה בעקבותיה בכזו קלילות כבדה וכה משונה הכל ומבלי להבין עד הסוף היא רצה. העייפות וההתנשפות שהיא לא אוהבת כבר הלכו ממנה כיוון שהריצה מרפאה כיבכול את נפשה ששכבותיה העמוקות ביותר עמוקות מכדי שבן אנוש שפוי בנפשו יבין אך הן תכולות. זאת היא יודעת. גווני גוונים של תכלת.

והיא נערה יפה, מתוקה ומקסימה, על כל יתרונותיה וחסרונותיה(?) והיא יושבת במיטה מתנשפת כשדה מתנשפת מתנשמת מחייכת ושפתיה חשוקות ובהירות והיא מרימה את עיניה והנה היא שם יושבת לה האהבה בשר ודם, היא באוטובוס בכלל והיא עייפה אך מדברת את המילים שלא נאמרו ובכל טועה טעויות נעימות לכל... והיא מביטה בעיניי היצר הנסתר ביותר שלה והמיטה נעימה לה והאהבה נושקת את גופה בקרבתה וצוחקת בלי קול ובלי תנועה. צחוק אמיתי של ממש עמוק מים, צחוק שלא ניתן להבין עד הסוף.

אך לא לשם כך היא רצה.

היא לא רצה עוד

בהחלט, פוסט! פוסט נוסף לקודם.

כבר עבר זמן רב מדיי מאז שהקשתי על המקלדת את שעל ליבי. הבלוג פוצץ עד כלות בתמונות ועודכן פעם ביובל, במקרה הטוב. במקרה היותר טוב הוא לא עודכן כלל, וחסכתי מכם ערימת הגיגים שנונים-וונאבי בצבעי ורוד פוקסיה. יחי המחשב התקוע כאיילון צפון! תחי הטכנולוגיה הרופסת כשוקיים של זקנה! יחי אחי המכור למחשב כנרקומן ולא מניח לי אף לא לגעת לשבריר שנייה בעכברון!

מאיו, דישה, אנוכי והילע.

זה אולי התחיל מניסיון להדליק סיגריה כשהיא למעשה הפוכה בפה, אך זה המשיך לכדי חירפון טוטאלי! בנים עם פדים וחתולים עם כנפיים. אני מניחה שאני על סף סכיזופרניה אנושה, וזקוקה ללא צל של ספק לחבורת הברנשים העליזה הזו עם החלוקים הלבנים אשר מגיעים בהסעה מאורגנת. לא שזו, חס וכרפס, אשמתי, שהשתגעתי כליל.

אמא: "הכל בסדר איתך, תגידי לי?"

נוע: "חמאה!"

אני בהחלט מבינה את התשוקה של אמאבא למדוד לי חום כל רגע קט. אך כהוריי אל להם להיות מופתעים - אילן היוחסין החברתי מידרדר יותר מכדור שלג בחרמון, שיצר פעוט מנוזל אחד מתוך 300,000 הפעוטים המנוזלים שיש שם כעת בסופי שבוע. ואם מטילים אתם ספק, ולו לשנייה נתונה, בנתונים ובמאפיינים לסימני מחלת הרוח המדאיגה, להלן לכם, ספקנים ארורים:

