אם כך, זהו זה. מסיבת הסיום היה הייתה עוד בשלהי שבוע שעבר, אם אינני טועה. היא נדחתה בשל מותה של טל אולם התקיימה לבסוף.

כידוע, אני נמניתי עם שחקני המסיבה, בתפקידים משניים ותפקיד ראשי. שיחקתי חנונית מדופלמת, אשר לה סיפור אהבה עם ערס - נוסח 'מרחק נגיעה'. ההצגה הייתה משעשעת עד כלות, וככל הנראה שיחקתי מצויין, כיוון שמאז ההצגה לא מפסיקים, עד עצם היום המחורבן הזה, להחמיא לי על כך! מורה במגמת תאטרון שנכחה שם טענה כי הייתה מדהימה, ונוסף לה כל מכריי, ומוריי, אמאבא וסבא-סבתא ושות'.

הידד!

האמת היא שהרגשתי אכן בעננים על הבמה, כהרגלי, ולמזלי הוסרט העניין בשלמותו, כך שאוכל לצפות בעצמי ולהיווכח. אני אוהבת במה בכל תחום ומכל בחינה, מרגישה עליה נינוחה ובטוחה. מכריי יעידו - אני לא נחבאת אל הכלים ולו במעט, והבמה היא דרך התבטאות מרשימה.

מה גם שלהלך עם גרביי פוקה סגולות, סנדלים, ילקוט, מילון מורכב ועב כרס כאבי ביטר וחולצת מש"צים תכולה על במה, לנגד עיניי הקהל המשתאות, הייתה חוויה בל תתואר.

ובאשר לפרידה עצמה - כהרגלי, השארתי חותם בבצפר. ניתן לומר בוודאות שכך היה גם ביסודי. בניגוד לאנשים מרובים הטוענים, "אני רוצה את המורים מחוץ לחיים האישיים שלי, מוצ'ו גראסייס", אני מוכיחה את הטענה ההפוכה - אני נוהגת לשמור עם מורים (מסויימים, מיותר לציין) על יחסים נהדרים, ולמורים מסויימים להיפתח. יחסי האנוש שלי מפותחים כלפי אנשים בגילי וכמ כן בפני אנשים מבוגרים, בעלי ניסיון. ובייחוד במחצית הזו, השנה, בה הובטחנו כי לא נקבל תעודות (מפאת העיצומים של אירגון המורים. לכו תבינו, לכו תבינו).

כלומר, בחיי. באוטובוס בדרך לאירוע סיום, יום לפני המסיבה, צמד מורים סיפר לנו בדיחות גסות. (והן לא היו רעות כלל!)

המחנכת השנה, מירב היקרה, הייתה לי כחברה, כפי שהייתה לרוב האנשים שהתמזל מזלם והיו קרובים אליה. כשחולקה לי תעודתי היא צווחה, "נוווווווועעעע!!! דיר באלאק שאת לא מבקרת אותי, את שומרת? אוחח! יפה שלי! בואי הנה, חיבוק!!!"

ונרגשת שכמותי כרעתי כנגד הבמה בחיבוק להוט, כולי תקווה כי החצאית לא טורחת לחשוף לקהל העצום טפח וטפחיים.

בל אוסיף את ההוכחה המנציחה ביותר להתעניינות חינוכית בחיי.

ומורה אחד, חסוי ומיוחד, ניגש אליי באומרו, "נוע. יש לך כישרון כתיבה עצום. תודה לך על שנתיים של כיף, לימדת אותי גם על עצמי. את אדם מיוחד מאוד. תמשיכי לכתוב, תפתחי את זה יפה, גם כשתגדלי, הכישרון שלך לכתיבה ענק, את שומעת?".

ונאמרו לי דברים רבים מאוד, אך אין צורך לכתוב הכל.

ומורים כתבו הקדשות בספרי המחזור, בין היתר. האמת היא שספר המחזור שלי הוצף כולו בהקדשות מתלמידים בעיקר, אך גם ממורים, יועצות ואף המנהלת.

ונעזוב לרגע קט את המורים - ההקדשות שנכתבו לי בספר המחזור העלו דמעות בעיניי. הרגשתי נאהבת, מוערכת בפי הכלל וטובה בתחומים רבים מספר. חשתי בגאווה עצמית שכבר שכחתי את טעמה ואושר.

אנוכי, ברגע של מטרד והיסח הדעת, בהבעה נוגה של עכבר שהרגע נשלך מהגלגל שלו במטרה לגזור לו ציפורניים.

הילע, נשמתי הנאווה ואנוכי, מפענחת את מסתריי החולצה המחרידה שמשום מה ציפתי את מותניה של אישה שישבה מאחוריי אימי.

אנוכי וידיד, מקריאים את שמות תלמידי השכבה (5  פאקינ' כיתות, את ה-5 האחרות קראו חבר'ה מהגוש השני שהופיע אחרינו. רבותיי, העניין מתיש את הלסת יותר ממסטיק בקוטר של ברווז), משמשים כרקע לתלמיד נמהר שזהותו מסתכמת, בתמונה, בנעליי נייק לבנות. מרטיט.

חלק משורת השחקנים שישבה בניחותא לצד הבמה. ובתוכם, בהבעת פרופיל של, "אויה, ואבוי, שכחתי את מסרק הערווה שלי בבית", אנוכי.

בהצגה המדוברת, אשר היוותה אחת מתוך הצגות רבות ונוספות וריקודים וברכות, תחילה אני והידיד המדובר התווכחנו על מהות אהבתינו ("אוכל - קובה?", "גפילטע פיש?!" וכו'), והדיון סוכם במלמוליי אהבה. ולאחר מכן, ערס הלך בעודו מזמזם שיר בית"ר להנאתו, נתקל בנו והמום, קרא לג'מע, בנים ובנות כאחד. הם ירדו וקטלו, ובבוא הצלצול הגיחו החנונים החביבים, נקבים וזכרות, ירדו בדרכם החנונית אף הם, והכל, מיותר לציין, מלווה בהומור בל יתואר.

ולסיכום, קונח העניין בנאומי מסר מפי שנינו, וריקוד לצלילי "ארמגדון", אשר בסיומו רקדו ערס וחנונית או חנון ופרחה, והערס אשר ראה אותנו נטל לחיקו בטעות חנון עם שיער ארוך ומטעה. וכאשר גילה אשר זכר הוא, צווח. הקהל נקרע, וסה-טו.

איפה נוע? חפשו אותה, ברנשים ואולי תזכו במערכת סטריאו ביתית ועצומה, מבית ענק הטכנולוגיה היפני המוביל בעולם המערבי! (להזכריכם, האולי מודגש שבעתיים).

רקדניות, תלמידים וחנג'ה תכולת-חולצה, לשיר סיום ("אולי עוד קיץ") וניגוב דמעות בהול זה בזה.

רבותיי, התמונות אינן מהוות ולו רבע מתמצית המסיבה הגדולה.

מלמוליי פרידה -

לשכבה כולה - אתם כלים, אתם. עם דגש מיוחד על הצופיפניקים שמביניכם. כלים!

לגוש ב' (ט'6 - ט'10) - כידוע, כצפוי וכמורגש, אנו גוש טוב פי כמה וכמה מהגוש השני. תודה על שלוש שנים מיוחדות במינן, ותודה על תחושת הקבלה שתמיד חשתי במחיצתכם. לא הייתה ולו תקופה בחיי ובייחוד בחטיבה בה הייתי מחוסרת חברים ופמליות, בה חשתי לא טוב במעמדי החברתי לצידכם, תמיד הרגשתי בראש וזאת הודות ליחסכם החם. רובכם היוותם לי כחברים ומכרים וידידים וכו'.תודה!

לכיתה הכלה מכל (ט'7) - אין עליכם. ללא ספק. אנו הכיתה המשובחת ביותר, ועל כך תעיד החולצה האדומה והחדישה אשר אנוכי והילע ודישה טרחנו ליצור עבורכם. הידד!

לצוות המורים - סטלנים מאין כמוכם, איכותיים בחלקיכם, תודה.

תודות ותודות, אך תודה ענקית ושמנה מכל לי, אשר הפכתי את השנים המדהימות הללו לטלנובלה של ממש, אשר חוויתי ולא פחדתי לחוות על בשרי מעז ועד מתוק, ובייחוד מתוק, לסיכומו של דבר. תודה על הזכות העצומה אשר נפלה בחלקי ללמוד בחטיבת ביניים אשר היא נורמלית להחריד למראית עין, אך הזוייה ומוטרפת לאמיתה. נהניתי לקום בבוקר ולבוא אליה, נהניתי ללבוש את התלבושת האחידה ונהניתי מהכתובות בשירותי הבנות ("מחזור זה כואבב!", "המורה המחליף ערן חתייייך", "ער"ן, למקרה שתמותו מרוב שהוא חתיך", "חנוש המלכה!", "חנוש היצורהה, הלוואי תיפלי לאסלהה" וכו').

בל אשכח ולו את הקטנים שבזכרונות החטיבה.

אלו שלוש השנים בהן חוויתי את הפסגות בחיי:

בראש ובראשונה, בתום ז', נפלה בחלקי הזכות להיות במשלחת לארה"ב, חודש, מטעם הצופים.

הייתי לפקאצה ופריקית, ואני משועשעת מכך - הלא היום אני כה שקועה בצופים ובחבריי, מביטה אחור אל הרצון להשתייך ומצחקקת בגיל. רצון זה מצוי מאחוריי יותר מעצם הזנב.

בחטיבה חוויתי לראשונה אושר של ממש, עצב של ממש, קירבה של ממש, סיפורים מרהיבים, את הנשיקה הראשונה, את האהבה העצומה והאמיתית הראשונה, הסטוץ הראשון (ובכן, לו הייתי עוברת אותו ביסודי, היה עליכם לחשוש לגורלי המר כלוליטה ארורה מילדות) ועוד ועוד ועוד, כתריסר תחושות, מרגשים והנאות.

ביליתי רבות, למדתי רבות. קטפתי ציונים יפים ולילות ענוגים בל אשכח.

אני גאה בעצמי על שעברתי וזאת יוכיחו התשבוחות בספר המחזור.

תודה לך, נוע, נועה, אוליביה, זונוע, חרמנוע, רכלנוע, שמנוע, סטלנוע, בלונדה (כל השמות פרי מוחם של חבריי הסתומים), על כך שאני את.

אין ספק, וזהו הזמן להפנים - מפל בחלקי המזל הגדול מכל.

אוהבת,

אוליביה. :]

נ.ב: מחר אוונסנס! מחר ההופעה! מחר ההופעה של אוונסנס! וווהווווווווווווווווווו!!!!

הכל קרה במהירות האור. תחילה הייתה זה בתחילת הפעולה, בצופים. דישה וחברה נוספת נגשו אליי זועמות. שערות דקיקות מקידמת ראשה התנופפו כנגד עיניה. "נוע, את לא תאמיני, הפיצו שמועה שטל מתה!!!"

"מה?" לא יכולתי להאמין. דישה מסרה לי את שמו של מפיץ השמועה הארור. הינהנתי. לאחר מכן המשכנו בדרכים נגדיות, כיוון שהוטל עלינו למכור מזון, ומהכסף הזה לשלם לסמינר שיחול בסוף השבוע, ואני הייתי בלוויית חברים אחרים שתרמו במשימה.

כעבור זמן מה, התכנסנו בחדר שכב"ג. מרכז השבט הביט בנו בעיניים נאיביות ודיווח, כי מנהלת בית הספר זימנה אותו, לדון אודות סוגיית הגרפיטי ("יאללה, לתיכון!" גבפונט עצום וצבעוני בכניסה, ועל הדלת, וברחבי בית הספר. אנו מחזור כ'. יחי התיחכום לדורותיו) שהחשד אשר משתולל בשכבה כעין סערה הוא שהאחראים לוונדליזם האיום הם הצופים ולא אחרים, וכי הציוד שייך למחסן.

המדריכים אמרו כי ישאירו אותנו לדון בדד בסוגייה, ולראות, האם עתה מרכז השבט יתבקש לעמוד מאחורינו כנגד השמועה, במידה וכמובן, האחראים למעשה הקונדס הם לא חבר'ה שוררים מגדודינו. אם כן, הגדוד דן בנושא.

"שכל אחד פשוט יאמר שהוא לא עשה את זה, ואז נבקש מדן לחפות עלינו והכל".

"תראו, זה לא אף אחד מהגדוד, נכון?"

"זה לא אתה?"

"אמא שלך זונה! זה לא אנחנו, אני אומר לך!!!"

"אנשים, אנשים, תרגע, אחד אחד".

הדיון סער אך לא יתר על המידה. ספקות קלים שלחו ידיים בין תודעה של איש לרעהו, כדוגמת חברתי שלחשה, "דה, זה הם. תראי את ההבעה על הפרצוף שלהם", והתמגוננים למיניהם וסוגיהם. כהרגלי השתתפתי בדיון כמיטב יכולתי, ובתומו, נקראו המדריכים ומרכז השבט.

דישה, תופעת הטבע המקסימה, הייתה, כרגיל, סתומה. היא ציחקקה והייתה דישה לכל דבר ועניין, ופניה היפהפיות קרנו. אם כך, הכל, בחיי, היה רגיל. ראיתי כי נושא השמועה לא השאיר חותמו בצורת זעם יותר מדיי, משמע, העניין טופל.

מדריכינו היקרים ומרכז השבט פסעו פנימה. "כן, מה הוחלט?"

"אז ככה. אנחנו הסכמנו כולנו שאף אחד לא עשה את הגרפיטי הזה, ולכן א - "

דישה ענתה לפלאפונה שצילצל בעוז בכיסה. הבטתי בה.

נראה היה שכל הדם מפניה נזל מטה.

כאן הטירוף התחיל.

היא אחזה בידי בעוצמה כפי שלא אחזו בה בעבר, ומשכה אותי, את כל גופי, החוצה מחדר שכב"ג, רצה בעודי נגררת אחריה כמשאית בקר ארורה, והיא בוכייה, והיא צועקת, צווחת, אלוהים, כמה דמעות ליכלכו את פניה המושלמות, והיא צעקה לפלאפון, היא צעקה. "לא, הדר, לא!!!!! תגידי לי שזה לא נכון!!! את עובדת עליי, הדר", היא ייבבה, עינייה האדימו, היא קברה ראשה בין ידיה החיוורות, צעקה עמומה, נרגשת, חתכה את האוויר, "לא!!!!!!!!!!!!!!" ודישה נשברה.

דמעתי. "דישה, מה קרה? דישה, עדי, דיש, תתאפסי", אחזתי בראשה. בשלב זה, כל השכב"גיסטים הסוררים אשר התהלכו בחוץ בהו בנו כמו היינו צלופח מזמר. ניגשו אלינו.

"מה קרה?"

חשקתי שפתיים וטילטלתי את דישה קלות. בכיתי ללא שליטה. "לא דישה. זה לא נכון. תגידי לי שזה לא נכון. אני רוצה לשמוע".

היא הביטה בי, שפתיה נעו, קפוצות, אדמדמות, והיא פרצה בבכי.

כאחוזות טירוף הסתובבנו ובכינו. נתלינו זו על כתפי זו, ובחיי, בכיתי את ליבי. כדמעות דם החונקות את הגרון. אף השכב"גיסטים, בשומעם את המרה, השפילו מבט, תלו ידיהם על צווארם, אובדי עצות, וכי מה ניתן לומר בעת שכזו, והדמעות זולגות, נוטפות, ייסורים, כאב חד המפלח את הלב, והבשורה לא התעכלה כשורה, הלב פועם ושובר ופוער וקורע את צלעותיי, ועתה, רק מזכר התחושה, אני בוכה.

וכותבת.

