| |
אדימדומים
מאז ועד היומיומי |
| 4/2009
לצאת מהארון
נותרו שבועיים עד תאריך היעד של הלידה.
פנילאלין האלילה שלחה לי חבילת בגדי תינוקות. זה קטע כשלעצמו כשמישהי שלא פגשת מחוץ לתחומי מסך המחשב חושבת עליך מספיק חזק, עד כדי אריזת בגדונים, הליכה לדואר, כתיבת פתק בכתב יד (מעמם, כמובן), ושולחת לך את הבגדונים.
לקח לי איזה שבועיים לפתוח את החבילה.
מה אני אגיד לכם, דמעות צרופות.
הייתם צריכים לראות את התיק הקטן שבו היא קיפלה מלא זוגות גרביים קטנטנים ונעליים פיצקיות (אוח, איפה הרוסית שכל כך תומכת בהזערת עצמים). הייתם צריכים להריח את החליפות הקטנטנות, המגבת, האוברולים.
כל כך שקוף שאם אני רק אעלה בדעתי לכבס או להרתיח את הבגדונים הם בעיקר יתלכלכו מזה.
אחרי שנברתי ביראת קודש בחבילה מפנילאלין רציתי לרוץ למחשב ולזעוק לה: "פני, תעשי לי ילד!!!!"
ואז רציתי לבכות חרישית ולהתחנן "פני, תאמצי אותי.."
אני אדם מאותגר ארונות. לא מבינה ולא מצליחה להפנים את הקונספט האכזרי הזה. שבועיים אחרי שאני מוציאה את הכל על המיטה, מסדרת, מקפלת, ממיינת, מוסרת לצדקה, שבועיים אחרי זה כבר הכל שוב נראה כמו פקעת אחת גדולה בלתי ניתנת להתרה.
וזה נהייה ברור ביתר שאת כשרואים את הארון של הילדים.
רק זה של ג'וני מצליח לשמור על צלם אנוש בעיקר בגלל שאני ממעטת לחפש שם בגדים.
אני מניחה שהקונספט החביב עלי הוא סוג של ארגז שאפשר לנבור בתוכו. אבל ככה הבגדים מתקמטים להחריד. לא אפקטיבי. אז אולי מדפים ארוכים ארוכים, כך שאפשר לקפל את הכל לערימות של שניים-שלושה פריטים. שאפשר יהיה למצוא את החראות, לכל הרוחות.
לא מזמן קראתי איזה מאמר (מיד בחלוף האלצהיימר אני אנסה להזכר איפה בדיוק) על הקשר בין ניצול מיני בילדות לארון מבורדק. מיד הזדהתי , כמובן. למרות שהיה גם קול קטן שאמר "יאללה שלי, איזה קולב נח זה האביוז המיני בילדות, כל דבר אפשר לתלות עליו".
חייבות להיות שיטות אחרות לאיחסון בגדים. לא יתכן שאני האדם היחיד בעולם שנמצא במצוקה מתמשכת מהפטנט הארור הזה. אולי גלגלות כאלה, כמו בחנויות בגדים.
ולסיום, אם אנחנו כבר פה, הייתי רוצה לשאול האם יש כאן מישהו עם מנשא baby bjorn שמיצה את עצמו?
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: