| 9/2006
mind the gap
אחד הדברים שאני נצרכת להתמודד איתם הוא הפער בין כל הדברים הנשגבים שאני רוצה להיות לבין החרטה-ברטה הקטנה שאני מוצאת בסופו של יום. הדבר שחשוב לזכור בהקשר הזה הוא שהעובדה שאני לא מצליחה לחיות ולקיים את כל מה שאני מאמינה בו לא אומר שהדברים עצמם אינם נכונים. זה רק מורה על כך שאני אנושית, חולשתית.
למשל; צמחונות. אני חושבת שלאכול בשר של חיה שמישהו אחר הרג אותה בשבילי, ניקה ועטף בניילון זה ממש פשע. הרי אם הייתי צריכה להרוג אותה בעצמי הייתי נהיית צמחונית תוך שניה. זה שקר מאוד גדול כל החיות המנויילנות האלה. ואני אפילו לא איזו חובבת בשר במובהק. אבל לפעמים בא לי בקר בדבש במסעדה הקטנה על יד המשרד. ובא לי מרק עוף בחורף. ודגים. אני אוהבת דגים מכל מיני סוגים, החל בגפילטע וכלה בסושי. בילדותי מאוד אהבתי לראות איך שולים אותם מהאמבטיה בסופרמרקט, וחובטים בראשם. כשאמא שלי היתה מכינה את הדג בבית, הייתי מבקשת את כל האיברים הפנימיים שעומדים להזרק, ומשחקת איתם כאילו שאני הכלאה של אלוהים וכירורגית, על סיפה של פריצת דרך, בריאתו של יצור חדש מתוך מעי הדג האומלל הזה.
רגע. זזתי קצת מהנושא.
יש את הדימוי שמכרו לנו משחר ילדותינו של הערבי הפרימיטיבי וצמא הדם. יש את רעיון ההומניזם. זה פער שצריך לגשר עליו. צריך לבחור למי להאמין. לנסות לזהות איפה מסתתרים אלה שמרוויחים. ואיפה הלב שלי. אני לא רוצה להטיף לאף אחד. כלומר, אני רוצה - אבל בלי שתבחינו בכך...
בהתחלה, כשמחליטים ללכת בעקבות הלב, זה מרגיש מאולץ. לקח קצת זמן עד שהאמירה "ערבים הם בני אדם כמוני" התקבלה אצלי בפנים בטבעיות והפכה מובנת מאליה ואמיתית. כולנו קורבנות של אותה שטיפת מח, ולכולנו יש את אותם הפערים לגשר עליהם. כשהבחירה היא בין הומניזם לציונות - אני בוחרת הומניזם. בקלות אני עושה את זה. אם באמת הייתי אני, הייתי אמורה לסחוב את כולנו כל יום שישי לבילעין, לשתות קצת גז מדמיע.
רגע, רגע, אל תלכו... הנה אני עושה פנייה חדה. שימו לב.
יש כל מיני שיטות להרדים פעוטות. אצלנו בבית נכנסים למיטה, מספרים את כל מה שקרה באותו היום (קוראים לזה "פֶּר כל היה"), מתחבקים ומפטפטים עד שנרדמים. לפעמים לא נרדמים. ואז קמים ועושים עוד דברים עד שמתעייפים מספיק בשביל ללכת לישון. כמו שקורצ'אק האליל אמר: "אין ציווי אכזרי מ'לך לישון'. במיוחד כשהוא נאמר כלפי מישהו שאינו עייף דיו" - אני, כמובן, קצת מסלפת - אבל נאמנה לרוח הדברים.
מעולם לא השתמשתי בשיטת חמש הדקות: "לפי השיטה, אין להיכנס לחדר עד שעוברות 5 דקות. כעת, נכנסים לחדר לזמן קצר, לוחשים לתינוק: "עכשיו לילה, נסה לישון", נותנים חיבוק ונשיקה ויוצאים שוב מהחדר. כך ממשיכים עד שהילד נרדם. בלילות הראשונים התינוק יבכה, אולם ברוב המקרים, כבר בלילה השלישי הוא ילמד להירדם לבד במיטתו."