שניות פסורות לאחר מכן מצאנו את עצמנו עומדות שפופות ובוכיות בחדר שכב"ג. הגדוד כולו תולה בנו מבטים רגשים, "מה קרה? הכל בסדר, מתוקות? קרה משהו? למה הן בוכות, תגידי? הן אמרו לך?"

כשבעים בני נוער, גדוד אלונים, אשר נמנה בין גדודי שבטינו, השבט הגדול ביותר בהנהגת ירושלים. והם שונים אולם דומים, מבטיהם מלטפים את דמעותינו. דישה לחשה, "אני לא מסוגלת נוע, אני חייבת לצאת".

אחזתי בידה בחוזה, עיפעפתי והיישרתי מבט לגדוד. קולי רעד והיה חלוש. "טל - "

אנחות נשמעו. חלקם הבינו. השניות התנפצו כנגד עיניי כזכוכית ושרטו את פניי. בכיתי. ייבבתי. ודישה, שפופת ראש ואומללה, עמדה לידי, מחוסר רצון מובהק, כנגד עיניי הגדוד. "את יכולה, את לומר?" פניתי למדריכה.

"טל, נפטרה".

דרכינו לביתה של טל לוותה בדמעות, בצעקות, ושתינו כאחד, אוחזות ידיים ונרגשות, מרגיעות זו את זו ונלחצות מחדש, מהלכות במהרה ובוכות, בוכות, בוכות.

נאלצנו אנו לטלפן להילע ולמאיו ולבשר את המרה. הן הגיבו בהלם טוטאלי, שתיהן.

בהגיעו לרחוב בו מצוי הבניין בו היא גרה התגוררה, פגשנו בחברות מספר, ניסן הייתה ביניהן. הן אמרו, "אל תיכנסו, אמא שלה ביקשה שלא ניכנס. לכו לבצפר, כולם יהיו שם עוד מעט, כל השכבה".

חזרנו. הדרך חזור הייתה קשה מנשוא, כיוון שהייתה זהה לדרך הלוך, פרט לכיוון ההליכה. בכי. צווחות. דישה וכמו כן אני התקשינו לקבל את הבשורה.

"הם עובדים עלינו".

"מה?"

"אני נשבעת לך, אני לא אכעס אם אני אגלה שהם עובדים עלינו".

"גם אני לא, נוע". והיא אחזה בידי.

צופיפניקים אשר נקרו בדרכינו חיבקו אותנו. אמרו, כי הם לרשותינו 24 שעות, וכי עלינו להיות חזקות, או דבר מה בסגנון. הודיתי להם, ובמשיכות אף ודמעות מייסרות המשכנו דרכינו למבנה בית הספר. גדול, לבן, רחב ידיים, ואדם אשר יתבונן היטב בקדמתו, יראה קצוות גרפיטי עצום, מחוק ודהוי.

זהו בית ספרינו.

אליו טל הגיחה מדיי פעם בפעם במהלך השנה, מפאת הסרטן.

בית הספר נפתח לרווחה. רוני פסיכולוני, פסיכולוג בית ספרינו גדול-השפתיים והנחמד שהה שם, בלוויית צוות נרחב מבית הספר - יועצות ומורות ומנהלת בית הספר. מחנכת כיתתי החיננית, אותה אני אוהבת כל כך, ניגשה וחיבקה אותנו בחום.

ילדים רבים אכן הפציעו בחלל בית הספר העמום.

חברתה הטובה ביותר של טל אחזה בי, ובקול חלוש, סיננה, "אל תבכי, נוע. טוב לה יותר עכשיו. את יודעת שהיא סבלה. היא התייסרה. ידענו שזה יבוא, אבל לא כל כך מהר".

הלכתי מיוסרת לחדר כיתתנו. נשארתי בחושך. זאק הלך בעקבותיי. הוא חיבק אותי. ללא מילים הוא ביקש אותי לשפוך את שעל נפשי, וכך היה.

סיפרתי לו על טל. אוזניים טריות, שלא זכו לשמוע אודותיה או ממנה. הלא זאק לא הכיר את טל. הוא האזין ברב קשב.

ושוחחנו. על טל, על המוות, על התמימות האין-סופית שלה. והיא הביטה בנו, כך חשתי.

ובכיתי.

שהיתי בחברת אנשים נוספים, ורבים. שומעת מכל פה את דעתו בנושא, שומעת מחלק התייפחות ומחלק ציחקוקים והדחקה בהולה.

ובתום שעות ארוכות, הפצעתי בביתי. ההורים חיבקו אותי וגמעו את מילות הסיפור, כיצד נודע לנו דבר מותה, כמים מרווים. הלכתי לישון, מרופטת ובוכייה.

היום, שהינו בחדרו של רוני פסיכולוני כיובל, ואצל היועצות ושות'. לעיתים בכינו ולעיתים צחקנו. שוחחנו על טל. קבוצה גדולה וגדושה של חברות.

הוקמה בבית הספר פינה לזכרה. שולחן שחור, נרות נשמה עליו וספר, לצד עט, ובראשו תמונה של טל, עם הכיתוב, אותו אינני זוכרת בשלמותו, אך זוכרת אני פחות או יותר את תוכנו -

"טל בר דוד

איננה

[תמונתה]

ת.נ.צ.ב.ה"

כתבתי שיר אשר הוצמד לספר, לצד שירים ומילות פרידה של מעטים מילדי שכבתינו, אשר כתבו לה.