• היבחושה המדוברת, האדם שהיא אהבה עד כלות הנפש, נהיה החבר של אחת מחברותיה הכי טובות, לאחר שהתחרמנו מאחורי גבה. ועתה, החבר הכי טוב של האדם התאהב בה, והיא מעוניינת מאוד לצאת עימו, אך חברה שלה התאהבה בו. חברה של החברה הזו אוהבת את האדם בעצמה, כאשר חבר טוב נוסף של האדם אוהב את החברה שאוהבת את החבר הכי טוב של האדם שאוהב את החברה של היבחושה. נוסף לכך, חברה של היבחושה ששונאת את האדם הלז התאהבה בברנש הבי-סקסואל שהיה לו סטוץ איתה אך הוא מצא חברה. היבחושה עצמה נוהגת להשתרלל עם מחצית עולם ונראה שרף הבנים אשר מעוניינים בה עולה על גדותיו. אחד מהם היא זרקה בטרם עת, לאחר שנודע לה שהוא מכיר ילדון מהשכבה שלה אשר הכיר אותו כשפגש בו בסיטואציה, ככל הנראה, עבריינית - כשהילדון הזה אהב אותה תקופה ארוכה מאוד. בכיתה של הילדון ישנו הבן של הפסיכולוגית שלה שידיד של חברה שלה שחברה של החברה שהתאהבה בחבר הכי טוב של האדם שהתאהב בה. בת הדודה שלה על סף התאבדות מחמת קנאה לחברה הג'ינג'ית שלה. נוסף ישנו האדם שאהב אותה רבות והגיש לה פרח ומתנות וכאשר סוף סוף היא החליטה לתת לו צ'אנס ולצאת איתו, הוא התאהב בחברתה אשר התאהבה בחבר הכי טוב של האדם שמעוניין לצאת איתה. הוא נטש את חבריו לאור פגיעה אנושה ובכך נטש את הבחור שנראה כי אף הוא מתאהב ביבחושה, שהיא עצמה לא מבינה מה יש להתאהב בה כך, בייחוד אחר שחברתה הגדולה הודיעה לה כי היא שמעה על אלפי בנים אשר מעוניינים בה. לחברה הגדולה ישנן צלקות על הידיים אך יש לה חבר פאנקיסט גדול אף יותר, שמנגן על גיטרה - ממש כשם שהאדם מנגן בה, או הבנרש-שהיה-אמור-לקבל-צ'אנס, שלמעשה נטש בכך את חברו הטוב שאוהב את החברה הטובה שהתאהבה בבי-סקסואל והציע לעלמה אחרת לצאת עימו והיא סירבה בחירוף נפש - כשחברתה הטובה ביותר חברה של החבר הטוב של הלז שהציע לה לצאת עימו. ויש את חברתה הטובה שמתה על החתיך שהוא חברו הטוב של האדם, ומתה על עצמה, והיא כל-יודעת ונוסף לכך, היא בטוחה שהאקס-של-הזו-שהתאהבה-בבי הוא אימו, כשהוא, המיוסר עד כלות, מיודד קמעה עם הבחור שחברתו לשעבר וחבו הטוב ביותר עתה חברים, והוא מחבב את החברה היפה אך הטפשה של חברתו לשעבר ומקנא בחברו על שיש לו חברה, ומספר על כך ליבחושה בלבד אשר נסחטת על ידי החבר הנוכחי של החברה לדבריו והיא מסרבת לדבר כיוון שהיא עסוקה בלכתוב פוסט ארור.
• יש לי מבחן במורשת מחרתיים.

אני מניחה שלאחד מהשניים ישנו משקל כבד יותר. מכרים יעידו, ויודעי דבר, שלמרבה התמיהה המקודשת הכל נכון, ובמילים אחרות - הרחוב התחרפן כליל. הרחוב + נספחיו המקודשים. האם זו רק אני, או שחיינו הפכו לטלנובלה מהזן הערבי הנחות ביותר עלי אדמות? (אולי חוץ מ"אין גבול לאהבה". בכל זאת, התחכום של הסיפור הזה של הרחוב גובל בבלטה שחוקה בשירותי בצפר).

אם כן, לאור המירמור המתיימר למרמר, אנטול דף ועט (ובגרסת 2007: - משמע מקלדת בתוספת תירוץ כגון "אני מתכוננת למורשת דרך המחשב, אבא!") ואגחך. בפרובוקטיביות מזדמנת ובחיוך על קצה הלסת, אגחך עליכם, בורים ועמי הארץ, עתה הטו אוזן והקשיבו היטב!

