את הקטע הבא שלחה לנו מישהי שביקשה לא לפרסם את שמה, הקטע נכתב במסגרת ספר שהיא כותבת.

לאחרונה בזמן שחיפשתי קצת מידע על הפרעות אכילה בעיקר על אנורקסיה שרוב החולים מוצאים את עצמם במחלה הזאת אחרי שההפרעות אכילה מתגברות, רציתי לרשום לכם שתנסו לא להכנס לזה כי במקרה הפחות גרוע זה אנורקסיה ובמקרה ההכי גרוע מוות אבל האם זה באמת ככה? האם מוות כתוצאה מהפרעות אכילה הוא יותר נורא מלחיות שנים על גבי שנים בתור אנורקסיים?

האם זה הרצון שלכם?

אני אישית נגד השמנת יתר, אני בהחלט נגד אבל אני כלכך אנטי רק מכיוון שהשמנה יכולה להיות בהרבה פעמים יותר מסוכנת מאנורקסיה. אז בשביל למנוע את הסיכויי לקבל התקף לב ולמות בגיל צעיר צריך להדרדר לאנורקסיה? או אולי ההפך, בשביל לא למות מאנורקסיה צריך להשמין ולהשמין עד שהרופא יבשר לכם שגם כאן אתם על סף מוות?

נזקי האנורקסיה:

* עיכוב בגדילה - הגוף לא מקבל מספיק חלבונים ורכיבים תזונתיים, ומשמר את המינימום לנשימה וחיים, ולא לגדילה. * הפרעות אנדוקריניות-הורמונליות - נסיגה בהפרשת הורמוני המין, והתוצאה - התפתחות מינית מאוחרת (אי הופעת המחזור החודשי), או הפסקת המחזור (אצל מי שכבר החל), ואצל אנורקטיות כרוניות - הפרעה בפריון. * הפרעה בפעילות בלוטת התריס. * הפרעות נוירולוגיות, התכווצויות (בגלל הפרעות במעבר העצבי). * שינוי ברישום פעילות הלב, תפוקת לב נמוכה, דופק נמוך, לחץ דם נמוך. * שינויים במבנה המוח, שלא כולם הפיכים. * תשישות. * רגישות לקור (ובמקביל - צמיחת פלומה, שהגוף מפצה בה להגנה מהקור). * אוסטיאופורוזיס - הידלדלות צפיפות העצם, בגלל חוסר סידן. * פירוק של חלבון השריר. * ראייה מטושטשת. * התייבשות ונשירת שיער, בגלל מחסור במינרלים וחלבונים. * עור יבש, חסר גמישות, שנראה "זקן", בגלל ירידת כמות הנוזלים ומחסור בוויטמין A. * ציפורניים שבירות ופריכות. * 15 אחוז מהחולים באנורקסיה מתים ממנה.

נזקי ההשמנת יתר:

לק ניכר מחברי ארגון הבריאות העולמי רואים בהשמנה סוג של מחלה משום שכבר בחריגה של כארבעה קילוגרם מעל המשקל הרצוי אנו נחשפים לסיכונים רבים כגון מחלות לב ( ברמה השווה לסיכון מעישון) , לעליית שומן בדם וללחץ נפשי (3).

הצטברות גדולה של שומן באזור שבין המותניים לאגן מהווה גורם סיכון למוות ולמחלות כנראה בשל העובדה שהשומן באזור זה פעיל מבחינה מטאבולית מהשומן שמצטבר באזור הבטן (1).

השמנה ( בעיקר בגיל המבוגר) גורמת לשיבוש מטאבולי הגורם לייצור מוגבר של האינסולין בדם

(היפראינסולימניה) מכיוון שהשומנים גורמים לכך שהגוף לא מגיב באופן תקין לאינסולין וכך

הלבלב מפריש כמויות גדולות של אינסולין ,זה הגורם  לסכרת מבוגרים.

ההשפעה השלילית של העמידות לאינסולין ושל כמות גדולה של אינסולין בדם  עלולה לגרום ליתר לחץ דם , להפרעה ברמות השומנים בדם ולהגברת הסיכון ללקות במחלות לב וכלי דם. בנוסף לכך יתר אינסולין בדם מעכב את פרוק הטריגליצרידים ברקמת השומן ומקשה על הורדה במשקל גם כאשר התפריט דל אנרגיה. בהשמנה עולה בדם כמות ה- VLDL  וה- LDL  ויורדת כמות ה- HDL  כמו כן חלה עליה באגירת הטריגליצרידים ברקמת השומן ותהליך פירוקם מואט (1,3,6).

אז מה יותר גרוע?

אני לא חושבת שזה באמת משנה מה יותר גרוע, מה שיותר משנה זה לא להגיע לאף אחד מהמצבים הללו.

תוכלו להתייעץ עם רופאים, עם דיאטנים, עם מאמני ספורט, פורומים שונים של תזונה

אל תתנו לעצמכם להידרדר.

אנונימית שנשלחה לבית חולים ולאחר מכן למוסד סגור בכפייה.

נשקלתי כמדי שעה. אחרי אוכל, לפני ואחרי מקלחת ולפני הכל סבב סביב המשקל.
שלום לכל המתבגרות.
רציתי לכתוב לכן בנוגע לעניין שמעסיק את כל בנות העשרה: המשקל
גם אותי עניין המשקל העסיק בצורה מטורפת עד שכל תחומי התעסקותי היו בו.
הכל התחיל כאשר הייתי בת 12.
עברתי לעיר חדשה ולהוריי היו בעיות כלכליות קשות שהן לא יכלו להיפטר מהן.
אני הייתי ילדה קטנה ומבולבלת שמגיעה לעיר חדשה בלי שום חבר או חברה מסוגרת בתוך עצמי. אחותי הגדולה נישאה ועזבה את הבית ואני הייתי לבדי.
אז התחילה השנה.. דווקא בצורה מאוד טובה. הכרתי את כל הילדים נראיתי הכי טוב בכיתה הכי חייכנית והכי נאה וזה גם מה שהפגנתי להם.
היינו חבורה של 10 בנות ואני הייתי בראש. באותה תקופה בערך לקראת אמצע השנה התחילה אחת מהבנות לעשות דיאטה ורצוי לציין שמשקל גופה לא עלה על 30 קילו.
ברגע שהיא התחילה, כולן התחילו להתעסק בזה לאכול מאכלים דלי קלוריות להתעסק במשקלן ולהפחית באכילה. אני הייתי אחת מהן. שלה די הלך כל עניין הדיאטה .
בתחילת הדיאטה שקלתי 32 קילו  וגובהי היה142 .
בשבוע הראשון אכלתי דווקא הכל רק בכמויות קטנות יותר.
זה התחיל מלהוריד פרוסת לחם וכמה כפות פסטה, ולאחר שבוע ירדתי 2 קילו.
התעסקתי במשקל בצורה אובססיבית. נשקלתי כמדי שעה. אחרי אוכל ולפני אחרי מקלחת ולפני הכל סביב המשקל. בשבוע השני כבר הורדתי כמויות גדולות יותר שכללו ארוחת בוקר ו-10 בבית ספר שבארוחת הצהרים אכלתי רק כף אורז ועל הטבעול ויתרתי כי אני צמחונית אז אני לא אוכלת בשר ולעת עתה בארוחת הערב הייתי אוכלת מעדן דיאט.
גם בשבוע השני הורדתי קרוב ל-2 קילו. רצוי לציין שאני נערה במבנה צר מאוד וכל קילו שירדתי היה משמעותי, בינתיים כבר ירדו 4 ק"ג. אף אחד לא העיר לי על המשקל כי היה תקופה של חורף והבגדים היו רחבים אז אף אחד לא שם לב. אבל את הקילוגרמים הבאים שירדתי ראו. המורה המנהלת החברות ההורים כולם התחילו להעיר.
