"למה אף אחד לא שם לב אלי?!?!?!?!
למה אף אחד לא רואה שאני נופלת?!?!?!
למה אף אחד לא רואה את הכאב שיש לי בלב?!?!?!
למה אף אחד לא מבין?!?!?!?!"

מבחוץ, בבית ספר, מול החברים, אני מתנהגת כאילו רגיל.
אני צוחקת.. אני אוכלת.. אני שרה.. כאילו שומדבר לא באמת מפריע לי.
אבל ברגע שאני שותקת? כל הראש מתמלא לי בצרחה.
צרחה גדולה וחזקה. צרחה שרק אני שומעת.
אני יושבת ומרגישה כאילו הראש שוקע לי עמוק בתוך גיגית מים.
גיגית מים ללא תחתית. אני מרגישה שאני נופלת.
לאן?
אני לא יודעת לאן.
זה כואב לי. אבל מנסה להרים את הראש. מנסה לשחות החוצה.
אני לא יכולה.
אני כלואה. כלואה במקום שעושה לי רע.
אני כלואה בתוך עצמי.

נופלת.

אני מרגישה לבד. אני יושבת איתו, עם ס' בהפסקה.
ואני מרגישה לבד. אני רוצה לספר לו, אבל אני לא יכולה.
אני לא יודעת אפילו מה לספר לו.
אני מרגישה כלכך רע.

אכלתי בבוקר, וזה לא היה לי אכפת.
גם ככה ארוחת ערב לא אכלתי.
אכלתי בבית ספר.. וזה כן היה לי אכפת. אבל צחקתי.
אסור להראות לאנשים שאני עצובה.
חזרתי הביתה ואכלתי ארוחת צהריים גדולה. ענקית!
ואני מרגישה עכשיו הכי פרה בעולם..  אבל אני לא יעשה כלום.

אני לא יקיא.
אני שונאת להקיא.
לא הקאתי כבר הרבה זמן.. אני לא יחזור לזה.
למרות שאני צריכה.

אני לא מבינה מה אני רוצה מעצמי..
אני נראת טוב, איפשהו שם בתת מודע אני יודעת את זה!
אני יודעת שיש לי מבנה גוף יפה, אני יודעת שיש לי פנים יפות..
אבל אני לא רואה את זה.
שאני מסתכלת במראה, אני לא רואה את המבנה היפה,
או את הפנים היפות שאנשים אחרים רואים.
אולי בעצם כולם משקרים לי?
אני מרגישה כלכך מגעילה.  אני מרגישה שאני חייבת להוציא את כל הגועל הזה.
אבל אני לא יקיא.  רק יוריד קצת מהכמויות. כי זה מה שאני יכולה.

אני רוצה שלווה.
אני רוצה שהמחשבות האלה יעזבו אותי.
לא לחשוב על אוכל. לא לחשוב על שומן. לא לחשוב על מוות.

לא בא לי לחיות..  אני לא יודעת למה.
אבל פשוט לא בא לי!!!!!

למה אף אחד לא שם לב אלי?!?!?!?!
למה אף אחד לא רואה שאני נופלת?!?!?!
למה אף אחד לא רואה את הכאב שיש לי בלב?!?!?!
למה אף אחד לא מבין?!?!?!?!

אני נואשת שיצילו אותי.
אבל אני לא נותנת שיתקרבו.
אני לא מספרת.
אני רוצה לספר. אני לא יכולה.
אני רוצה שהוא יחבק אותי. שיתק לי נשיקה.
שיגיד לי שאני הכי חשובה לו בעולם.
שיחזיק לי את היד וימשוך אותי מהגיגית שאני נמצאת בה.
שיוציא אותי מכל החשבות והרע הזה שאני שוקעת בתוכו.

שמישהו יוציא אותי מכאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאן!!!!!!!!!!!!
שמישהו יציל אותי. מעצמי.

 אז בסוף כן הקאתי. והקאתי הרבה.  ובסוף כן חתכתי את עצמי.
13 חתכים. 12 על הידים ואחת על הרגל.
ובסוף כן שמו לב. כי ס' שם לב. והוא הלך ליועצת. והיא קראה לאמא שלי.
ולקחו אותי למיון בשלוותא.
הייתי אמורה להשאר שם לאישפוז, במחלקה הסגורה.
אבל לא רציתי, ובכיתי.. וצעקתי.. ועשיתי בלגן.
אז אמא וויתרה.  אסור לי עכשיו ללכת לבית ספר, לא עד שתיהיה
לי חוות דעת מפסיכיאטר שמאשר שאני יכולה ללכת לבית ספר.
ואם הוא לא ירשה? או אם לא יהיה פסיכיאטר בימים הקרובים, יאשפזו בתל השומר.
ואני כלכך רוצה לצאת, וכלכך לא רוצה אישפוז.

