כמו בימים הטובים לפני שלוש שנים, עם הזינוקים הקיצוניים במצבי הרוח, רק שהיום הזינוקים הללו שונים ובאים ממקום שונה , ואני, מצד שני, מתייחסת ומקבלת אותם בטבעיות ואפילו נהנית מהם.

זה החל בעובדה שפטרו אותי מלהגיע לתערוכה וגם קיצרו לי את השהייה  שם מחר שהייתה אמורה להתמשך על פני כל היום.

מדוע מלכתחילה המחשבה על ההשתתפות בתערוכה  הציקה לי?

מה אמור היה להיות שם עבורי שכל כך הפריע לי עד כדי מצב רוח ירוד ולחץ פנימי שהתפרץ לו החוצה בכיוונים שונים?

אין לי מושג.

על פניו הייתי אמורה לשמוח ולקפוץ על ההזדמנות לצאת קצת מהמשרד , להיות במקום עם אנשים רבים ושונים, לנצל את ההזדמנות לדבר איתם ותוך כדי "למכור" אותנו.

וכאן, אני חושבת , היתה הבעיה.

אני לא אשת מכירות טובה. אני לא אשת מכירות, נקודה.

אני יכולה לשוחח ואם עולה העניין בו אני עוסקת אז למשוך את הדובר אליו, אבל כשאני נמצאת בסיטואציה בה "המכירה" היא עצם העניין, אני נכנסת ללחץ בלתי הגיוני אפילו.

וזאת כנראה הסיבה שכל עניין ההשתתפות שלי בתערוכה לחץ לי בבטן ברמות שמזמן לא הרגשתי, עד כדי שיתוק כמעט.

הזמנה לקפה קצר ושיחה נתנה לי את זריקת המרץ הסופית שאותה הייתי צריכה כדי להמשיך את היום , והדובדבן היתה שיחת טלפון בלתי צפויה בעליל, שהיתה הפתעה נעימה והשאירה אותי מחוייכת נטו בלי להעלות עליה מטען של ציפיות ומאוויים שעבר עליהם הכלח והזמן.

וכל מה שנותר לי לאחר השאירו אותי לבד במשרד הוא לרקוד במסדרון ולחכות לכרכרה , לנוהגת בה ולחתולה, שתבוא לקחת אותי בסוף היום לבילוי הבנות השנתי והפעם בעיר הקודש.

אז שאני לא אהיה ב"היי"?