זהו תוכנו:

טל

מלאך חום עיניים

עור שחום מחוספס

אישיות טהורה

יקרה מפז.

איך היישרת בעין החול הבוהקת

מבט לעיניי בחיבה.

אצבעות כה דקות, כסעיף בנחל

איך אחזתי בהן בקירבה.

וצחוקך, הוא הצחוק המצחיק בעולם

זאת יעיד כל מכרך.

כיצד התרפקת מצחוקך, וכולם

צחקו מצחוקך כך, עימך.

טור שיניים צחור, וקולך העבה

טון רציני, מעומעם.

אך את, כשצחקת, הוא עלה לגבהים

לא ידעתי כלל על קיומם.

ואמרת, שאין מרגישה את יפה

כפי שאמרו חברים.

חייכתי, באומרי שעינייך נאות

כצמד מבריק של שקדים.

שוחחנו, אי אז, כשאחזת בבטנך

כי הייתה נפוחה וכואבת.

על הלבוש למסיבת הסיום

על דברים שאותם את אוהבת.

שערך החלק השחור, העבה

לפתע גדל מתולתל

וצחוקך העצום נהיה רפה

כששוחחנו אצלך אז, טל.

ועתה, איה את?

כואבות העיניים

בכיתי כבר את כל ליבי.

נעלמת לי, נקטפת

מלאך חום עיניים

מלאך קטן ולבבי.

מייסורייך נגאלת, חברותייך בוכות

זיכרי, את אמרת, כי כל הדמעות

מביעות כי את חשובה לבריות.

מלאך פעוט, מלא אהבה

נוחי על משכבך, טל

טיפות הטל מנגנות על קברך

את עודך כאן איתנו, זאת יודעת

שומעת אני את צחוקך.

פרטי-פרטים מעלילת גילוי-מותה של טל, וכיצד עבר עליי אתמול והיום, אינם חשובים לעת עתה.

וכמו כן, פרטים חסויים למדיי מההלוויה בה לא נכחנו, ממשפחתה, בית הספר והצופים ביחס לטל, ועוד פרטים ודברים שאך ורק לאנשים הקרובים לטל ולסיפור יש הזכות והחובה לדעת. שום כלום לא ייצא מפי אל דפי הבלוג. אין טעם ואין ריח ולא יקרה כדבר.

אנשים אשר אינם מעורבים, לא יהיו מעורבים בעניין.

דברים מפי לזכרה

טל.

ביקשת כי לא אגדיר אותך כחולה. אז, בשבוע שעבר, כשניגשתי לביתך. לאחר תקופת יובש שלא יצרתי קשר, כמספר בנות נוספות. וניסן ניגשה אליי ואמרה, "נוע, תתקשרו לטל. הא מתנפחת. רופאים אומרים שזה סימן לסוף".

"איזה סוף?"

ניסן נאנחה ונמשיה ריצדו כנגד עיניי בעצב. "הסוף, נוע".

מיד טילפנתי. התנצלתי על כך שלא יצרתי קשר תקופה ארוכה. לא שכחתי ממך, טל, ולו לרגע. הייתי מלאת עיסוקים, ובנוסף, דחיתי את עניין החיוג. מחר בערב, עוד יום. אין דבר.

מיד, כפיצוי על כך, הכרזתי כי אבוא אלייך למחרת. אמרת בקול כבד, "טוב, אני אשאל את האחות. אבל נראה לי שזה בסדר, באמת".

האושר, על כך שהספקתי לראותך, על כך שכן יצרתי קשר בסופו של דבר, גאה בליבי. ראיתיך, טל. ודיברנו. ואימך הגישה לי מים. אף באותו הרגע חשבתי לעצמי, שאלו המים הכי הכי הכי טעימים שגמעתי מימיי. כשישבתי עם זאק בחדר הכיתה אתמול בליל, סיפרתי לו. ואמרתי, "אני לא חושבת שהיא שמה לב כמה נהניתי מהמים האלה".

"הו", הוא ענה, "היא שמה לב, נוע".

רגלך הייתה נפוחה. ובטנך. וידייך היו רזות, רזות. השתקתי את הצמרמורת שהתפשטה בקירבי. עינייך, שקועות וכהות, וחיוכך... כה רפוי הוא היה.

טל. תמיד היית שונה מעט. אני יודעת. כולם יודעים זאת. ואף לפני הסרטן הארור, התנכלו לך. לך ולבן זוגך, אלון, אשר איבד גם אח השנה. אלון, שנפרד ממך באימייל כמספר ימים לפני מותך. האם ראיתיו, את האימייל? זאת אדם לא יודע.

רק את יודעת.

הייתם מעט שונים. אין צורך לומר יותר. ולעגו לכם. אך אני, טל, הבטתי לתוכך, כפי שחברותייך הנוספות עשו. וראינו, אלוהים, איזה יופי פנימי היה לך.

אתמול, בליל, בבית הספר, בין כותליו האפורים שאני כל כך אוהבת, ואת כל כך שונאת, אלון אמר, "אח, טל, איזה מלאך היא הייתה". וכולם הסכימו. היית תמימה, היה לך היופי הפנימי הכי עצום שהכרתי ושאכיר בכל ימיי חיי. וסבלת. מהלעג של אחרים, למראך, להתנהגותך. סבלת אך שמרת בבטן, או אמרת בכובד ראש לי, ולחברות. לעיתים הייתי המומה משלוות הנפש שלך. וראיתי בך תווי פנים יפים, אלו שאלון ראה, ואלו שהאנשים המרשעים שלעגו לך לא ראו.