ארגונים סונים בעיראק: ועידת בגדד נועדה להבטיח את ביטחון ישראל
אה הה, בערך כמו שאני מלאווח. למה שבגדד תבטיח את ביטחון ישראל? גם עיראן מבטיחה אותו, תוך כדי חימוש?
הבורסה ננעלה בעליות שערים; ת"א 100 עלה ב-1%
הממ. האם אזרח ישראלי תמים שיושב עם כרס שעירה, הבעה אטומה ושקית גרעיניי חמניה כנגד המחשב אמור להבין מה זה אומר??
דיווח: אל-קאעידה תיכנן לפגוע בשירותי האינטרנט בבריטניה
לפגוע באינטרנט? נגמרו כל המבנים להפציץ?
עיתון שווייצרי: הדיווח על מעצר בכיר הטליבאן בפקיסטן - שקרי
מזל שהוא לא נעצר, דווקא נורא חיבבתי אותו. ולמה בשם האלוהים השוויצרים דוחפים ת'אף?!
שיירתו של אבו מאזן הגיעה למעון ראש הממשלה
שירתו של אבו מאזן. מה זה, סוג של נשק חדיש לפגיעה בעור התוף?
י-ם: פעילי ימין קיצוני מפגינים סמוך לבית רה"מ
אוה, וזה שינוי מרענן.
בקבוק תבערה הושלך לעבר כוח מג"ב במזרח י-ם
לא הייתי מופתעת כך מאז שראיתי בנות עם סטרפלס בפורים.
דיווח: ישראל שיחררה את אחד ממייסדי הזרוע הצבאית של חמאס
ולמה, בשל החוטיני המשובץ של אשלי אולסן, הם עשו זאת?
אושר בוועדת שרים: אזהרות בריאותיות על מוצרי נרגילה
והנה מה שימנע מכל נער פלמוני מרחבי ירושלים לעשן אותה.
דוד ליבאי ייצג את משרד מבקר המדינה בדיון בבג"ץ
הידד!
"הבית הפתוח" ביקש מהמשטרה לקיים בי-ם את מצעד הגאווה
המשטרה בתגובה: "וודאי, וודאי, נשמח להדוף דוסים מטורללים מגרבוני התחרה של נשנש מזדמן ובכך לנקוע את שתי הידיים".
נשיא סוריה דן עם בכיר איראני בשיתוף פעולה צבאי

משמע - לקשט מראש את המקלטים?
התנועה לאיכות השלטון: על השופט וינוגרד לפרסם גם מסקנות אישיות
התנועה לאיכות השלטון? איפה הם היו כל השנים?
ישראבלוגרית בלונדינית מטומטמת לא הכינה את שיעורי הבית בספרות וכתבה פוסט מסכן

Oo ביזארי.

חפירות זהו שמי השני (כיאה לבת לארכיאולוגים).

בכל מקרה, למתעניינים, אני מאושרת עד כלות הנפש. אני באמת שמחה. החיים יפים מאוד ואולמרט יפה מאוד. אכן, טוב שהעולם הניב לנו דברים נסגדים כגון: תותים, עוגיות שוקולד, משקפיי שמש, טבעות ונחיריים. אני באמת שמחה, קלילה ומצחקקת בלי סוף. מרגישה שתחושת יופי אופפת אותי ואת חבריי.

שיעורי הבית בספרות

מאת: כבוד הברנשה נוע-אוליביה-כרובית

אי שם, מעבר לענן ברקיע

מאיבר מין נשי ביותר כך הפציע

אדם כה חביב ומשכיל כיאות

כן - הוא זה - המורה לספרות.

בלכתו בבוקר קט לחט"ב מזוהמת

נכנס לכיתה הכה מושי מושלמת

ובהיסח הדעת, אולי בהשפעת כדורים

המורה הנחית כך המון שיעורים.

