הפעם thin air מהבלוג החליטה לשתף אותנו במה שעברה, היא ביקשה להבהיר שהיא לא פרו אנה ולא תומכת בתופעה בשום אופן!
בגיל 12... זה בערך התחיל.. בכיתי לאמא שלי שלא תכעס עליי אבל שאני באמת חושבת שאני שמנה... לא רציתי שישקלו אותי בבית ספר.. לא רציתי לאכול ליד אנשים..
הפיצו עליי שמועות שאני אנורקסית.. (כי לא ידעו שלומר שאני מקיאה זה היה בכלל בולימית...ובכלל הקאתי כי הייתי חולה)... ירדתי 5 קילו..
שקלתי 35.. על גובה 1.49... לקחו אותי לספיכולוג במשך 3 חודשים שאמר שאין לי כלום שזה רק גיל ההתבגרות.. (אויי כמה שהוא טעה).. היינו בחוץ לארץ בשליחות בתקופה הזאת... חזרתי לארץ.. המשכתי טיפול פסיכולוגי למרות הכל.. כבר עליתי משקל.. (הייתי אז בכיתה ז'.. וכשחזרנו נכנסתי לט'... וכבר שקלתי 42 *אצלי במשקל בבית... מה שהסתבר שנה לאחר מכן שאני 44.. אצל הרופא..).. גבהתי... אני עכשיו 1.57... כבר שנה.. (הייתי 1.56 שנתיים... בעעע)..
הפסקתי אחרי 8 חודשים ללכת לפסיכלוגית.. אמרתי שהכל בסדר.. כשבעצם הכל התדרדר... כבר בכיתה ט'.. לא אכלתי צהריים.. הייתי מסיימת ללמוד ב16:00... ולא הייתי אוכלת כלום עד 17:00.... מהבוקר...
מכנסיים נפלו ממני.. אבל חשבתי שאני שמנה... כשהיו זורקים לי שמנה.. סתם בצחוק.. הייתי בוכה... אבל בלי שיראו, שלא יחשדו. כיתה י'... כבר בלי פסיכלוגית.. ואחרי קשר טוב שהתחיל עם אחת המורות בבית ספר.. שידעה... שאני מנסה לצום.. שאני חשובתש אני שמנה.... שידעה שאני עושה דיאטה לא הכי בריאה.. לא ידעה אבל עד כמה..
700 קלוריות ליום.. זה התחיל בערך מ1000... ורק אז ירד ל700... ואחרי שלוש חודשים אולי 4 הפך ל500... ולפעמים 300.. כמה פעמים 50... קצת יותר פעמים 100... אל הברזל היה בסדר.. רק אני הייתי עצובה כל היום.. בבית הסתובבתי כסהרורית... אמצע שנה. עונש של 4 חודשים.. (לא יכולה לפרט כדי שלא יזהו אותי).. על משהו קטן... הלימודים... חייבת להצליח.. להיות מושלמת... ההורים יכעסו. המורה.. אותה מורה שאהבתי (ועדיין) כל כך... כמעט התחננה שאלך לפסיכולוגית.. והפעם.. גם אמרתי הכל, נפתחתי, לא כמו עם הפסיכולוגית הראשונה... היא ידעה שאני עושה דיאטת רצח.. אבל שאני לא יורדת במשקל.. רק מרזה קצת... היא ידעה שגם התחלתי לחתוך....
יא'... ירדתי שני קילו.. 42.... 1.57... מכנסיים ענקיים... התחלתי גם טיפול תרופתי... כי הייתי אחרי שני נסיונות התאבדות... לא נוראיים.. מעט כדורים פעם אחת.. (הפסיכלויגת הרגיעה אותי אז לא לקחתי יותר)... ופעם אחת חתכים.. הרבה דברים קרו.. ידיד שלי (לשעבר) נעצר.. חברה אושפזה.. ואחרת ניסתה להתאבד... ואני לקחתי אותה לבית חולים.. שם ניצלה.