עושים עליי ביביסטר.
עברו לי על כל המגירות בחדר. לקחו לי את הסכין.
לקחו לי את המפתח.  אסור לי להיות בשום חדר עם דלת סגורה.
אני ישנה בסלון שאני אהיה קרובה להורים שלי.
מאכילים אותי בכוח,  ואם אני נתקעת כמה זמן בשירותים ישר באים לבדוק מה קורה.
אני כל יום עוברת כמה בדיקות על הידים והרגלים, לבדוק שאין חתכים.
ואני מרגישה נורא.  אני שוקעת.
כל פעם שאני מביטה בעצמי? אני נראת לעצמי יותר שמנה.
יותר מגעילה. יותר לא סובלת את עצמי.
אבל אני מנסה לצאת.

אני רוצה לצאת!  כלכך רוצה.

3 שנים הייתי במחלה. כמעט שנה שלמה שיצאתי.
ועכשיו אני נופלת מחדש.
עכשיו שוב פעם מטביעים אותי עמוק בתוך הגיגית הזאת של מים.

סופרת קלוריות מכיתה ד', כתבה מעולה בעיתון "הארץ" בנושא הפרעות אכילה, נתנו לינק לבלוג שלנו. מומלץ לקרא.

תודה ל L.L.B על הלינק לכתבה- דוגמנית נוספת שנפטרה מסיבוכים של האנורקסיה.

אתר Yelem, פרסמו רשימה של מקורות תמיכה לסובלות מהפרעות אכילה, אפשר להכנס ולשתף, צירפו את בלוגנו למאגר.

גל בן-זאב סטודנטית לצילום שנה אחרונה במכללת הדסה ירושלים, עושה עבודות גמר על נושא האנורקסיה, מחפשת אנשים שנמצאים כעת במחלה (וגם כאלו שהיו?) ומוכנות לשתף.

לפניות לאימייל שלה- [email protected].

" אני ישנה כל היום, מדיכאון וחוסר תזונה. וזהו, אני מתאשפזת יום שלישי בתל השומר.

אני יודעת שהיו כמה קטעים לפני הקטע הזה, הם יפורסמו בימים הקרובים (סליחה על ההמתנה), היה חשוב לי לשחרר את הפוסט הזה כי אותו כתבה thin air שמתאשפזת מחרתיים.

כבר כתבתי אצלך בעבר. היו כמה התפתחויות..

אז אמרתי שהעליתי במשקל... הגעתי ל46. על 1.57.

הגיע החופש, התחלתי לעבוד כחדרנית, ובבקרים למדתי. מ9 עד 12 לימודים, ומ12 עד 8-9 בערב עבודה. זה מוטט אותי, כי כמובן שכל הזמן הזה הייתי צריכה לעשות את ההצגה היומית שלי של "הכל מושלם".. מה שהיה כל כך לא נכון.

לא ידועת אם סיפרתי על זה בפעם הקודמת.. אבל אני מקיאה. ההגדרה של הפרעה שלי:anorexia-the purging type... שזה אנורקסיה-הסוג שמקיא.

באמצע החופש, הייתה פעם אחת שהייתי לבדי בבית, לאחר פגישה עם הפסיכולוגית שבה עוד פעם דיברנו על אשפוז. הייתי בשירותים, הקאתי כאב חד בקיבה עצר אותי.

התחלתי לבכות כי הבנתי מה אני עושה. התקשרתי לפסיכולוגית, היא התעקשה על אשפוז. יום למחרת אושפזתי בבאר שבע, במחלקה לבריאות הנפש. זה לא היה המקום המתאים בשבילי. התחלתי לרדת שוב במשקל... לא השגיחו על האכילה שלי, ויכולתי להקיא גם כרצוני. הקאתי פחות אבל הפסקתי לאכול.

גם פעם אחת הוכנסתי לחדר בידוד, מכיון שחתכתי את עצמי כל אורך היד.

