מה שנקרא, אתנחתא קומית...

איזה כשרון היית רוצה שיהיה לך...?
אומנותי, וכשרון לשפות, שקולטים שפה, את הדקדוק ואוצר המילים שלה בקלות...ומפטפטים כאילו זאת שפת האם שלנו...

במי את מקנאה , או כמו מי היית רוצה להיות?
זמרת אופרה.
הייתי רוצה להיות זמרת אופרה...
(כן? מה זה הצחוק הזה? )

לאיזה תחביב שזנחת היית שמח לחזור?
וואלה...
איסוף פְרָאסים...(ניירות עטיפה מוזהבים...)
לא. סתאאאאם...
המממ...
בישול?
המשפחה שלי עברה ממצב שבו בכל שבת היתה ארוחה מושקעת ומגוונת על השולחן, למצב שבו מזל שאפשר לזרוק כמה סטייקים על האש, או לדחוף עוף עם תפוחי אדמה לתנור...
כבר שנה שהמטבח הוא די מחוץ לתחום עבורי...

את עובדת במקצוע שאת אוהבת?
לא.
אבל מצד שני, באיזה מקום יכולתי לשבת כאן, מול המחשב , שעות ולברבר לכולם בשכל , ושיחשבו שאני הכי חרוצה שבעולם...?

איזה אישיות ישראלית מוכרת וקיימת צריכה לעסוק בדבר אחר?
יש הרבה...
למשל, אביגדור ליברמן, מתבזבז כשר התחבורה...שומר בגולאג בסיביר היה בהחלט מתאים לו יותר...

אם היית מתמודדת בקחי אותי שרון, לאיזה מקום היית מגיעה מתוך 15 מועמדים?
אני מעדיפה להתמודד ב"קח אותי יואב"...
וברגע שהיו רואים אותי על הסט היו יודעים מי לוקחת...

התעוררנו.

קמנו.

בכיתי (סוף סוף, לאחר ימים שלא הצלחתי להרגיש שום דבר...).

התלבשנו.

אכלנו.

היה מין שקט עצור כזה בבית.

ליטפנו את החתול.

יצאנו.

נסענו.

פקקים של בוקר.

הגענו.

המוני אנשים. נרגשים.

בפעם האחרונה הייתי שם לפני יותר מ 25 שנה...

המקום לא השתנה בכלל...

לא זוכרת את הגיוס שלי, זוכרת את החיול...משונה...לא זוכרת אם ההורים שלי באו איתי...

מרגישה רגועה, משלבת בחוזקה את ידי, את זרועותי, שפת גוף שאומרת: לא רוצה להיות כאן...

ג. הבכור שקט.

מין שקט של מתח פנימי כבוש, סגור בתוך עצמו...

מרשה לי לגעת בו, ללטף, ואפילו לחבק...

א. הצעיר מסתובב סביבו, סביב החברים, מדבר איתם, מחבק אותו , יהיה בסדר גבר , אומר לו...

ג. הבעל, מתרגש, לא חושש להראות את זה, לומר את זה...

מתרגשת לראות את החברים שלו שבאים להפרד ממנו ומעוד חבר שמתגייס איתו...

ילדים שאני מכירה מהגן, מכיתה א' והיום, גדלו לתפארת...חבורה הדוקה, הולכים ביחד כבר שנים, ולא משנה שעברנו דירה, שעבר בית ספר...

חוט של ברזל מחבר בינהם...

עומדים, שותקים, מדברים קצת, צוחקים, מצלמים בטירוף...

עם החברים, עם האח, עם האמא, עם האבא, כל המשפחה, שוב, ושוב ושוב...:)

מסביב, המולה של התרגשות...

על כל מתגייס, המוני מלווים...משפחה, חברים...כל חבורה עם הדברים המחברים אותם...

משהו מאוד ישראלי...מאוד מחובר...

מאוד שלנו...

ואז מופיעים השמות על הלוח האלקטרוני...

הנה השם שלו...

ג.ס.

כולם צועקים...מין קריאה אינדיאנית של יציאה לקרב...למשהו שעכשיו ברור שהוא סופי ואכן מתקיים...

הולכים לאוטובוס...

לשם שינוי, אין ריצה פנימה כדי לתפוס מקום טוב...

עוד כמה תמונות לסיום...

מלווה אותו עד לדלת האוטובוס, חיבוק אחרון, נשיקה, וזהו , עלה למעלה...

נוסעים...

הוא כבר 5 שעות חייל...

אבל מי סופר...

יום יפה בחוץ.

השמיים כחולים. השמש זורחת.

יום של אופטימיות ותקווה...יום שטוב להתחיל בו דרך חדשה בחיים...

ותודה רבה לכל המאחלים  לו ולי גיוס קל ושרות בטוח...

אוהבת אתכם...

כנראה שישנה סיבה שאני חושבת על הלידה שלך הרבה בזמן האחרון...

להביא מבית החולים הביתה ילד ראשון הוא שונה,חוויתי וטראומתי כמו לשלוח את אותו הילד 18 שנה לאחר מכן, לצבא...

אז אני חושבת על הלידה שלך שהחלה רגיל בחדר הנשקף אל הרי יהודה בבית החולים הדסה הר הצופים והסתיים בניתוח קייסרי , כי אתה לא ראית סיבה דחופה לצאת מתוכי לעולם שחיכה לך (ואולי ידעת דברים שאני לא ידעתי אז...?)...