הכיתה לא הופתעה אך הבלונדה בשוק

"איזו כמות, חי ליבו של ארטישוק!

עד שרק אתחיל להכין השאלות

יגיע הדד-ליין וראשי ייכרת בשניות.

אז משמצאה דקה פנויה ולמחשב הגיחה

מחשבה מטרידה למוחה לא הניחה

"שיעורים - או פוסט שלו אני משתוקקת?"

וכיום מול הבלוג שלה מרותקת.

ילדים, שיעורים זה מעל לכל, אכן!

תחרשו עד אין קץ וכישלון לא ייתכן!

אך אם הפיתוי כה גדול והאינטרנט קורץ

אל תהססו לכתוב עד אין קץ.

שהלא כתיבה, אם שחכתם בכזאת קלות

היא פרי עבודה של - אכן - הספרות.

אכן כן! באיחור מוטרף לכל הדעות, אוליביה מעדכנת. בתום 30 שנות גלות מחוסרות עדכונים, אוליביה, בצאתה מהמקלחת, נוטפת מים ומוטרדת אנושות מניחוחו של הסבון (אלו-ורה, כביכול, אך לבנדר מובהק) - "אמא, אני יורדת למחשב".

"ולמה הדרמטיות?"

"לא עשיתי פוסט שבועות".

אמא הנהנה כיאה להורה מיוסר אשר מגדל בביתו ישרא-בלוגרית צחה. ריחמתי קלות על חוסר הידע המרטיט שנפל בחלקה אך סלחתי לה מפאת העובדה שהיא אימא, ולא אימו.

איך שלא יהיה, אצתי רצתי למחשב והמצלמה בידי, מוכנה ומזומנה להעלות תמונותיה למחשב ברוב הוד והדר.

אם כך, ברגעים אלו ממש, נוע/אוליביה מקלידה בלהט בל יתואר - כריות אצבעותיה כמעט ונשרפות מהמגע הלהוט עם המקלדת השחורה - ועתה, אחת ולתמיד - פוסט.

בפורים, חג הנפצים וגאוות היחידה, התחפשתי לרפונזל - הברנשה היפה זהובת השיער שמכשפה כלאה בטירה, ונסיכה טיפס על שערה בכדי להגיע אליה וכו'.

מכאן ניתן להסיק שאח פעוט בן 8 לא יודע שיש להזיז את האצבע מן העדשה בכדי לצלם היטב.

מכאן ניתן להסיק שבלונדינית זקנה כבת 14+ מסוגלת לגדל שיער שופע בן ליל.

ובכן. בכדי להעמיד פניי בחורה שניתן לטפס על שערה כעל דיונה שוררת, עיניכם הרואות - שערי גדל באורך פלא (וכמו שניתע אמרה - "חעחע, בטח אכלת מלא ויטמינים בלילה כדי שהשיער שלך יצמח"). הנוסחה להארכת השיער כך שמורה עימי ועם פנינה רוזנבלום, ועוד אושיות בלונדיניות המתמחות במראה חיצוני כשל בראץ מיוחמת.

בכל מקרה, חבורת ז'ניקיות מקפצת, שהתחפשו כרוב בנות ישראל - חצאית מיני 100לפת, חותלות שעירות פ33ה, סטרפלס ל9נ*ם. אוה, ואוזניי ארנב. משמע - הן התחפשו לארנבות/חתולות/נמרות/קאובואיות/שוטרות/מעודדות (בכדי להתחפש למעודדות יש להוסיף, מן הסתם, פונפונים ש!!ים אWWW) וכו'. ובכן, סוג הבנות הזה, צעד אליי, ונציגתן, מהוססת ומאופרת כפרוצה מכפר ברוך שיצאה לתור אחר קליינט, שאלה בקול דקיק - "תגידי, השיער הזה שלך אמיתי?"

כן.

הלא וודאאאאאאי שהוא אמיתי.

