| 12/2006
זכות הישיבה
דורית הזכירה לי ואף הניעה אותי לחיטוט בהארד דיסק, פילסתי דרך בין כל מיני תיקיות ישנות, עד שמצאתי את הקטע שלפניכם. כל האירוע קרה ותועד לפני כשנתיים, הרבה לפני שבליגלגתי לי פה. כשאני קוראת אותו היום אני זוכרת איך הרגשתי אז. זה קצת פתטי בעיניי. הכל טוב. המאבק נכון. הסיבות מוצדקות. אבל משהו בכל זאת צורם לי. ג'וני אומר לי לפעמים "דעהו בכל דרכיך" פרושו שאם אני פועלת לטובת מישהו וברקע האגו שלי (נקרא לו יצר הרע, לצורך העניין) מתהולל וטופח לעצמו על השכם, עדיין הפעולה היא הקובעת והיא המנצחת. אבל זה דיון אחר לגמרי.
הנה הקטע כלשונו.
בשבוע שעבר א' בן הקצת יותר משנה ואני נסענו למרכז הקניות "ירקונים" ליד מחלף ירקון, צפון מזרח פתח-תקווה, כדי לקנות בחנות של "גלי" זוג נעלי הליכה ראשונות לא'. באנו, מדדנו, שילמנו, הקופאיות ישבו ליד הקופות, ובכלל היתה אווירה נינוחה, לפחות למראית עין. בדרך חזרה לאוטו, נפלתי בפח העתיק ביותר: בחזית החנות של רשת האופנה H&O (שלא הייתי מודעת לקיומה עד לאותו רגע) פורסם מבצע 1+1 חינם באופנת הילדים. שוטטנו כה וכה בחנות הענקית והריקה למדי, ולבסוף בחרנו שתי חולצות. הגענו לקופה. אין אף אחד בתור, אבל הקופאית עומדת.
לא ידעתי שזה מה שהולך לקרות. לא הייתה לי שום תכנית פעולה, לא שורת פתיחה, לא גלגלתי בראש אף סצנאריו, בלי רפליקות לעת מצוא, כלום. חשבתי לתומי שאני הולכת לקופה לשלם. אבל מה שאמרתי לה היה: "שלום, אני רוצה לקנות כמה פריטים אבל אני לא משלמת לקופאיות עומדות. אם תוכלי בבקשה לשבת רגע, אני אשמח לשלם וללכת."
היא נראתה לא פחות מופתעת ממני.
חזרתי על דברי בנוסח מעט שונה. הפעם שתינו הבנו מצוין על מה אני מדברת.
היא הבהירה לי, שפשוט אסור להן לשבת.
אמרתי שאני יודעת, שזה זוועתי, ושבגלל זה אני מתעקשת לשלם רק לקופאית יושבת.
היא הפנתה אותי לקופה הראשית.
א' על מותן שמאל, ביד ימין שתי חולצות בשווי 79 ש"ח, ניגשים לקופה הראשית, שם ישבה בחורה צעירה ונחמדה מאוד, שנעמדה כשהתחלתי להתקרב. לידה, שעונה על הקיר בגבה – עובדת אחרת ממחלקת אופטיקה. חזרתי על הבקשה שלי, לשלם רק לקופאית שיש לידה כסא והיא מורשית לשבת.
הקופאית הראשית אמרה לי שנכון, כרגע היא בקופה הראשית, אבל היא גם קופאית רגילה שעושה משמרות ועומדת שעות, ושאלה החוקים.
אמרתי לה שבעיני היא לא האדם הרע בסיפור הזה, ושאין לי טענות אליה. הבהרתי שאני רק רוצה לשלם לאדם שיושב ולא לאדם שעומד, זה הכל.
כן, אמרה הקופאית הראשית – אבל מה בדיוק את רוצה שאני אעשה עכשיו?
הצעתי שהיא תתקשר להנהלה ותסביר לבוס שלה את הבעיה.
הקופאית קיבלה את הצעתי ודיווחה שיש לקוחה ותינוק שלא מוכנים לשלם לקופאית עומדת. ההנהלה כנראה הורתה לה לגבות ממני תשלום בישיבה.
בזמן ששילמתי לה (לקח זמן לאתר את הקוד של אחד הפריטים) היא סיפרה לי כמה גרועים תנאי העסקתה. הבחורה מהאופטיקה השתתפה גם היא בשיחה, ושתיהן הודו לי, אבל היו מאוד סקפטיות לגבי שינוי אפשרי בתנאי העבודה. הן אמרו שזאת הפעם הראשונה שמישהו בכלל התייחס לעניין הזה.