זה נשמע לי נורא להניח לילד לבכות כמדיניות. אף אחד לא קדוש. גם אני והגדולצ'יק נוטים להוציא זה את זו מהכלים אחת לכמה זמן במעשי טרור הדדיים. אבל זו אף פעם לא מדיניות. זה תמיד השד שלי שמתעורר מריבצו, כועס, צועק, אפילו - רחמנא ליצלן - מעניש. אבל אם תשאלו אותי - אומר לכם - זו לא הדרך. זו דרך קלוקלת. אין לי ספק שכשהוא יגדל הוא לא ינסה לגזור לחתולים את הזנב, לא יפזר פסטה על השטיח, ולא ינסה לדחוף הליקופטר לתוך הפה של אח שלו התינוק. כל אלה יחלפו מעצמם. אבל אם הוא רואה אותי במתכוון מתנכרת לתחושת האמפתיה הכל כך אינסטינקטיבית - את זה הוא עלול ללמוד, את ההתנכרות המכוונת הזו הוא עלול להפנים. ואז, לא עלינו, הוא עלול להתפתח בין היתר לאדם כוחני (וימני) שמתנכר לכאב של זולתו. כמדיניות. זו רק אחת הסיבות שאני מתנגדת לענישה. אבל לפעמים מענישה. יש פער.
עוד פערים :
אני בזה לכל פולחן הצרכנות. אני שונאת (לכאורה?) קניונים. יש לי זוג מגפיים שאני הולכת בכיף לפתוח איתם את העונה השישית שלהם. יש לי בגדים שאיתי מגיל 20, וסווצ'רט אחד מחטיבת הביניים(!) - וזה בסדר. אני אוהבת אותם. לא אכפת לי שבמשרד יראו אותי מסתובבת עם בגדים שלבשתי גם לפני חמש שנים. אני נהנת להתלהם בגנותם של מותגים, של השיטה, של הריקנות הקפיטליסטית ואני באמת עומדת מאחורי כל מילה. לא תתפסו אותי בחיים עם נייקי. אבל מדי פעם אני נכנסת לאיזה הוריקן של קניות. אז נכון שכמעט כל הבגדים שאני קונה הם תוצרת ישראל. (מונסון. people לשעבר). וגם הנעליים כמעט תמיד תוצרת מקומית. אבל הייתי מעדיפה לא להוציא על זה אפילו שקל כל עוד יש לי מה ללבוש ולנעול.
הייתי רוצה (בפנטזיות הירוקות שלי) שנסתדר בלי אוטו. אבל לא רק שאין סיכוי שזה יקרה אנחנו כל הזמן משתעשעים באיזו מחשבה בלתי אפשרית לשים ידינו על אוטו נוסף. כבר כמעט שנה שבאופן קבוע יש לנו אוטו שני שכל פעם מישהו אחר משאיל לנו. (תתפלאו, אבל יש כל מיני אנשים שלא צריכים את האוטו שלהם באופן גורף. קצת מוזר).
הייתי רוצה שנשתמש פחות במוצרי חשמל. לכן, למשל, אין לנו מדיח כלים. וגם לא מיקרוגל. אבל לעתים קרובות קורה שאנחנו משתמשים במייבש כביסה אפילו בשיא הקיץ. כי זה יותר פשוט.
ימבה פערים.
כולה לפני חודשיים, הגדולצ'יק שלי בכלל לא היה רואה טלוויזיה. בחודש האחרון הוא הפנים את לוח השידורים של ערוץ "הופ!", כי התינוק גדל, כבר לא שוכב לו כל היום כמו כיכר לחם נחמדה, ויותר קל לי (לוזרית לוזרית לוזרית) להשאיר אותו מול המסך בזמן שאני צריכה להניק או להרדים את אחיו התינוק. זוועה.
ועוד לא כתבתי מילה על כל היוגה והמדיטציה שאני לא עושה, וזה בלי לפגוע במודעות גוף-נפש המאוד מפותחת שלי.
הייתי רוצה להיות אנארכיסטית וחברתית ואקולוגית והכל אבל בסופו של דבר אני רק עוד וואנבי קטנה ובלתי מזיקה. הלוואי והייתי בלתי מזיקה. אני מתפרנסת אצל השטן, להזכירכם.
יצא המרצע משקית ההקאה.
אני נותנת לי שלוש שנים לקעקע את המערכת הקפיטליסטית מן היסוד, להתחיל את הרפורמה הגדולה בחינוך, להביא שלום ועל הדרך גם אחווה למזרח התיכון, להנחיל באופן בלתי אלים תפיסות פמיניסטיות ולהתאים את העולם לחייהם של כל הילדים הוריהם, והורי הוריהם. וליגליזציה של סמים קלים, אפילו שאני עצמי כבר הפסקתי.
אחרי זה נטפל בשאר.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: