"בילדותי העוזר גננת שלי התעלל בי מינית. הוא היה הביביסיטר שלי אחרי הגן והיה שומר עלי בדירה שלו עד שאמא שלי הייתה חוזרת מהעבודה."

"הייתי אוכלת כל היום מול הטלויזיה ומקיאה. ואחרי שראיתי שזה לא עוזר ועדיין אף אחד לא שם עלי, החלטתי פשוט להפסיק לאכול.

זה היה קשה בהתחלה אבל כמה ימים אחרכך כבר נעלמה לי התחושת רעב."

נשלח ע"י אנונימית ללא ציון גיל:

אין לי מושג אפילו מאיפה להתחיל.

בילדותי העוזר גננת שלי התעלל בי מינית. הוא היה הביביסיטר שלי אחרי הגן והיה שומר עלי בדירה שלו עד שאמא שלי הייתה חוזרת מהעבודה.

הוא לא אנס אותי.. אבל רוב הפעמים הוא כמעט הגיע לזה.

חוץ מזה שמכתה א' עד בערך כתה ה' כל הילדים היו קוראים לי בשמות גנאי כי הייתי שמנה.. אחרכך הורדתי בדיאטה מבוקרת 10 קילו.

כשגדלתי יותר.. היה לי חבר שכל הזמן לחץ עלי לקיים איתו יחסי מין. (הוא היה גדול ממני בארבע שנים לפחות.) אחרי שלא הסכמתי הוא נשכב עלי במיטה הפשיט אותי בכוח וברגע האחרון התחרט ואמר לי שאני אלך ולא אחזור.

רדפתי אחריו כי הייתי בטוחה שאני אשמה.. אחרי זה בכלל הרגשתי לא שווה כלום ושאף אחד לא ירצה אותי.

היו עוד כמה שדאגו להוריד לי עוד יותר את ההערה העצמית, אבל אף אחד לא באמת לקח אותי ברצינות.

הרגשתי שמנה ומכוערת.

התחלתי להקיא הכל.

הייתי אוכלת כל היום מול הטלויזיה ומקיאה. ואחרי שראיתי שזה לא עוזר ועדיין אף אחד לא שם עלי, החלטתי פשוט להפסיק לאכול.

זה היה קשה בהתחלה אבל כמה ימים אחרכך כבר נעלמה לי התחושת רעב.

הייתי מסתכלת על אוכל והייתה לי בחילה.

רזיתי הרבה וככל שהחמיאו לי והתחילו איתי.. זה נהפך להיות קיצוני יותר.

הייתי מחשבת הכל.. בודקת לאיזה מידה כבר הגעתי. על המשקל הייתי עולה לפחות חמש פעמים ביום.

בגיל 16 שכבתי עם מישהו. החבר הראשון שלי מאז החבר הקודם. אחרי זה הוא פשוט זרק אותי ואמר שאני פרה מטומטמת.

נכנסתי עוד יותר לדיכאון.. אז כבר שום דבר לא נכנס לי לפה.

לא מעדנים, לא ירקות לא כלום.

כל דבר רע שקרה לי הייתי מסיקה ישר שזה בגלל המשקל. המשקל היה אשם בהכל.

במקום לעזור לי אנשים התרחקו ממני ואמרו שזה מחליא אותם.

כל החברות שלי אמרו שנמאס להם להיות כל הזמן ליד מישהי בדיכאונות שמרעיבה את עצמה.

אחרי שניסיתי להתאבד ולקחו אותי לפסיכולוג.. חשפו את המחלה שלי.

בהתחלה אפילו לא הסכמתי לעבור טיפול.. אחרכך שיתפתי פעולה אבל הייתי ממשיכה להרעיב את עצמי.

המשקל הכי נמוך שלי היה 40.. (שזה גם היה המשקל שלי בכתה א' הייתי ילדה שמנה מאוד.) דרך אנורקסיה ירדתי חמש עשרה קילו ואפילו יותר.

בסוף החלמתי.. גוף החלים, אבל הנפש לא.

אני עדיין מרגישה שמנה, כל פעם שיוצא לי אני מורידה ארוחות.. אני עומדת ימים שלמים מול המראה וצובטת את השומנים שלי.

אנשים חושבים שאני בריאה אבל עמוק בפנים אני עדיין אותה אחת "פרה מטומטמת".

לצערי בעקבות סיפור מצער זה אני נאלצת להוסיף קטגוריה נוספת "הטרדה מינית", כמובן שלא לשכוח שקיים בלוג גם בנושא הזה שגם שם אתם יכולים לקבל תמיכה במידה והוטרדתם מינית.

 

מתמודד\ת או התמודדת עם הפרעות אכילה? רוצה לספר לנו על מה שעברת, על הנזקים שנגרמו או על איך שהצלחת לצאת מזה?

 

אמא, הבת שלך אנורקסית? איך אתם מתמודדים עם זה בתוך המשפחה?

 

 

תשתפו אותנו,

 

*בבקשה ציינו גיל וכינוי!

לינט.