בדרך החוצה, עברתי ליד הקופאית הראשונה, הודיתי לה והתנצלתי על הטרחה שגרמתי.
חנות "טויס אר אס" הסמוכה משכה את תשומת לבי. נזכרתי – סאקרית קניות שכמותי, שרציתי לקנות לא' גם איזה פאזל קטן, משהו לא מורכב מדי ושגם בחנות הזאת לקופאיות אסור לשבת. נכנסתי, בחרתי משהו פשוט מעץ (שאחר כך התברר כלא מוצלח בעליל), וניגשתי לשלם. הקופאית חיכתה לי בעמידה.
הפעם הייתי בטוחה יותר ברפליקה שלי. "שלום", אמרתי לה, תוך שאני שמה לב שהיא מאוד מאוד צעירה, "אני רוצה לקנות את הפאזל הזה, אבל אני לא משלמת לקופאיות עומדות."
היא חייכה אלי חיוך רחב, והתחילה לתקתק את סכום הקנייה בקופה תוך שהיא אומרת: "אין פה כזה דבר. אנחנו רק עומדות."
אמרתי לה שתבטל את הפעולה, כי אני לא אשלם לה כל עוד היא עומדת.
הקופאית הסבירה לי באדיבות שככה זה, ובכל מקרה, אפילו אם ההנהלה היתה מסכימה שתשב, הכסא הכי קרוב הוא ב-DG design הסמוכה.
התעקשתי. היא הצביעה לעבר אחראית המשמרת - בחורה מעט יותר מבוגרת והרבה יותר מותשת - והציעה שאדבר איתה.
אחראית המשמרת הבהירה לי: "לא יושבים פה. ובכלל אנחנו לא רק קופאיות אנחנו גם מסדרות את המוצרים במדפים וגם..."
אמרתי לה שבעיני זה מזעזע כל מה שהיא מספרת.
מה כל כך מזעזע?, היא שאלה.
עניתי שמכיוון שאפילו אם היא היתה לוקחת הביתה משכורת עתק, זכותה המאוד בסיסית של מישהי שעובדת 8, 10, 12 שעות היא לשבת ולנוח מדי פעם. לא משהו בשמיים.
האחראית אמרה: "תשמעי, זה לא אנחנו. זה הרשת."
עניתי לה: "תשמעי, זה לא אני – זה הלקוחות."
האחראית הסתכלה על הקופאית ואמרה לה: "תעשי מה שאת מבינה."
לא חיכיתי לתגובה שלה. המאבטח (שעל זכויותיו נילחם בפעם אחרת) בדיוק הזניח את השרפרף שלו כדי לעשן בעמידה, בקשתי רשות, העברתי אותו לקופאית, שהתיישבה, תקתקה, גבתה ואמרה: "כל הכבוד לך, אבל את לא באמת חושבת שאת תצליחי לשנות משהו..."
אמרתי לה שלבד אני בטח לא אצליח לשנות כלום, ובטח שלא ביום אחד. אבל לאט לאט...
בדרך הביתה, א' הקטן התעסק עם הפאזל והקשיב למסקנות שלי: "לא צריך בהכרח להחרים את הרשתות הפוגעניות," אמרתי לו, "עדיף בהרבה להיות שם, ופשוט להתעקש על הנושא עד שמשהו ישתנה. ואפילו לא צריך עגלת קניות מלאה כדי לאיים בביטול הרכישה. רק לנו לתפרנים נראה שהכסף הגדול נמצא בכסף הגדול. הם, הבעלים, יודעים טוב מאוד שהכסף הגדול מורכב מהרבה כסף קטן, והם לא יוותרו בקלות על שום סכום. כדאי, אולי, לבוא בפעם הבאה בשעות קצת יותר עמוסות, כדי שאנשים אחרים בתור יהיו עדים למה שקורה. כמה מהם אולי יתרגזו עלינו, אבל אחרים ישאלו את עצמם שאלות, ובכל מקרה יתפתח איזשהו דיון על תנאי עבודה מחפירים, ולמה הבעלים עושים את זה. וכן, חשוב שהרעש הקטן יגיע כמה שיותר גבוה בהיררכיה של הרשת. אולי כדאי אפילו לארגן כמה אנשים שיעשו את זה ביחד, בסניף אחד, לאורך זמן. כי אם נתמיד, משהו שם ישתנה, בסופו של דבר."
והנה משהו נוסף מאותם ימים. נדמה לי שזה מה שהניע אותי אז. לגזור ולבכות.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: