מנסים כך,

מנסים אחרת,

מנסים שוב.

ולא יוצא.

אז איך אומרים לעיתים

דברים?

אולי לא צריך תמיד לומר ולהסביר

ופשוט

לעשות.

אבל זה קשה לי,

לכל הרוחות.

משהו מחזיק ולא נותן לי להוציא את מילים

ולא לעשות את המעשה

שהוא פשוט,

לא לכתוב את הפוסט.

שבע שנים וחצי בישרא, שנים של כתיבה יומיומית ולאחר מכן שנים של כתיבת

פוסטפיוט יומשישי,

הביאו לרוויה עד כדי כמעט הצפה

וצורך להוריד מינון ומחוייבות

ולכתוב לעיתים ולעיתים

לא.

אז, שבת שלום חברים יקרים, אני לא הולכת לשום מקום אני פשוט אהיה (עוד) קצת פחות, כאן...

אני אדם מובהק של קיץ ,

פורחת ומשגשגת בימים של חום וכן, אפילו בימים של לחות,

העיקר שאני לא צריכה לשים עלי  שכבות על שכבות של בגדים ויכולה להתהלך כשרק

בגד קליל לגופי.

אני אדם מובהק של קיץ

נהנית מהיום הארוך לתוך השעות העמוקות של הערב

עם תחושה שהכל עוד לפנינו והאפשריות בלתי

מוגבלות כמעט.

אני אדם מובהק של קיץ

ופעם הייתי אדם ששנא את החורף.

בתחילה כי פשוט היה לי קר.

ואחר כך סבלתי כי הייתי במצב נפשי מסויים.

ואז,

לאט לאט,

החלה תזוזה.

כל כך קטנה שלקח לי כמה שנים להבין אותה

ומאדם שהיה רק

או - או

הפכתי לאדם שיש בו

גם וגם.

אני אדם מובהק של קיץ

ונהנית כל כך מהחורף

ובמיוחד מימים אפורים וגשומים

כדבעי

כמו בימים האחרונים.

ואולי כך בעצם אוכלים את העוגה והיא נשארת שלמה...

שבת שלום וחג פורים שמח חברים יקרים, עם תחפושת או בלי וחיוך על הפנים...

שצלחתי את השבוע הזה על גחוני כמעט.

שבוע קשה, פיסית.

של השכמה מוקדמת כמה וכמה ימים,

של כמויות סחורה לחנות וליריד

ולתזכורת שאני מקבלת מהגוף שלי

שאני כבר לא פרגית צעירה

אלא יותר בשלה (ויזהר מי שמתכנן לקרוא לזה אחרת...    ).

ויחד עם זאת, הזמן טס לי והשבוע נגמר עוד לפני

שהחל,

ואולי זאת ההוכחה שאני נהנית כי אחרת איך אפשר להסביר

את טיסתו של הזמן?

וכן, אני נהנית כל עוד לא מאלצים אותי למכור חלב/קפה/טיטולים/במבה, 2 ב 20, 3 ב 48 ו5.2 ספרים ב 345,5 ש"ח.

אה כן, וגם לפתח תמונות (מה , לא ידעתם שכל זה קשור לספרים? באמת...).

כי מתוך כל מה שסביב אני משתדלת להתרכז בעיקר ,

בספרים,

ולהזיז הצידה,

את כל שאר

הרעשים.

שבת שלום חברים יקרים, עם רגעים שנשארים בתוך מטס החיים...

המכונן עבורי הוא מהשנים האחרונות והוא רשום בצידו של הבלוג,

ברשימות.

שבת שלום חברים יקרים, שבת מצויינת להתכרבלות פנימית ועם אנשים אהובים...

מה?

אז מה?

כלום.

מין כלום כזה.

מין שקט.

חוסר רצון/יכולת לעשות משהו ספציפי

או

בכלל.

אז,

שקט.

שקט.

בלי תזוזה.

כמעט בלי נשימה.

רגעים שבין

חול

לשבת.

שבת שלום חברים יקרים מפה שאיבדה כנראה היום כמה ברגים...

(באופן יוצא מין הכלל אצלי, לא עניתי לתגובות מהפוסט הקודם כי לקחתי את המילים שלכם אלי ואימצתי אותן אל ליבי בתודה).

קודם כל , רדיו.

רשת ב'.

הארדקור של החדשות.

שומעת בעיניים עצומות עדיין, אוזן אחת קשובה.

שש וחצי, קיצור החדשות.

אין ברירה, צריך לקום.

עכשיו , עכשיו אני צריכה שקט.

יורדת למטה.

החתולים במצב צבירה כזה או אחר.

שקט. לא לדבר איתי.

ששששש

דפי בוקר.

שלושה עמודים,

כתיבה אסוציאטיבית עד כמה שאפשר.

בין לבין, בוהה בכלום ושוב חוזרת לכתיבה.

עכשיו קפה ואוכל.

ועיתון הבוקר.

והיומן של גלי צה"ל.

שוב אקטואליה, שוב הארדקור.

יושבת ליד השולחן במטבח והרגליים על הכסא ליד.

בלי זה , לקפה ולאוכל יש טעם אחר.

כבר אפשר לדבר ואפילו רוצה.

זה הזמן לומר את הדברים שלא היה כוח לומר אתמול בערב.

יש היורדים ומצטרפים ויש שלא, מסיבה כזאת או אחרת.

עוד דקה

ועוד אחת,

וכבר שמונה.

אם זה בוקר של עבודה, זה הזמן לקום ולהתארגן.

ואם זה בוקר חופשי,

בדיוק הטלפון מצלצל,

גמאמא בדרך לעבודה , זמן לשיחה יומית.

ואחרי כל זה,

אפשר להתחיל יום חדש.

בוקר טוב עולם!

שבת שלום חברים יקרים, כל אחד עם תחילת היום שעושה לו הכי טוב...

כשהייתי קטנה, ילדה ממש חישבתי ומצאתי שאהיה בת 40 כשהמילניום יתחלף.

זה די שימח אותי כי הבנתי שאהיה זקנה אבל לא מאוד זקנה ואוכל להינות מכל העניין.

על שנת 2010 והגיל שבו אהיה (50) לא חשבתי.

יש גבול גם לראיית הנולד של ילדה אחת

קטנה.

השבוע חדרה בי ההכרה (סוף, סוף , באמת הגיע הזמן) שאני מסתכלת על ההסטוריה הכללית והאישית שלי,

בכמות של עשרות שנים.

עשרים, שלושים ואף ארבעים שנים ויותר.

וזה לא תמיד פשווט ומובן מאליו לומר משפט כמו: כן, זה היה לפני שלושים שנה...

כי בהווייה היומיומית שלי אני רואה את הדברים כאן ועכשיו ואפילו כשאני מסתכלת אחורה(ואני אוהבת להסתכל אחורה) אני לא תמיד ערה ומודעת למספר השנים

שעברו מאז.

היסטוריה אישית של אדם היא פסיק כל כך קטן בתוך ההיסטוריה האנושית הכללית אפילו אם האדם היה משמעותי ומשפיע ברמה כלל עולמית.

בסופו של דבר אנחנו פסיק אבל עבור עצמו, כל אחד ואחד,  

הוא סימן קריאה גדול וברור.

ובתוך הפסיק האישי אני אומרת מחייכת ואומרת שלום לשנה ולעשור שמסתיימים, מחכה לאלה שמתחילים עלה,

ומחייכת בשקט לאותה הילדה,

הקטנה.

שנה טובה חברים יקרים, כל אחד עם התקווה והתחושה הפנימית שלו...

ארז ג. הבןזוג את מזוודתו ונסע לארצות הים,

והפעם לארץ ים קרובה , יחסית, קצת יותר,

בריטניה שמה

ולונדון בירתה.

ובלונדון המעטירה יש טורניר חג מולד,

דהיינו משחקי כדורגל מיוחדים לחג שבו כולם יושבים באיצטדיונים פתוחים

וקופאים מקור בין גול אחד למשנהו.

ואמנם הסיבה העיקרית היא הכדורגל אבל לא נקפח, את הנעליים הלונדוניות שיחשבו

חלילה, שאין ליבי איתן וגם שם נשלחו הוראות ספציפיות והפעם רק

לנעל אחת בלבד שמשום מה אי אפשר למצוא אותה

בארה"ב הגדולה ורק באירופה, כך נמסר לג. הבןזוג, היא נמצאת.