אחרי חודש וקצת שוחררתי הביתה, כדי שאוכל להיכנס לשנת הלימודים. וכבר התחילו לדבר על אשפז בתל השומר. נעשיתי יותר אובססיבית מאז האשפוז.. אכלתי פחות והמשכתי להקיא. נסענו לצפון לבלות קצת.. באחד החופשים.. לא ברור לי מה קרה, אבל האובססיה גברה, בחזרתי הביתה לא הפסקתי להקיא, כל דבר קטן שהכנס לפי הוצאתי, נעשיתי פרנואידית, פחדתי מכל דבר שהיה בגוף שלי.. צמתי, ואם אכלתי משו קטן הקאתי אותו.

התחלתי לרמות בשקילות, שתיתי בקבוק של 50 גרם-חצי קילו- של מים לפני כל שקילה, ולאחר השקילה הקאתיאותם.. מכיוון שהגוף שלי צובר מים בגלל ההקאות פחדתי שהמים לא יצאו (דפוקה..אה?). לא ירדתי בהתחלה במשקל..

המחזור איחר לי בשבוע.. ואז ירדתי. חזרתי ל44.5.. זה המשקל אצל האחות, משקל לא דיגיטלי. אצלה דיאטנית זה 43.600.

קשה לי להתרכז בלימודים, ההקאות הורסות אותי.. אני ישנה כל היום, מדיכאון וחוסר תזונה. וזהו, אני מתאשפזת יום שלישי בתל השומר.

יש לי תקווה, אני מפחדת לחזור שמנה.. ושכולם ישנאו אותי.. כי כבר עכשיו אני שמנה..  אבל מקווה שיהיה בסדר.

זהו.

אני מקווה שהאישפוז ישפיע עלייך לטובה, אולי המודעות לעיניין שם תהיה גדולה יותר וכן גם המודעות להשלכות.

אני רק מאחלת לך שבפעם הבאה שתרשמי לי מייל אלו יהיו רק דברים חיוביים.

כולם אוהבים אותך ומחזקים אותך.

הרבה הצלחה ואהבה עצמית בעיקר.

"

פסיכולוגים רבים סירבו לקבל אותי כי אני חסרת מוטיבציה להחלים ולטפל בבעיות שלי.. ההורים כבר מזמן הרימו ידיים.

וזה הכי כואב, שאנשים כבר מוותרים עליך. ויתרו עלי מזמן.

"

כתבה לנו "הפרה, שתמיד תשאר פרה":

זה התחיל לפני שלוש שנים. הכל זכור לי.. הצומות, ההקאות וחוזר חלילה- מעגל הקסמים שלי.

כיום אני אפילו יודעת לומר בוודאות למה זה התחיל, מאילו סיבות.

אני יכולה להאשים הרבה אנשים, אבל אני בוחרת להאשים את עצמי.

לא את הפרסומאים שמציגים "כוסיות", לא את אדיאל היופי הדפוק, לא את המשפחה, לא את האנשים שהציקו לי בגלל משקלי..

אף אחד חוץ ממני לא אשם.האשמה עלי.

אם כך מה גורם לילדה בת ארבע-עשרה להכנס להפרעות אכילה...בעיות, הרבה בעיות.

החיפוש הזה אחר השליטה...

בהתחלה זה נחמד, כל הסיפור הזה, של הרזייה מהירה, מחמאות, השליטה באוכל.. איזה שליטה באוכל... עכשיו האוכל שולט בי.

זה אולי ישמע לך מופרך אבל אחרי שלוש שנים שאני עמוק בפנים אני לא זוכרת איך חייתי ללא ההפרעה שלי, קשה לי לדמיין את חיי ללא ההפרעה..

את מבינה שזה שולט בך ושיש לך בעיה, את מכירה בזה בשלב כלשהו.

הכרתי בזה. הכרתי בזה כשהיה מאוחר מדי. כשעברתי הרבה טיפולים פסיכולוגים, כשכבר לא טרחתי להסתיר את זה מאף אחד יותר.

פסיכולוגים רבים סירבו לקבל אותי כי אני חסרת מוטיבציה להחלים ולטפל בבעיות שלי.. ההורים כבר מזמן הרימו ידיים.

וזה הכי כואב, שאנשים כבר מוותרים עליך. ויתרו עלי מזמן.

יש לי משקל יעד, אני רחוקה מלהגיע אליו כרגע, אבל...ברגע שאני אגיע אליו אני אתאבד.

אני אמות רזה, אני אגשים את חלומי.

לא מזמן מתה חגית כהן, אנורקסית במשקל 19 קילו בלבד. זה הימם אותי.

אבל אני מעריצה אותה, מעריכה אותה, יש לה כל כך הרבה כוח רצון... אני מקנאה בה.

אני לא פרו אנה או מיה. אני שונאת שיש מתחרים. אני אוהבת להציב לעצמי מטרות ולנצח את עצמי, בלי מתחרים.

אני לא כותבת את זה כדי לבכות על חיי... ממש לא...

אני רוצה להזהיר אותכם, את כולכם.. שתדעו שלא כדי להכנס לשם... זה מסקרן מאוד, וזה נשמע מהיר ונפלא, אבל זה חרא. את סובלת מדיכאון, התפרצויות, כאבים..

אומרים שניתן לצאת מזה. אז אומרים. אם כל הכבוד אני לא מאמינה בזה, תמיד תשאר לך צלקת מהמחלה הארורה הזו, ואם תצלחי להאבק בה ולגבור עליה אז כל הכבוד לך, ואם לא...סופך ידוע מראש..

אני מנסה לאמץ את גישת החברה הטובה, ולא הרופאה או פסיכולוגית.

אני מנסה להעביר לאנשים את הכאב שיש בזה..את כל הסבל...

פעם אהבתי לאכול, כולם נהנו לאכול איתי. עכשיו אני שונאת אוכל, הוא עושה לי רע.

לא מזמן ישבתי עם אמא בבית קפה, היא הזמינה לשתינו סנוויץ'. הסתכלתי על הסנוויץ', הסתכלתי על עצמי.

היא אמרה לי להתחיל לאכול, ובכיתי. פשוט לא יכולתי להתמודד עם זה.

זה מצב שהאוכל מפחיד אותך. וזה סיוט, כי את צריכה להתקיים..

אל תביני לא נכון, אני שמנה, אני מאוד שמנה, אמנם לפי חישוב אני לא במשקל יתר, אבל אני שמנה.

אני לא יכולה ללמוד, לא יכולה להתרכז, לא יכולה לצאת עם חברים/חברות... אני כל הזמן חושבת על דבר אחד-אוכל.

פעם זעקתי לעזרה, בדרך סמויה ואף בגלויה. אף אחד לא שמע את הזעקה שלי.

עכשיו כולם כבר הרימו ידיים, אפילו אני. אני אתאבד ברגע שהמשקל יציג את המספרים שאני שואפת אליהם, ואני מבטיחה לך שגם אז אני לא אהיה מאושרת וגם לא רזה.

בקיצור, באמת שלא התכוונתי לחפור- אם את עדין לא נכנסת לחרא הזה אז אל תכנסי לשם, זה לא שווה אותך..

מדברת פה מישהי שהייתה מוקפת באהבה..בחברים...במשפחה..באושר טהור... והרסה את זה סתם.

עכשיו אין לי כלום. רק את האובססיה הדפוקה הזו. לקחו ממני הכל ואני לבד עכשיו.

שום רזון בעולם לא שווה את הסבל הזה.

תזהרו. זה ממכר, זה מושך, זה נשמע אולטימטיבי. אבל זה גהנום, זה גהנום שלי ושל רבות.

"וחשבתי שאני עדיין שמנה. התחלתי להרגיש רע עם עצמי. נכנסתי לדיכאונות. מחשבות אובדניות. נשירה אינסופית בשיער.. גדלו לי שערות על הבטן הגב והידים.. אבל המשכתי כרגיל. בכלל לא חשבתי שמשהו בי לא בסדר! הייתי בטוחה שהכל כרגיל אצלי.. שאני יכולה להפסיק.."

StupidCow , עוד מעט 16:

מה שיש לי לספר, זה לא סיפור של חודשיים שלושה.. אפילו לא חצי שנה. אלה כמעט 5 שנים שלמות מהחיים שלי. שאני חושבת על זה, כנראה שמאז ומתמיד היה לי את הפאק הזה בראש של האנורקסיה. תמיד היה לי שם משהו שהוא טיפה ככה. אבל לא מאוד, רק קצת. הכל התחיל אצלי באמת כשהייתי בת 11, בכיתה ה'. (היום אני כמעט 16) הייתה לי חברה הכי טובה, ובכיתה ה' זה הגיל שבנות מתחילות להתפתח, וכמו רוב הבנות, ככה גם אני. אבל חברה שלי לא. היא הייתה רזה רזה, בלי התחלה של ציצי.. בלי התחלה של מבנה של אישה.. היא הייתה נורא רזה. אני שהייתי בעיקרון ילדה רזה, הייתי 2 מידות מעלייה. והיא כנראה לא הייתה חברה כזאת טובה, נורא התלהבה מעצמה. תמיד הייתה עומדת מול המראה, מסתכלת ועושה, "ואי כמה שאני רזה.. תראי את העצמות" תמיד היא הייתה לוקחת ממני בגדים, שהם היו גדולים עלייה היא הייתה אומרת "ואי זה ענק!".. היא תמיד אמרה לי "קחי את הג'ינס הזה הוא ענק הוא בטח יהיה טוב עלייך" והם תמיד היו 2 מידות מתחתי. חברה הכי טובה היא הייתה, כל היום היינו יחד. וכל היום היא הייתה מדברת איתי ככה. עד שהתחלתי לבאמת לחשוב שאני שמנה.  כלכך התביישתי! שקלתי 3 קילו יותר ממנה, והחלטתי שאני צריכה להוריד את ה3 קילו האלה ולהראות לה שהנה אני שוקלת כמוהה, אבל יותר גבוהה ממנה! ושאני רזה ולא שמנה! התחלתי להרגיש כלכך איום עם עצמי..  התחלתה לשנוא את עצמי! ממש ממש לשנוא. עם כל מובן המילה שינאה. וככה התחלתי.. בדיאטה תמימה. בלי שוקולד.. בלי ממתקים.. הפכתי לצימחונית.. הורדתי ארוחת בוקר.. הורדתי ארוחת 10 בבית ספר.. הורדתי כמעט כל אוכל. בדרך שמעתי איפשהו שלהקיא זה מרזה, אז התחלתי להקיא. שקעתי עמוק לתוך המחלה. הייתי עושה ספורט כל היום. 300-500 כפיפות בטן ברציפות, לנוח. לעשות עוד. ככה במשך שעה שעתיים הייתי עושה כפיפות בטן עד שכבר כלכך כאבה לי הבטן שבקושי יכולתי לשבת. וכמו בכל דיאטה רצחנית, היו לי בולמוסים.. ועליתי, וירדתי.. בדרך נשבר המד משקל בבית, בכלל לא ידעתי כמה אני שוקלת. חשבתי שמתי שאני ירד שאני יראה את זה, אבל כבר נכנסתי עמוק למחלה. לא ראיתי כלום. וירדתי.. וירדתי.. וחשבתי שאני עדיין שמנה. התחלתי להרגיש רע עם עצמי. נכנסתי לדיכאונות. מחשבות אובדניות. נשירה אינסופית בשיער.. גדלו לי שערות על הבטן הגב והידים.. אבל המשכתי כרגיל. בכלל לא חשבתי שמשהו בי לא בסדר! הייתי בטוחה שהכל כרגיל אצלי.. שאני יכולה להפסיק.. ואז יום אחד, כבר הייתי באמצע כיתה ו', קראתי בעיתון כתבה על אנורקסיה. היה בזה רעיון עם ילדה אנורקסית, מצאתי את עצמי מזדהה איתה נורא. אבל לא חיברתי..  בסוף הכתבה היה דבר של 10 סימני זיהוי לאנורקסיה.. הסתכלתי.. ופתאום שמתי לב, ש8 מתוך 10 הסימנים האלה, יש לי אותם. נכנסתי לדיכאון ולא ידעתי מה לעשות. רציתי להפסיק, אבל לא יכולתי! ההרגשה המגעילה! ערמות השומן הלא קיים שראיתי ביאסו אותי.  והמשכתי להקיא ולעשות ספורט. עד שיום שישי אחד, חברה אחרת שלי באה אליי לארוחת שישי. ובאותו ערב, אני לא יודעת מה קרה אבל התאבון שלי השתגע, ואכלתי! ואכלתי! כמו בולמוס קטן.. אכלתי ואחר כך..  התחרטתי. ישבתי איתה בחדר והרגשתי כלכך רע, אמרתי לה שאני הולכת לשרותים ושניה באה. הלכתי לשרותים להקיא, מרוב שהייתי בהיסטריה, לא הדלקתי מים לא כלום.. וחברה שלי במקרה קמה אחרי רצתה ללכת לשרותים.. שמעה אותי מקיאה. היא נכנסה לשרותים (שלא היו נעולים) וצעקה עליי.. התחלתי לבכות וסיפרתי לה איך הכל התחיל.. כמה זמן אני ככה. יום למחרת היא הלכה וסיפרה הכל להורים שלי. הביאו לי פסיכולוגית ודיאטנית, אבל לא ממוחית. אף אחת מהן לא הייתה ממוחית להפרעות אכילה. אחרי חודשיים שלושה, הפסקתי להקיא הרגשתי טיפה יותר טוב ושאין לי כוח לטיפול הפסקתי הכל. אמרתי שאני בסדר ושאני יכולה להמשיך לבד. אבל לא יכולתי. לקראת אמצע כיתה ז שקלתי 44 קילו. המשקל המדוייק שהייתי צריכה לשקול. ואז חברה אחרת שלא ידעה  כלום מהסיפור התחילה להציק לי, לומר שהשמנתי. שהבטן מתחילה לבלוט. הייתי אצלה יום אחד היא אמרה לי "בואי נשקול אותך" וזה היה 44 בדיוק. היא אמרה שזה יותר מידי. היא חירבשה לי משהו על זה שאני צריכה לשקול 42 מקסימום, וכבר לא הייתה לי דיאטנית לשאול. הטיפול כבר לא היה קבוע.. הייתי אמורה לפגוש אותה שוב רק לקראת סוף השנה. לאט לאט המחשבות התחילו לחזור.. התחלתי להרגיש רע, כל ההרגשה הדוחה הזאת. עם המשהו המגעיל הזה בפנים חזרו לי. חזרתי לראות את עצמי שמנה. אבל לא רציתי ליפול שוב לאנורקסיה! אז החלטתי שאני יעשה את זה הפעם "טבעי". הפעם ב"דרך הנכונה". התחלתי לעשות שוב פעם ספורט. מלא ספורט. כפיפות בטן, ריצה, הליכה, ריקוד 4 פעמים בשבוע. התחלתי שוב להוריד מהאוכל.. עד שמתצאתי את עצמי חייה על ארוחה אחת ביום, ארוחת צהריים. אמא בכלל לא הרגישה, את הסנדוויצ'ים זרקתי בבית ספר. ארוחת צהריים אכלתי, נורא קצת. אבל אכלתי. ובערב תמיד הייתי אומרת לה שכבר אכלתי ובדרך כלל היא הייתה מאמינה. המחשבות האובדניות חזרו, התחלתי לחתוך את עצמי בידים. ולקראת סוף כיתה ז', התחלתי להרגיש באמת רע. היו לי סחרחורות, המחזור שלי הפסיק, התחלתי להתעלף. הייתי מתעלפת פעמיים שלוש ביום.. ואף אחד לא הבין למה. היו בטוחים שזה מחוסר שינה.. כל בעיה אחרת..  אבל אף אחד לא חשב על זה.  גם לא אני.  ואז היה לי תור לדיאטנית. עליתי על המשקל ו... 38.5 .  הדיאטנית ממש התשגעה! היא נתנה לי חודש להעלות את הכל חזרה, ואמרה שאם אני לא יעלה, היא מעבירה את זה הלאה.. למישהו ממומחה. תוך חודש עליתי קילו 39.5  והרגשתי נורא! והיא, העבירה את זה הלאה.  מצאו לי פסיכולוגית ממוחית, דיאטנית חדשה.. מכון להפרעות אכילה שהלכתי פעמים בשבוע. אבל גם אז, כששקלתי אחרי חודשיים 43.5 וכבר חזר לי המחזור.. המחשבות טיפה נרגעו,  התחלתי שוב לאהוב את עצמי והחלטתי שזהו, אני כבר לא צריכה. מעכשיו דיאטנית פעם חודש וזהו! שום פסיכולוגית, שום מכון. אני בסדר. הייתי כבר בכיתה ט'.  