מדיי יום ביומו הן רואות אותי בבית הספר. אך לכבוד פורים, שערי נטל יוזמה על עצמו והכריז - "אני אצמח!" ואכן כך היה.

מסקנה: אנא אל תנסו לבלוע את הפאייטים הורודים מגופיות הארנבת שלכן לפורים, בנות, זה עלול להזיק רבות לתוכנו של ראשכן.

ובכן.

צילמתי תמונות רבות ואפרסמן. אך שמרתי במחשבי תמונות נוספות ומאגניבות שלא אנוכי צילמתי אך אני כלולה בחלקן, ומפאת היותי עצלנית, היכנסו אתם לכאן ולכאן וראו אותן במו עיניכם המשתאות!
עתה, נוסף לתמונות שצולמו בבית הספר, ישנן תמונות ממפגשישרא פורים(!!!) שיפורסמו כאן באופן שזור לאילו מן הבצפר. בניגוד לכל שאר פוסטי-התמונות בבלוגה של האוליביה, לתמונות הללו לא יצורפו הערות שנונות ומשונות, קוטלות להחריד (להוכחות, עיינו ערך בפוסטי-תמונות קודמים!) מכיוון שרפונזל עייפה עד כלות ונוסף לכך - הכתיבה שמורה להמשך. (*מוזיקת רקע דרמטית ומקפיאת לב ומבט מהורהר וירוק לאופק*)

זהו!!!!

עייפתי. מיציי האחרונים כבר נזלו מכל חוריי העכורים האפשריים ואני כעת רווחת על הכיסא ומתנשפת. בחיי.

תמונות זהו עסק מתיש. אם כך, בכדי לחסוך ממני עבודה, בשנית, היכנסו אתם לכאן ולכאן ותחזו בתמונות נהדרות.

ולסיום:

זה מכבר ידעו חבריי הטובים כי בכוונתי לקרוא לבני קודקוד.

המניעים לכך הם:

• קודקוד זהו שם מיוחד.
• זהו החלק הגבוה ביותר בגוף ומכך, שקודקוד הוא משכמו ומעלה.
• קודקוד יהיה יחיד במינו.

התלהבותי מן השם עלתה וגאתה וגעשה על גדותיה. אך התגובות לא היו מלבלבות כלל.

הן התחילו מכך שניתע עיקמה חוטמה והכריזה, "ילד - כאפות".

"משמע?"

"קודקוד יהיה ילד כאפות, מותק. יגידו לו כל היום 'קודקוד - עבור!' ואם תהיה לו חברה בשם רות אז בכלל הוא יהיה מסכן".

נזכרתי באבי שסיפר לי על חברו הטוב שגמר עם חברתו רות ע"י צמיד מילים: "רות - סוף". גיחכתי בלב ליבי אולם שמרתי על מבט זועם ויריתי בגברת, "תקשיבי, קודקוד לא יהיה ילד כאפות. הוא יהיה ביריון! הוא יראה לכולכם מה זה!"

כחלוף יותר משבוע, נזכרתי בשיחה. בספונטניות סקסית ומלהיבה נכנסתי לכיתתה של ניתע. הבטתי לתוך אישוניה ואזיי גררתי אותה בידי לפתח.

"לאן?"

"לכולם!"

"אוה, א שוב רוצה לשכב עם כולם כמו זונה?"

"כן. אבל זאת לא המטרה. אני הולכת להוכיח!"

ניתע נראתה כאדם מבולבל מאוד מאוד וריחמתי עליה קלות. אך זה לא מנע ממני מלגרור אותה ולבצע את זממי - סקר מאולתר בקרב ילדי בית הספר - האם קודקוד יהיה ילד כאפות?

שאלתי כל חבר מרחוב הפריקונים. ("כן נוע, הוא יהיה ילד כאפות", "הוא מה זה יהיה ילד כאפות!")