ואני? אני הייתי בשלי חיה בעולם דמיוני שבו אני רואה את עצמי ילדה שמנה ומגעילה שחייבת להיפטר ממאגרי השומן שנסחבים איתה. קרוב ל-7 קילו ירדו במהלך חודש וחצי.
7 וחצי קילו לילדה בת 12 רזה, בלי מחזור, עם דימוי עצמי נמוך מאוד. בשלב הזה.. התחילו להיות מודאגים ממני ושלחו אותי למרפאה.
שם לא שיתפתי פעולה וטענתי שזה לא אני שולטת בזה ושאני אוכלת הכל.
אמרתי שיש לי חילוף חומרים מהיר ושכנראה בתקופה הזו אני בלחץ לימודים ובגלל זה לא הקדשתי זמן לאכילה. וויתרו לי והייתי במעקב מרפאתי.
שם ההורים כבר נכנסו לעניין ודאגו לשלוח אותי עם ארוחות גדושות לבית ספר שביניהם כללו 2 פיתות עם גבינה צהובה וגבינת נפוליון. מי שזוכר... לא אכלתי אפילו מלפפון אז כששולחים ילדה עם סירובי אכילה קשים יחד עם 2 פיתות מלאות הסבירות שהיא תוכל אותם תהיה אפסית.. ואכן היא הייתה אפסית.
הפיתות נשלחו לפח. וכך גם כל מה שנכנס לפי.
הגעתי למצב מצוקה של 22 קילו. מצב שבו לא יכולתי לישון בשקט ללכת למרחק שלא נדבר על לרוץ. שלא יכולתי לעמוד. במצב הזה נשלחתי בצו כפוי לביה"ח אסף הרופא לחדר מיון במצב קריטי שלי חיברו אינפוזיות וזונדה (מי שלא מכיר זהו צינור המחובר דרך האף ודרכו מעבירים נוזל מרוכז שבו ערכים תזונתיים גבוהים מאוד) וניסו לייצב את מצבי. אבל אני לא הסכמתי להכניס דבר לפה -אפילו לא מסטיק. חששתי מהשמנה, חששתי לראות את עצמי במראה.
כולם באו לבקר אותי בביה"ח חברים משפחה כולם אני הבנתי שכולם מרחמים על המצב הזוועתי שהייתי נמצאת בו ואני הייתי נהנית מלהרגיש שאני מלכה ושכולם באים לבקר אותה.
חודשיים הייתי מאושפזת באסף הרופא ואפילו חצי קילו לא עליתי. שלחו אותי הביתה כי התייאשו ממני. הייתי שמחה ומאושרת אבל לא הכנסתי דבר לפה.
ירידה נוספת במשקל משמעותה מוות. אבל אני לא אכלתי.
שלחו אותי לאשפוז נוסף בכפייה והפעם הוא לא היה בבית חולים רגיל אלא במוסד סגור, ששם לא ההורים יכולים לבוא לבקר ולא חברות. הייתי כולי לבד, מאושפזת תקופות חוזרות ונשנות.
תקופות שנמשכו בסה"כ 6 שנים.6  שנים של סבל ומאבק שבהם הפסדתי את כל חיי.
בלי לימודים, בלי חבר, בלי מחזור, בלי חיים.
אני כתבתי לכם את הסיפור שלי כדי שתזכרו טוב טוב לשמור על עצמכן וכשאתם עושות דיאטה תדעו לשמור על אכילה נכונה ומבוקרת.
גיל: 19

אני עדיין מחכה שתשלחו לי את החוויות שלכם בנושא הפרעות אכילה, לא להתבייש אתם יכולים לשלוח גם חוות דעת או כל דבר אחר בנושא אבל בעיקר חוויות אישית או לא אישיות. אני פה ומחכה 

אתם פה, אתם קוראים את הסיפורים אבל איפה התמיכה? איפה העזרה? בשביל זה יש את מערכת התגובות ואני בטוחה שיש לכם מה להגיד.

לינט.

את הסיפור הזה שלחה לנו אנונימית נוספת, בת 18.

מאת-אנונימית

מאז ומתמיד לא היתה לי בעיה להקיא,אפילו כשהייתי קטנה כל מחלה קטנה הייתי מקיאה{לא מתוך בולמיה-סתם מתוך רצון לתשומת לב מאמא)-דוחפת אצבע/שתיים לגרון ונגמר הסיפור

ואז באזור סוף כיתה ט' קיבלתי החלטה-אני ארזה{הייתי ילדה מלאה,לא דבה-סתם מלאה}-מדי פעם הדודים צחקו עלי,סבתא צחקה,אמא תמיד אמרה שאני הכי יפה...אבל רציתי סוף סוף למצוא חן בעיני עצמי,בעיני הסביבה,בעיני בנים{חברות וידידים שהעריצו אותי היו לי מפה ועד הודעה חדשה-אך זה לא הספיק}

התחלתי לאכול פחות,כשראיתי שאכלתי קצת יותר מההקצבה פשוט הלכתי והקאתי{בבית-אף אחד לא שם לב,עם הזמן פיתחתי שיטות "להשתיק" את זה}אני החלטתי כמה אני צריכה לאכול-ועם כל שבוע שעבר הכמויות פחתו ופחתו...

לא הייתי חוטפת בולמוסי אכילה-לא הייתי מאשרת את זה לעצמי,צהריים אוכלת סלט-רצה מקיאה אותו וחוזרת לעבוד/ללמוד....

הגעתי למצב שהקאתי 2-3 פעמים ביום...זה היה נורא-והחיוך לא ירד לי מהפנים...

תוך  3 חודשים ירדתי 10 קילו....פתאום התחלתי לקבל תשומת לב מבנים....לקבל מחמאות שרזיתי....

באוגוסט התעלפתי באמצע העבודה עקב ההקאות-זה עורר אותי,הפחיד.... וגרם לי להפסיק להקיא בתדירות כלכך גבוהה...

כל מי שמסביבי נבהל,אמא נכנסה לסרטים שזה בגלל שאני לא אוכלת{וואלה אמא?וזה שכשאני אוכלת אני מקיאה לא שמת לב נכון?}

הגעתי לכיתה י',בחורה רזה,חכמה-כולםםםם היו בשוק מאיך רזיתי,איך אני נראית טוב,ביקשו טיפים{חחחח,אבסורד}

להגיד את האמת,תשומת הלב הזו לא גרמה לי להיות מאושרת,לא גרמה לי להרגיש טוב עם עצמי....בכלל....

התחלתי להקיא לעיתים רחוקות,רק כשרע לי-אכלתי מעט,ולא עליתי במשקל....אפילו קיבלתי מחזור{פעם ראשונה באמצע י'}...

היה לי חבר-ראשון,שזרק אותי...הוריד לי את הערך העצמי עוד יותר....וגרם לי לחזור להקיא בתדירות של פעמיים ביום{לפחות}עד ששוב התעוררתי-אחרי חודשיים...הייתי רזה,מאד אפילו...ועדיין התלוננתי על השומן שהייתי בטוחה כי הוא קיים...

-הכי מצחיק זה שאף אחד לא שם לב,לא במשפחה,לא מהחברים-הייתי מקיאה במסיבות,בארועים כיתתים,ליד כל המשפחה-בכל מקום-והם לא שמו לב לעיניים האדומות,לחתכים על הידיים,לכלום... .

באזור תחילת י'א היתה לי תקופה רעה,של דכאון,חוסר חשק לחיות{אף פעם לא שקלתי התאבדות}-התחלתי לחתוך,חתכים דקים אך עמוקים על הירכיים......גם כשראו את זה סיפרתי סיפורים עד אין סוף.....אף אחד לא שם לב...

מאז יצא לי לעלות קצת במשקל....

וכן,רוב המכרים שלי טוענים שאני נראת מצויין-אז למה אני לא מרגישה ככה???