התחלתי גם ללכת לפסיכיאטרית מומחית להפרעות אכילה.. שהכריחה אותי ללכת לדיאטנית ולעלות במשקל...
אני עכשיו בערך 44... שוב... אפילו 44.5... ובוכה על זה מון.
מנסה לרדת.. כי הכריחו אותי לאכול.. גם התחילו הקאות.. שלושה חודשים אחרי תחילת שנה.. אבל לא בולימיה כי אין בליסות אף פעם לא... הbmi שלי הוא בן 17 ל18.... (18.5... זה כבר תת משקל נמוך משהו כזה..)..
בפעם האחרונה אצל הדיאטנית (יום שלישי שעבר).. דיברנו היא אמרה לי שהייתי אמורה לרדת המון.. מהמעט שאכלתי... ומהספורט.. אבל הגוף שלי בסטרס... אז אולי אני אעלה קצת את האוכל..ץ... אבל בהדרגה כדי לא לעלות במשקל... (כי בבת אחת זה מעלה!!)... בנתיים עדיין לא עשיתי ככה... אני רק עושה יותר ספורט...
ואני מנסה לצאת מהכל.. אבל המשקל הורג אותי..
היו גם עוד ניסיונות אובדניות..
אני גם בטיפול משפחתי... אני כבר בת 16... והרה פעמים מאבדת תקווה... כי גם מרגישה כל כך לבד... ההורים לא הכי מבינים... האחים כמו ההורים חשוביםש אני הלא בסדר.. אני לא בסדר שאני לא רוצה שאבא יראה אותי עירומה.. או אמא שלי או האחים שלי (אצלנו בבית יש המון פתיחות)... או שאני לא רוצה לספר כל דבר ודבר שעשיתי... שלי לא נוח לדבר על חבר שלי עם כל השמפחה... או על הפעם הראשונה שהתנשקתי.. או שיש לי חברות... שלהן אני מספרת יותר...
אצלי במשפחה אני המוזרה... ואני היחידה שצריכה להשתנות..
מה שלדעתי.. בכלל לא נכון...
זהו...
~thin air~
זה טוב שאת מקבלת טיפול, עברת חוויות לא קלות אבל טוב שיש לך את הרצון לצאת מזה וכמו שאני תמיד אומרת זה לא קל בכלל, לפעמים יש עליות וירידות, לטובה ולרעה אבל זה רק חלק מההתמודדות אני מקווה שבעתיד הקרוב תוכלי לחזור לפה ולהצהיר שאת בריאה ושעברת את זה סופית.
ניסיונות התאבדות ודכאונות הן תופעות נפוצות שמתלוות עם הפרעות אכילה, תמשיכי לקבל טיפול ואל תאבדי תקווה כי גם אם ההורים לא תמיד מבינים אני והגלושים נמצאים כאן תמיד בשבילך את יכולה לדבר איתנו וגם איתי לא רק במסגרת הבלוג [דרך האימייל]. דבר נוסף שרציתי להגיד, את לא אמורה להרגיש לא בסדר בגלל שאת לא רוצה שבני משפחתך יראו אותך עירומה אלא להפך זאת זכותך המלאה לשמור על הפרטיות שלך ועל הגוף שלך גם אם יש ביניכם פתיחות במשפחה יש גבול מסויים ואני בטוחה שהם יבינו את זה אם תדברי איתם.
אני עדיין מחכה שתשלחו לי את החוויות שלכם בנושא הפרעות אכילה, לא להתבייש אתם יכולים לשלוח גם חוות דעת או כל דבר אחר בנושא אבל בעיקר חוויות אישית או לא אישיות. אני פה ומחכה
אתם פה, אתם קוראים את הסיפורים אבל איפה התמיכה? איפה העזרה? בשביל זה יש את מערכת התגובות ואני בטוחה שיש לכם מה להגיד.
לינט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