כל ערס מצוי. ("פחחח אני אפוצץ אותו מכווווווווווווות")

כל פקאצה דקיקה אשר נוהגת יותר להוציא מזון מלהכניס לגופה. ("מה זה? קו-ד-קו-ד?! למה מי מתת??")

אפילו את הז'ניקיות. ("מה זאת אומרת?", "כן, הוא יהיה מה זה כאפות")

כל זכר ונקבה משכבתי, ואף כמה מורים. ("בבקשה אל תקראי לבן שלך קודקוד. בבקשה").

ניתע, וידידי אשר יודע על עלילות קודקוד העתיד לצוץ, שלחו אליי חיוכיי ניצחון עליזים - קודקוד ילד-כאפות! ואני דמיינתי את ילדותו של בני בכורי היקר מפז.

כאשר ישלוף מילקוטו המשובץ סנדוויץ', יחטפו לו את הסנדוויץ'.

כאשר המורה תשאל שאלה, לנצח קודקוד יצביע בכדי לענות. ויענה נכונה.

לקודקוד יהיו משקפיים אליפסיים ואף דולף קמעה. הוא לנצח יהא ממורמר ויפתח נטיות אובדניות, מכיוון שגדל על שם של חור בקרקפת.

כולם יבעטו בקודקוד, הוא יהיה שק האיגרוף השכבתי. ואם יחלוף לא במסדרון, ינחיתו מכה על עורפו המבהיק.

ותמיד, תמיד ילעגו לו לשמו -

"קודקוד, שומע, עבור!"

"קודקוד = קודX2"

"בוא לאמא, קודי, בוא לאמא!"

"לקודקוד יש הרבה שכל בקודקוד"

"בוא אני אקדקד אותך, קודקוד!"

"בואו נרקוד מסביב לקודקוד, נבעט לו בראש ונקרא לו פרעוש!"

"אבא שלך ראש? אז כיצד יצאת כזה קודקוד?"

"עוגה עוגה עוגה, סביב קודקוד נחוגה"

"אמא שלך סכיזופרנית, שהיא קראה לך על שם קרחת יער בשערות?"

"רואים לך את הכינים בקודקוד, קודקוד!"

"השתגעת? נפלת על הקודקוד?"

"קודקוד מותק, אני חושש שיש לך קשקשים"

"קודוש, גם לאנשים עם קרחת יש קודקוד?"

"היי קודי'לה, למה שלא תתן לנו את הקודקוד היפה שלך, נעשה לנו לוח קליעה למטרה?"

"היי קודקוד, לאמא שלך צמח בן לילה שיער נורא ארוך"

וכו' וכו'. ללא ספק - קודקוד יהיה האומלל מתלמידיי בית ספרו, וכל ילד כאפות אחר על פני האדמה (גידי, אהרון ושותפיו) ינחית לו מהלומות עד אין קץ.

השאלה היא - האם להיכנע לאלימות ולאכזריות ובכך למנוע מבני לאמץ את הניק "קודX2" למחשב, שזהו הלא שיא התיחכום האנושי?

מסקנה: שעות הלילה הקטנות עלולות להעכיר חוט מחשבה בריא.

מחר יש לניתע יומהולדת! יחי! האח! הידד! מזל טוב! :] (ניתע היא אחד מהבלוגים אשר לינקקתי בכדי שתצפו בתמונות פורים מבלי שאאלץ להעלותן מחדש. ועכשיו עזבו אותי, עוד לינקוק/תמונה אחת ואנוכי אנחת למוות על הבלטות החייכניות. הצהובות. עם פרחיי המשי. וואו, אני אכן הוזה מעייפות)

איזה פוסט צבעוני וקורן, תחי ההשקעה! עתה אפרוש לי למיטתי בטרם אכן אמות בטרם עת.

לילה זך וטהור, קוראים חביבים. מי ייתן ותזכו לכל טוב.

אוהבת

אוליביה. :]