וכך נסגר ונחתם לו חודש יום ההולדת שצויין ונחגג כהלכתו לאורך ימים רבים

עם

פרחים,

איחולים,

מתנות,

אהבה,

וחיבוקים

והרבה אוכל...

כאן , ביערות הכרמל

וביום כיף באילת שלשם חטפו אותי בהפתעה שלוש   חברות  טובות ,

 ושם הרשאנו לעצמנו לשחרר מעצורים ולפטפט ולצחוק עד כי אנשים הסתכלו עלינו בגבות מורמות והבעה נוזפת...

ולא יכולתי לבקש לעצמי ציון יום הולדת טוב יותר.

שבת שלום חברים יקרים, עם האנשים שאתם הכי אוהבים אפילו אם הם פשוט, אתם...

קשה שלא להיות פיוטית ביערות הכרמל.

אחוזת יערות הכרמל, כמו שהם מקפידים לקרוא למקום.

טוב שלא קראו לה חוות יערות הכרמל, זה היה מחבר אותי יופי עם החווה שלי בפייסבוק (שלום, שמי פמה ואני מכורה).

אבל זאת אחוזה וככזאת היא בהחלט מאפשרת להרגיש פיוטי בכל רגע נתון.

אפילו המחשב נמצא בחדר פיוטי שמזכיר חדר באחוזה אנגלית.

אחוזה, אמרנו?

והנוף, אוי הנוף...

נשפך כולו מתוך כל חלון אפשרי.

שילוב מושלם של

ירוק (יער)

כחול (שמים)

וירקרק (ים)

והאפור של העננים , הרוח והגשם,

יחד עם האש המפצפצת את העצים באח הגדולה שבלובי,

רק מוסיפים לפיוטיות האופפת את המקום.

והאוכל?

האוכל הוא שירה אחת גדול, כמו מקהלת מלאכים שמזמרת בכל ביס שנלקח ממנו וגורמת לכך שלא נרגיש במשך כל השהות שלנו כאן את התחושה המכרסמת הזאת שנקראת: רעב.

ולא שלא עובדים כאן. עובדים ואפילו מאוד.

לנוח.

לנוח , לנוח , לנוח.

ומסאז' קטן ואחר כך , מנוחה.

וזה בדיוק מה שאני הולכת לעשות עכשיו.

לנוח ליד הבריכה עם העיתונים והספר.

ואין הרבה זמן כי היום קצר ומלאכת המנוחה, מרובה...

שבת שלום חברים יקרים, עם הודיה על היכולת להיות בתוך הפיוט הזה...

בעצם יכולתו של מטוס להתרומם בכל פעם באוויר

סוג של נס

אבל אני,  שלא מבינה בניסים ועוד פחות מבינה בפיסיקה,

מבינה גם מבינה בנעליים

והחשוב הוא שכל שש הזוגות

נחתו בשלום  לאחר נסיעה ארוכה מאולנדו דרך ניו יורק,

בארון הנעליים שלי ממתינות לעוד זוג אחד שיצטרף אליהם כנראה בסוף החודש, מלונדון.

וכך הופך להיות ארון הנעלים שלי לקוסמופוליטי לחלוטין

ואני רק מתארת לעצמי מה קורה שם

כשהן נשארות לבד

יחד עם

החתולים...

ומי שמסתכל בתמונה וקורא שוב את הפוסט בתשומת לב וחושב שיש כאן בעיה (חמש זוגות בלבד)  אציין שזוג אחד (זה עם הרצועה) הגיע גם בצבע חום והוא נשאר לשמור על הארון בזמן הצילומים שאת הקולאז' היפה שלהם עשתה 

 קוקסטה  האלופה.

אלו ימים של כניסה לישורת האחרונה, לימים האחרונים עם הקידומת 4 לפני החלפתה ל 5.

וכן, אני מתרגשת,

(ויהיה כמובן גם פוסט ).

שבת שלום חברים יקרים וחג אורים שמח ומלא אור וחיים...