את רוב ח' העברתי בסדר. לא ספרתי קלוריות, אבל כן טיפה התייחסתי למה שאני אוכלת. כל העיינין נשאר לי בראש, אבל לא כמו פעם. לא הדבר הכי חשוב לי. אבל זה היה שם בקטן.. והתעלמתי רוב הזמן. שמחתי, הייתי בטוחה שאני יוצאת מזה. היה לי תקופה אחת קשה, שאחד שבר לי את הלב, והוא שבר לי אותו חזק! המחשבות האובדניות שוב חזרו, שוב חתכתי את עצמי.. שוב חשבתי על משקל, אבל ידיד שלי בא ועזר לי. הוא הוציא אותי מזה. וכך עברה לה כל ט'. הייתי בטוחה שאני כמעט בחוץ. ואז בחופש שבין ט' לי' .. עליתי קילו וחצי מעל המינימום שלי. הדיאטנית כלכך שמחה ואני? הרגשתי שאני נופלת. אבל לא עשיתי כלום. אבל ההרגשה רק גדלה. ניסיתי להתעלם אבל זה לא הלך. התחלתי לשנוא את עצמי ואפילו יותר חזק ממקודם. שינאה עצומה!!! התחלתי להרגיש כלכך שמנה, כלכך מטונפת מבפנים. אבל לא עשיתי כלום. לא הקאתי, לא חתכתי. ואז בא החודש הזה.. החודש כבר זה היה בלתי נסבל. נכנסתי לדכאונות איומים. בבית ספר התנהגתי כאילו הכל כרגיל. מקסימום הייתי יושבת טיפה בשקט שזה לא דבר רגיל. אני לא טיפוס שמתבודד, אני טיפוס של חברה. של להיות מרכז העיניינים. לאט לאט התחלתי גם טיפה להתבודד.. שדיברו אליי, הייתי רגילה. הייתי רגע שמחה וקופצנית, ואחרי שניה יוצאת מהכיתה ולא חוזרת. מבריזה לבד. כל השולחן והמחברות התמלאו בציורים דיכאוניים שציירתי. והידים והרגליים בשריטות.  חזרתי להקיא. חזרתי לספור קלוריות. כל החשק לחיות יצא לי. רציתי למות. עכשיו כבר יש לי חבר אחר. הוא לא הבין מה הולך איתי, פתאום מסתובבת כל הזמן עם ארוך וסווצ'ר. כל הזמן שקטה.. ואז הוא גילה את השריטות בידים. נשברתי. התחלתי לבכות סיפרתי לו הכל! על המחשבות.. כל ההרגשה.. כל ההקאות.. על החתכים.  ה כ ל. יום למחרת הוא הלך ליועצת של בית הספר, וסיפר לה. היא זימנה אותי לשיחה.. הייתי המומה שהוא סיפר לה ככה! מצד אחד, הרגשתי נבגדת, מצד שני.. ידעתי שזה הדבר הנכון. התחלתי לבכות וסיפרתי לה הכל.. הראתי לה את השריטות.. אמרתי איפה אני מחביאה את הסכין.. היא התקשרה לאמא שלי ואמרה לה לבוא דחוף לבית ספר.  אמא שלי באה היועצת סיפרה לה.. אני ישבתי ובכיתי. לא יכולתי להסתכל לאמא שלי בעיניים. הרגשתי נורא.  איזה בת איומה יש לה! איזה בת מאכזבת. בת שאין מה להתגאות בה. בת שחותכת את עצמה בידים, בת שמקיאה, בת שלא לומדת, בת עושה כל היום רק בלאגן. והיועצת הפנתה אותנו ישר לשלוותא, הלכתי שם למיון. הייתי אמורה להשאר לאישפוז, אבל כלכך לא רציתי! בכיתי, צרחתי, צעקתי.  לא הייתי מוכנה להשאר שם! אז אמא לא השאירה.. עכשיו אני בבית, מנסים להשיג לי פסיכולוג ופסיכאטר לעוד יומיים. גם דיאטנית חדשה ומכון חדש להפרעות אכילה. הכל לעוד יומיים.  לקחו לי את המפתח בחדר, עברו לי על כל הדברים.. לקחו את הסכין.. כל דבר שנראה להם לא מתאים. אסור לי גם ללכת גם לבית ספר.  ילדים במצב קיצוני אסור להם ללכת לבית ספר, אלא אם כן יש להם ביקורת של פסיכיאטר שמאשר את זה. ואין לי. אנחנו צריכים למצוא. ובינתיים אין. אין אפ'חד שיכול לראות אותי בימים הקרובים.