והגוש הממאיר. זוכרת שהתקשרת לבשר לי? לא בכיתי לך בטלפון. רק בתום השיחה רצתי לחיקם של הוריי ובכיתי, כמה שבכיתי. זה לא היה הוגן. אך נולדת עם דבר-מה גנטי, שלאורו, הסיכויים לגוש ממאיר אצלך היו גבוהים למדיי, וכך היה.

מאוחר יותר סיפרתי לך שלא בכיתי לך בטלפון כיוון שלא חשבתי שזה יעזור. ואת אמרת לי, שדווקא הבכי יעזור, כי הוא מראה שבאמת, באמת אכפת לי, ועצוב לי על גורלך. שתדעי, כמה שאנחנו, חברותייך, ואלון, כמה שבכינו על מותך, ואכפת לנו ממך, את תחסרי לעד, לנצח.

היינו עושות לך פרצופים מוטרפים ואומרות שטויות רק בשביל שתצחקי. איזה צחוק היה לך, אלוהים ישמור. הצחוק הכי מוטרף ומבדר על פני האדמה כולה. אין לתאר את צחוקך - רק מי שזכה לשמוע אותו יודע. אני זכיתי לכך.

הוא מתנגן באוזניי.

בשבוע שעבר, אצלך בבית, שיעשעתי אותך בפרצופים שכאלו. את צחקת, אך באופן חלוש מאי פעם.

אי אפשר להאמין, טל, שזהו הסוף. לא נתפס. לא, לא אראך יותר? איה את עכשיו, אני נטרפת מהמחשבה, איפה את, לעזאזל? האם תזכי לקרוא שורות אלה? הלא גם לך היה בלוג. אלא שלא ידעת, כך נדמה לי, על קיומו של בלוגי.

אני זוכרת אותך, באופן מוחלט, טל. את מראך, את צחוקך, את הדברים אשר אהבת - פו הדוב, ואווריל לאבין, ואת אלון, וניצן. וכל מה שסיפרת לי בשבוע שעבר, ואת המים, וכל מה שסיפרת לי אי פעם, הכל.

את המסעדה שהלכנו אליה בקיץ, כמה וכמה חברות, ואת היית עם בנדנה וקביים ללא שיער, והנוכחים במסעדה בהו בך. את לא ראית, או בחרת לא לראות, וצחקת הרבה, וזללנו מזון מהמסעדה, והגלידה לקינוח, זוכרת?

אצלך בבית, כשעשינו עבודה בגאוגרפיה, ואת ההפסקות בהן שיעשענו אותך, וכיצד סיפרת לי עלייך ועל אלון, ומפגשינו, וכיצד באנו לבקר אותך בבית החולים, במחלקת הילדים, והשתגענו, וצחקת המון, עם או בלי מכשיר מרתיע שהיה מחובר לגופך, אבוי, כמה זכ4רונות צפים עתה במוחי, עוד ועוד ועוד, דברים רבים שקרו לנו יחדיו, טל. אני מפחדת לשכוח חלקם ולא להעלותם עתה, אף על פי שאת ואני יודעת שלא שכחתי ובל אשכח. ומסיבת ה"הפתעה" בקניון? היית עם בנדנה אדומה. יש לי תמונות רבות מהמסיבה, ותזכורת בפלאפון אשר מחקתי אתמול, שעליי לשלוח לך אותן. יש לי עוד את המיילים ממך. את ריח בית החולים. את כל השיחות, כל כולן, שניהלנו בטלפון. את הפיאה היפה. וכיצד אמא של מאיו, שעובדת בבנק הדם, שלחה לך יחד פתק עם הקדשה אישית. נזכרתי בכך לפתע. וכשסיפרת כאשר קנית בגדים חדשים. וכשראינו, קבוצת אנשים, יחדיו איתך, אני זוכרת, את "לשחרר את ווילי". עד שנרדמת. את בראבו, התוכי.

אני נזכרת עוד, ועוד, ועוד. אני בוכה עכשיו.

רואה? אני בוכה.

אני אוהבת אותך כל כך.

לא תזכי לבוא למסיבת הסיום, אשר אופיה ותאריכה שונו וישונו, עם נעלי הקרוקס, עליכן החלטנו שתלכי, מכיוון שרק איתן את מסוגלת להלך, בהתחשב ברגל הנפוחה.

אני מספידה אותך באהבה רבה.

בחיבה רבה.

יכולתי, כמו כולם, לעשות יותר. לטלפן יותר ולתת יותר. יכולתי. לסיכומו של דבר, ראיתיך.

לפני הסוף.

עם התלתלים החדשים והקצרים שלראשך.

הסתקרנת מהשאלה כיצד הם יראו כאשר יגדלו לשיער ארוך יותר, כפי שהיה פעם. וכיצד זה ששערך החלק נהיה מתולתל לפתע. פלומתי ונעים.

אני אוהבת אותך.

טוב לך יותר עכשיו, טל. נגאלת מהייסורים שהביא הסרטן הטיפולים שלאחריו.

טל בר דוד, יהי זכרה ברוך. תהיה נשמתה צרורה בצרור החיים.

כן ירבו אנשים כמוה. טהורים, תמימים ומקסימים.

אוהבת,

אוליביה. :[

 ערב מטורלל לכם, קוראים וקוראות מקסימים!

ברוכים הבאים לבלוגה של אוליביה. סביר להניח שאתם הינכם אנשים מבית ספרה, מורים ותלמידים כאחד, או כונפות ירושלמיות המחפשות כיצד לנאוץ ולמצה את מיטב הקנאה שבהן, או סתם בני אנוש חסרי תעסוקה האוהבים ספרות זולה וזנותית בחלל אינטרנטי ממורמר.

איך שלא יהיה, ערב זך!

הריני להציגכם פוסט נוסף הכולל תמונות מספר וטקסט חופר, כיאה לבלוג זה, אשר לא הולך להימחק / להיסגר / להתאדות / להתכווץ או לנזול, עקרונית, מן הרשת, לא במשך 20 השנה הקרובות (שלאחריהן כולנו, למען האמת, נמות, מהתחממות כדור הארץ הסופנית או מחסדיו הנהדרים של אחמניג'ידאד).

והפעם: גיחה!

סביר להניח שאתם, כתושבי מדינת ישראל, חושבים אסוציאטיבית עתה לעצמכם, "אוה, גיחה, משמע יומיים של לינה בשטח וכל זה". אולם, לא בבית ספרינו! הגיחה קוצצה פתאומית ליום וזאת מפאת העיצומים שארגון / הסתדרות המורים תקעה בפרצופינו החינני עקב דרישותיה ההזויות ומה לא.

אגב, נזכרתי בזאת אך ראוי לציין - לאחר שלימדתי את הילע להכין פרח ססגוני ממפית, הצמדנו את יצירותינו על ראשינו ונראינו בכלליות כגינה ורודה ומרחפת - הבנתי שאני אכן פסיכית במאת האחוזים.

למען האמת, תיכננתי, בעודי מצלמת את השכבה כולה, להעלות את התמונות כולן לבלוג ובכך לעשות פוסטמונות מהודר ונהדר. אך העניין לא יבוצע, ככל הנראה, מכיוון ש -

א) מרבית המצולמים, בתום צילום התמונה, סיננו, "נוע, שלא תעזי להעלות את התמונה לבלוג שלך! את שומעת?! אני אבוא אלייך עד לבית ואתלוש לך שן שן! תיזהרי, אני קורא קבוע שם!!! נו, מה את מופתעת? כולם קוראים שם. אפילו המורים..."

ב) מן הראוי לציין שהמאיימים הנ"ל לא בלבד שלא הבעיתו אותי, אלא שגם גרמו לי להיישיר מבט נחוש ולהעלות, כאקט מורד, את התמונות אחת אחת.

ג) אינני עושה זאת מכיוון שאנוכי עייפה ומרוטה.

ד) החלטתי ברוב טובי להעלות אך ורק תמונותיי עם דישה, מכיוון שהיא מלכה והשאר אינם.

(מילנר אף הוא מגניב, למעשה).

בחיי. לא בכדי דישה, נושאת על כתפיה המנוקנקות, את תואר הילדה הכי טיפשה בשכבה. ואומר זאת בפעם המיליון לערך: סורו לחטיבתינו, שאלו קבוצת אנשים מפטפטת האם היא חכמה, וראו כיצד הנוכחים באשר הם מתקפלים על ברכיהם החסונים ומחרחרים מרוב צחוק.

זוהי תמצית הבעות-פניה של העלמה דישה. ולצידה תום, וודאי מאזין לדברי הטעם שבפיה. (העיפו מבט בחלון המסרים. אנא מכם).

חייבת אנוכי לספר לקוראיי את אשר קרה לי אתמול בליל.

המיקום: אירוע משפחתי, אי שם בגינת-המשפחה השייכת לוילה המפוארת. (אנא, אימרו לי שאתם לא קוראים כאן, בעלי הבית) 

המאורע: בר מצווה של ברנש פעוט וצהוב-שיער.

ובכן. הכל קרה במהירות הבזק.

החלקנו בתיחכום רב-גוני מהאוטו וצעדנו לעבר המאורע. אורות מהבהבים בירוק, צהוב, אדום וכחול, מוזיקה המצוטטת מגלגל"צ ומארכיוניי המשפחה כאחד ושולחנות אין-ספור פוזרו לרוחב הדשא הירוק.

חברי משפחה נלהבים דילגו לעברינו מדיי פעם ופעם. אני שאבתי את מחמאותיהם ואת ניחוח הבשר משולחנות-הקייטרינג שמרחק 8 מייל לערך מרגליי, וסימנתי למשפחה בעיניי כי עלינו להתקדם, לפני שאקרוס מחמת עודף-חשק-למזון-המרוחק-מדיי-מפי. המשכתי בדרכי לעבר השולחן המיוחל, שלובת ידיים עם אבא, עוברת בעיניי על אחדים מן המקיפים את השולחנות ומסמנת מועמדים ומועמדות פוטנציאליים לבהייה (משמע אנשים מעניינים מזנים שונים). ולפתע, קפאתי.

דום לב.

המומה.

נרגשת.

בפוסט המדווח על טיול האתגר המושלם, סיפרתי על כיצד קפאה נשמתי כאשר שמעתי על ההופעה המיוחלת של אוונסנס.