כרגע אני בי'ב.....לקראת סוף י'ב יותר נכון...

לצערי התדרדרתי בלימודים....

עם הזמן איבדתי הרבה מהחברים שהיו לי...-כי נעשתי פחות ביישנית,כלפי חוץ עלה לי הביטחון העצמי

והחברים שהיו לי לא היו מהבליינים,אז התנתקנו..

את העניין סיפרתי ל2 חברות,אחת שהיא החברה הכי טובה גם כרגע,והשניה שהקשר התנתק איתה..

אותה אחת שאיתי עכשיו,לא יודעת שאני ממשיכה להקיא מדי פעם...כשאני רבה עם החבר,או איתה,או משהו לא מצליח-או בכל מצב אחר של עצב...

אבל היא עדין איתי,תומכת-שמה לב לשינויים בעיניים,בידיים...מנסה באמת לעזור..להעלות לי את הערך העצמי

זהו הסיפור שלי,זהה לרבים אחרים....

עדין אני מקיאה....היום למשל-והכל כי חשבתי שהחבר כועס עלי...

חותכת גם לפעמים-הבעיה היא שקיץ וקשה להסתיר זאת...

כלפי חוץ הכל נראה מושלם-יש לי אמא מקסימה שתומכת,חבר מדהים,חברה מקסימה.,חברות וידידים רבים,עבודה...

אבל כלפי פנים-כלכך הייתי רוצה להיות מישהו אחר,להתנתק מהכל-רק בשביל להפסיק לתקוע לעצמי אצבע בגרון,גם אם לעיתים רחוקות...ההקאה זה כמו חור שחור...כל פעם נשאבים יותר ויותר לתוכו

להשלים עם עצמי הבולמיה לא עוזרת לי,ועכשיו הכל אפילו יותר גרוע-דפקתי את החילוף חומרים ואני משמינה בקלות רבה....

אני אדם חייכן מטבעי,כרגע אני אפילו מאושרת-אבל מספיק דבר קטן בשביל לגרום לי להקיא...לא מאחלת זאת לאף אחת...

תעשו כושר,תאכלו בריא-אבל אל תקיאו או תצומו...זה רק יפגע בכן,ורוב הסיכויים הם שגם ככה תעלו הכל חזרה מהר מדי.

בת 18.

אני מבקשת ממך בבקשה תבקשי עזרה ממישהו ואל תגרמי לעצמך נזקים בלתי הפיכים מדובר בנושא רציני ואת ההשלכות ההרסניות שלו את יכולה לראות בבלוג הזה בכמה וכמה פוסטים, ואל תשכחי, הפרעות אכילה הינן הפתרון חיצוני לסבל פנימי!   

בית חולים שניידר- הם יכולים לייעץ לך

שעות פעילות: 14:00 - 8:00

טלפון במרפאה: 03-9253616, פקס: 03-9253864

אופן הפניה: בימים א' - ה', בין השעות 15:00 - 8:00

אני עדיין מחכה שתשלחו לי את החוויות שלכם בנושא הפרעות אכילה, לא להתבייש אתם יכולים לשלוח גם חוות דעת או כל דבר אחר בנושא אבל בעיקר חוויות אישית או לא אישיות. אני פה ומחכה 

אתם פה, אתם קוראים את הסיפורים אבל איפה התמיכה? איפה העזרה? בשביל זה יש את מערכת התגובות ואני בטוחה שיש לכם מה להגיד.

לינט.

את הסיפור הזה שלחה לנו  n.d

 

הי לינט,

ראיתי את הלינק אלייך מהאתר של any. כן, גם אני עברתי הטרדה מינית...

אני חושבת שאני אחת מהסיבות בגללן היא כתבה לך שהיא רואה את הקשר בין ההטרדות המיניות לבין הפרעות אכילה.

בקיצור... כתבתי את הסיפור המלא על ההטרדה המינית שאני עברתי ל- any, ואני מאמינה שהסיפור הזה יפורסם מתישהו במהלך שבוע הבא.

ולגבי הפרעת האכילה שלי.. אני חושבת שתמיד היה בי חלק שחשב על כך שבחיים לא אהיה מסוגלת להרעיב את עצמי. אבל ידעתי שאני כן מסוגלת להקיא את מה שאני אוכלת. אם רק ארצה. ואעשה זאת מכל כך הרבה סיבות.

המורה שלי לנהיגה הוא זה שהטריד אותי מינית. גרוע מזה, הוא שכנע אותי להיות איתו. זה לא רק שהוא מבוגר, זו העובדה שהוא נשוי. עם ילדים. בעיניי זה נראה כל כך לא מוסרי. ובכל זאת עשיתי את זה. הייתי איתו. גם היום אני לא מרשה לעצמי לראות עצמי כקורבן כאן. הייתי בת 17. כמה שעבד עליי, אני גם אשמה. אפילו קצת. ואני עדיין שונאת את עצמי על הסיפור הזה.

אותו אני שונאת כי הוא הכיר אותי כל כך טוב. וניצל את זה.

אז מרוב שנאה, בעיקר לעצמי, התחלתי להקיא. ולהקיא. ובהתחלה אפילו ירדתי במשקל. ברגע שזה קרה, העליתי את המשקל הזה, כי לא יכולתי להרשות לעצמי להרזות. אני חייבת להבהיר לך, זה הכל נעשה בתת- מודע. החלק של ההקאות לא- כי ידעתי טוב מאוד שזה בא משנאה, אבל העניין של להעלות במשקל זה משהו שלא הבנתי למה זה קורה. עד שהלכתי לפסיכיאטרית והיא חיברה לי את הנקודות הללו.

הפסקתי להקיא בסוכות 05'. פעם האחרונה שזה קרה, זה קרה בבסיס.. כי לא יכולתי להתמודד בדרך אחרת עם הלחץ שהיה עליי שם.

כמה זמן אחרי זה, פתאום קלטתי שאם הגעתי לרמה כזו של יכולת להקיא בבסיס, זה כזה חמור. כי כשעשיתי את זה בבית, זה היה מתוך מקום שממילא כל כך רע לי שם, אז לא היה לי איכפת לי מה אני עושה לעצמי שם. אבל בבסיס, דווקא שם היה לי יחסית טוב. 

לקחתי את עצמי, וקבעתי תור לדיאטנית. התחלה חדשה. אבל גם אז, כשכל שבועיים נפגשתי איתה, העליתי במשקל, ולא היה לי מושג למה.

לקח לי זמן להבין שמשהו לא בסדר ולא יכולתי להצביע על זה. רק ידעתי שזה קשור לבולימיה.  הלכתי לרופאת הבסיס וסיפרתי לה שהייתי מקיאה, אומנם הפסקתי, אבל משהו עדיין לא בסדר. היא שכנעה אותי ללכת לקב"ן (הפסיכיאטרית). בפגישה הראשונה, שנמשכה שעתיים ועם הרבה בכי, התחלתי להבין. אוי, כמה שהבנתי... מרוב הלם גם ירדתי קילו במהלך השבועיים שלאחרי הפגישה הזו. - בדרך הבריאה!... תזונה נכונה. פעילות גופנית.

במהלך הצבא סה"כ העליתי 7 ק"ג, כשבזמן הצבא הצלחתי להוריד קילו. עכשיו אני משוחררת 3 חודשים, והצלחתי לרדת 4 ק"ג נוספים.  

אני עוד יותר גאה בעצמי, משום שעשיתי את זה בדרך הנכונה.

היום יש לי מעט מאוד בולמוסי אכילה. וגם אז, זה נורמלי. והאמת היא, שמאז שכתבתי את הסיפור שלי, כל הכאב הזה חוזר... ועדיין.. אני כבר לא משתמשת באוכל כתירוץ לשום דבר. בקרוב אני גם אמשיך את הטיפול. אני לא מוותרת. כמה שכואב, אני מקווה שישתפר.

אני רוצה לספר לך גם לגבי המשפחה שלי.. אמא שלי סכרתית. קשה. והיא מזניחה את עצמה. היא מראה לי מהו הפחד הכי גדול שלי יום יום. להגיע למצב שלה. עוד אחת מהסיבות שכבר מגיל מאוד צעיר מאוד השתדלתי לאכול בריא. ובכלל הייתה לי אובססיה לכל מה שקשור לאוכל.  היו תקופות שהייתי עושה בדיקות דם כל 4-3 חודשים כדי לוודא שאני לא בסיכון לחלות בסוכרת.  כשבצבא קלטו את זה, אמרו לי להפסיק, שפעם בשנה זה גם טוב..

יש לי שתי אחיות. שתיהן גדולות ממני. הבכורה הייתה אנורקסית בזמן גיל הבגרות. במקרה שלה, ולפעמים במקרה שלי- אני מאשימה את אמא שלי. כי היא כאן. לידנו. והיא אדישה לגמרי. ואני יודעת שזה קשור אליה. הניסיון הזה לקריאה לעזרה מהאדם שאמור להיות שם בשבילנו ולאהוב אותנו ללא תנאי. אבל היא לא כזאת. אף פעם לא הייתה ואף פעם לא תהיה. כשאמרתי לה בפעם הראשונה שאני בולימית היא הייתה בשוק. אני הייתי בהלם שהיא לא שמה לב. לא כזה קשה לשמוע בנאדם מקיא בשירותים... ולה יש שמיעה מצוינת. היום אני בת 20. ומבחינתי, לגבי אמא שלי, שלעיתים רחוקות ראיתי אותה אוכלת אותה איתנו כמשפחה, אני יודעת שיש לה הפרעת אכילה גם. אני פשוט יודעת את זה. אבל היום אני מתנתקת ממנה. היא השפיעה עליי כל כך לרעה במשך חיי, והיום הדרך היחידה היא להתנתק ממנה. 

לגבי אבא שלי... הוא באמת בסדר. זה לא שהם שניהם משוגעים.. הוא יחסית בסדר. ואיתו יש קשר. אחותי השנייה ידעה לנתק את עצמה כל כך טוב- שהיא באמת נורמלית יחסית לכולנו...

 אני גם יצאתי מזה ממש בזול. הנזק הכי נורא שהבולימיה עשתה לי זה שהגוף סירב לרדת במשקל במשך הרבה זמן, מרוב נזק שעשיתי לו (לדברי הדיאטנית, שבסופו של דבר ידעה על הבולימיה).

אמממ... זהו, אני מניחה. זה הסיפור שלי... כל הסיפור הזה עם ההטרדה מינית עם האדם הזה, פשוט נתן טריגר לכל זה.

הרבה זמן, לא משנה כמה הרגשתי שמנה, ולא הבנתי למה אני נראית ככה, לא קלטתי שאני מדחיקה את זה. הייתי בטוחה שהתגברתי על זה. עכשיו אני יודעת. אני בחיים לא אתגבר על זה. זה חלק כואב, שתמיד יכאב.

 

n.d

אכן קיים קשר בין הטרדות מיניות לבין הפרעות אכילה, קשרים נוספים הם אירועים נוספים לא חיובים שאנחנו עוברים בחיים ולצערי ברוב המקרים מצליחים למצוא את עצמנו שקועים בבעיה נוספת- הפרעות אכילה. אני מצטערת מאוד שנחכת בשני המצבים הנוראיים האלו ואני רק מקווה שהאירועים הללו לא יגרמו לך נזקים לתווך הארוך אלא שתמצאי דרך למצוא שלווה ואושר ושתמצאי דרך להשאיר את הדברים הללו מאחורייך כי עתיד שלם לפנייך. אני לא מכירה את אמא שלך ואני לא יכולה לשפוט אותה אבל תדעי שאנחנו תמיד פה בשבילך, לשמוע ולעזור.

לינט