ההורים שלי כבר אמרו לי, שאם לא מוצאים אחד שבוע הבא, או שמוצאים והוא יגיד שאני לא יכולה ללכת לבית ספר, יאשפזו אותי בתל השומר. הם אפילו דיברו שם עם רופאים. אני מרגישה כלכך רע. אני אוכלת כי אין לי ברירה, ומרגישה איום עם זה. אני מרגישה נוראי מבפנים, ועכשיו אפילו יותר.. כי אני ככה הורסת להורים שלי את החיים. כמה שהוא סובלים. אמא כל היום עם עיניים נפוחות ושקים שחורים. היא לא ישנה כמעט, היא תחת לחץ. והכל בגללי. אני אשמה.

אין לי כוח לחיות, אין לי חשק להמשיך בחיים. אני מפחדת שיאפשזו אותי.. אני לא רוצה שיאשפזו אותי. אבל אני רוצה להבריא.

אני רוצה לחזור להיות הילדה שהייתי פעם! אני רוצה להיות ילדה, שההורים שלה יתגאו בה. אני רוצה לעשות אותם מאושרים.

אני רוצה לצאת מזה. ואני מקווה שאני גם יצליח.

אני מקבלת את כל האימיילים והתגובות שלכם, אני כרגע נורא עמוסה לכן ייקח לי כמה ימים לענות.

תמשיכו לשלוח

בבקשה תציינו כינוי וגיל.

NA מגיבה לאחד הקטעים שנכתבו פה, אני מפרסמת את התגובה כתגובה כללית כי היא אכן מחזקת את כולן:

פשוט קשה לי לקרוא את זה

ולא יכולתי שלא להגיב.

אני אומנם במצב שהוא רחוק משלך אבל אני יודעת בדיוק על מה את מדברת

על השומנים שתמיד שם מקיפים אותי ומגעילים אותי. על החיים שנהרסים בגלל מה? בגלל אוכל!!!

וכל הזמן... אפילו בחלומות, 24 שעות זה הכל סביב האוכל. זה נעשה חולני וזה דוחה. וכמה שלא נקיא, וכמה שלא נאכל או שנאכל זה פשוט מגעיל

וכל מה שאני רוצה.. בין אם זה כרוך בלהיות רזה או שמנה, זה שהמאבק התמידי סביב האוכל יפסק.

כולם כבר יודעים... כל החברים וכל האנשים שמכירים אותי.. כולם יודעים שיש לי איזה פסיכוזה עם האוכל

כל החברים יוצאים בכיף למסעדה ואני לא יכולה.

כולם חווים חוויות עם בנים ודברים חדשים ואני עוד לא מסתדרת עם עצמי שלא נדבר על זה שמישהו יראה אותי ככה, כ"כ שמנה\:

אפשר לדבר על זה במשך שעות בלי להפסיק.. אין סוף לדברים שאפשר להגיד ואני בטוחה שאת יודעת את זה כבר.

אפשר להגיד לנו בלי סוף שאנחנו רזות או יפות או חיוורות אבל זה חולף כאילו כלום.

די! צריך להגיע למצב בו נקום בבוקר והיום לא יהיה סובב סביב האוכל.. כשנרגיש רעב- נאכל.. ושובע- נפסיק. בלי שום תחושות לוואי אחרי כל ארוחה שאכלנו או הקאנו או שלא אכלנו בכלל.

זאת הדרך היחידה.. ואני מנסה. כי כל הרופאים והדיאטנים.. חח את הרי שם כל יום במשך 5 שנים.. אז זה מדבר בפני עצמו.

אני עושה ספורט ומנסה ללכת בדרך הזאת.. כמו שהטבע התכוון- כשנרגיש רעב נאכל.. לא יותר מידיי אלא כמה שאנחנו צריכים

אנחנו הורסות את המערכות בגוף, אנחנו הורסות את הלימודים, אנחנו הורסות את המשפחה, אנחנו הורסות את הכל פשוט הכלל.. ואי אפשר יותר.. את רוצהלהמשיך בחיים? את באמת באמת רוצה לחיות? אני מקווה שלא מאוחר מידיי.

את לא לבד, את רחוקה מלהיות לבד ואני לא יודעת אם זה כואב או מנחם, הא?

אני מאמינה שהכל אפשרי.. שאת יותר חזקה מזה. עברת 5 שנים, זה די ויותר.... אל תתיאשי עכשיו... לא עכשיו.

ואין מה לכעוס עליהם.. שהם כבר לא מקשיבים, שהם עייפים... אין מה להתאכזב.

ביום שישי האחרון פרסמנו בנענע את הסיפור של magicPie , כנסו לקריאה.

אימיילים?

בבקשה תציינו כינוי וגיל.