השבוע, קפאתי אף יותר כאשר שמעתי כי נייטוויש באים לארץ(!!!) שזהו, במילים אחרות וחינניות, חלום שהתגשם, מציאות קוסמית, ודבר שלא אפסיד גם אם גורלה של מירי בוהדנה יעמוד על הסף - בעד להרוויח כסף נוסף להופעה זוף שתהיה באוקטובר, עליי יהיה לרדת לזנות, או לחלופין - להפוך לסרסורית מהפנטת מן המניין.

אך כל אלו, הם, למען האמת ולמען הפליאה, כאין וכאפס לעומת השוק אשר תפס אותי בשיניו כאשר ראיתי את הברנש ההוא.

הרעמה הבלונדינית.

המבט החולני.

הזיפים המרדניים.

מבנה הגוף.

הישיבה חובקת הבטן.

הקול הנע בין ילדותיות-לגבריות.

לא, חבורת זוזבי-פירות מיוחמים עם בעיות גדילה באונה השמאלית של המוח, לא חתיך מהמם ומוחץ אשר השאיר את פי פעור. כלומר, לא זו הסיבה שלפיה קפאתי וחשקתי את שיניי במשך כחמש דקות שלמות.

אלא כי קורט דונלד קוביין - האדם (הגיטרה, הסמים, האקדח, קורטני לאב כונפת-העל, הייסורים, מוסדות הגמילה, הצווחות הצרודות) והאגדה - ניצב למולי.

בחיי.

לו הייתי טורחת להביא עימי מצלמה לאירוע בר-מצווה (דבר שלא אעשה גם אם גורלה של מירי בוהדנה, לא בלבד שיעמוד על הסף, אלא שגם ייתלה על מרזב מעל בריכת תנינים) - הייתי מצלמת את המאורע.

אך הסתפקתי בלציין עובדות מספר במוחי -

• יש! להלן נושא משובח לפוסט.
• חלום חיי הבלתי ניתן להשגה הוא לפגוש את קורט קוביין בשר, דם והרואין, והנה הוא מתממש.
• הוא אוכל סטייק אנטריקוט. יש סטייק אנטריקוט? נהדר! היכן?
• חולצה מקסימה.

משישבנו לצד השולחן, לאחר נשיקות-שלום, מילמולים ומחמאות ודביקות וריחות משכרים של בשמים למיניהם, השתובבתי מיד 180 מעלות בכדי לצפות בפלא.

"נוע?" אבא נאלץ להתעניין בשלומי המפוקפק. הרגשתי כצד הוא ואמא מחליפים מבטים.

"אבא, בשם כל הלבלבים בעולם. זה קורט קוביין".

אבא חשק שפתיו, הביט במאורע ואזיי צחק כמשוגע ושיתף את הנוכחים בדבר.

המאורע לא תם. בתום זמן ארוך וטעים שמענו צרחות עמומות מאחור, בקול מסויים מאוד, הקול המדוייק של קורט קוביין, נניח.

"המטאבוליזם שלו משתגע! הוא משתגע! הוא עוד יאכל את עצמו! מה נעשה? מה נוכל לעשות?!"

אני ואבא סובבנו ראשינו היישר לאחור. ושם, מסייה קוביין, טילטל ילד קטן מאוד בעודו צווח עליו את הדבריו ופיו פעור לכדי חיוך גדול וקורט קובייני להחריד, והנוכחים צחקו (ואז הרגיעו אותו במהרה, ראש הילד כמעט ונתלש).

"הוא גם מאוד מזכיר את קורט בהתנהגות שלו, אני חייב לציין", אבא מילמל. "הוא מופרע כמוהו. מקודם הוא צעק משהו על חופש הביטוי".

כעבור זמן ארוך ומתוק, קורט עבר לידי וחייך אליי. ואז הוא עמד למולי, לצידו ארבעה זאטוטים, העמיס אותם על זרועותיו בלבד והרים אותם.

יחד.

סטרואידים?

איך שלא, יהיה, השתגעתי קליל. אבא הציע להטביע אחד מהזאטוטים ולשלשל לו דולר על חכה. האם הוא גיחך עליי?

הנוכחים בשולחן כבר נאלצו להרגיע אותי בכוח הכוח. הם אחזו בי כדי שלא אקום ואכה אותו. שאלתי בקול, "אם אני ארוץ אליו וארביץ לו ואצרח עליו - 'למה התאבדת, חתיכת כסיל?? היית מלא כישרון וכריזמה' ואציין בפניו את העובדה שאישתו שחורדינית ארורה ומופרעת ושקראתי את כל היומנים שלו ושיש לי פוסטר בשחור-לבן מרהיב שלו ושהוא סטלן-על, הוא עלול לחשוב שאני סתומה?"

יארדי בדיוק התקשרה. נאלצתי בעל כורחי לקטוע את דיבורה ולומר, "יארדנה, קורט קוביין נמצא פה!"

"אז רוצי ותנשקי אותו, סתומה".

כעבור כרבע שעה - "אני הולך להקיא. להקיא! כל מה שאכלתי, להקיא. על מי אני אקיא? להקיא עליך, ילד קטן? אה, סליחה, רועי. להקיא".

זה קורט. ללא צל של ספק.

אוליביה. ]

נ.ב: תחי ויקיפדיה!