גדלת לילד שאפשר לסמוך עליו. מגיל צעיר. שיש בך חכמה, אינטליגנציה, בגרות, אחריות ושיקול דעת שאין להרבה ילדים בגילך...

בשנים הראשונות היינו רוב הזמן לבד, רק אתה ואני והקשר היה הדוק, טוב , אוהב אבל לא חונק...

אחר כך נולד א. הצעיר (אתה הוא שבחרת את השם) וידעתי שאני יכולה להעזר בך, לסמוך עליך בכל מה שהייתי צריכה וביקשתי...

האחריות והבגרות הנפשית שלך באו לידי ביטוי גם בלימודים לאורך כל השנים...בראש ובראשונה אהבת ללמוד, ממש ללמוד, היית סקרן, תלמיד טוב, בכל התחומים, ראלי והומני שמוציא ציונים טובים מאוד, כאלה שאני כתלמידה הייתי מתה שיהיו לי...  (שלא לדבר על 97 במתמטיקה 5 יח'...כן אני משוויצה...).

הפכת להיות נער לתפארת. נבון, עצמאי, שקול, אחראי, אינטליגנטי, אהוב על כולם, מוקף בחברים.

הייתי מסתכלת עליך מהצד וגאה בך מאוד...כואבת לעיתים על ההתרחקות שאולי טבעית לגיל ההתבגרות, אבל בתוך תוכי , מרגישה גאווה על מה שהינך, על היותך בן אדם...

את הדרך שלך לשרות הצבאי התוות והחלטת בעצמך.

התאמנת במשך שנתיים כדי להגיע לכושר גופני מתאים.

החלטת לוותר על אפשרויות יוקרתיות שהזדמנו על דרכך (הקומנדו הימי, הצנחנים), והחלטת ללכת לחטיבת חי"ר אחרת.

ואנחנו, עם כל החששות שבתוכנו, עמדנו מאחוריך, היינו שם כשביקשת להתייעץ , לשאול, לבדוק וכן, גם לעזור לך להגיע למקום שביקשת...

מכאן, הכל תלוי בך...

והשמיים, יקירי, הם הגבול ...

אני מקווה ששנינו, שכולנו,  נישן טוב הלילה, כי מכאן והלאה , יהיו לנו לא מעט לילות ללא שינה...

אוהבת אותך מאוד בן בכור שלי...

אמא

(אלו למעשה שני פוסטים במקום אחד, עם קשר הדוק בינהם...)

כועסת.

כועסת עליו...

מאוכזבת...מרגישה כישלון...

כועסת...

לא הצלחתי להרגיש שום דבר...נכנסתי ללופ הידוע שלי, שאני רואה אותו כסוג של הגנה , דווקא בגלל שחשבתי שככל שיום הגיוס יתקרב, אני אהיה יותר ויותר כעלה נידף ולא כך היה...

ע. המטפל רצה לבדוק אם יש אפשרות אחרת, סיבות אחרות להתנתקות שלי מג. הבכור, להתנתקות שלי מהארוע המשמעותי ביותר שקורה לו, לנו כמשפחה היום...

ולא היה קל להעלות את זה...

ההתנתקות של ג. הבכור ממני, מהאדם שהיה הכי חשוב לו בשנים הראשונות של חייו, עד לאמצע גיל ההתבגרות, בשנים שבהם היינו לבד הוא ואני, והוא היה סוג של יד ימין שלי, שידעתי שאני יכולה לסמוך עליו, על הבגרות שלו, על חוש האחריות שלו, מגיל מאוד צעיר...

על הקשר ההדוק שהיה לנו, של שיחות, של התרפקות והתפנקות על אמא...של איכפתיות...

ואז, לפתע, ככל שהתקדם לתוך גיל ההתבגרות, הוא התנתק מאתנו, התנתק ממני...

הפך ליותר ויותר מופנם , מרוכז בעצמו ובחייו, אגואיזם טהור לעיתים, לא מדבר הרבה, לא מספר הרבה, כששאלנו, שאלתי, ענה לעיתים ממש בנביחות, בפנים זעופות...

הרבה זמן אי אפשר היה ממש לדבר איתו , על שום דבר...

וכל הזמן הזה, הוא ממשיך להיות תלמיד מצטיין, מקובל ואהוד ומוקף בחברים שחלקם הולכים איתו מהגן...

אבל עם כל זאת, כשהיתה לו בעיה, כשרצה הוא לשוחח איתנו, איתי, הוא מצא את הדרך, מצא את המילים לשאול את השאלות, להתייעץ, לשוחח, ואז היה צץ ועולה שוב הקשר המיוחד שהיה לנו, לו ולי מעצם היות לנו אחד את השני...

לא נלחמתי בו.

ביום יום , לא התעקשתי יותר מהרגיל...לעיתים ממש נתתי לו "ללכת" , נתנו לו את המרחב שלו...שדרש אותו מאיתנו...היו פעמים שביקשתי, היו פעמים שדרשתי ועמדתי על כך, אבל  השתדלתי להבין, לזכור את הגיל הלא פשוט הזה (שבמידה מסויימת אני חווה אותו שוב...).

אבל חלק גדול מהזמן התהלכתי עם תחושה קשה של כישלון, שלי, של אכזבה, משהו שהתפספס ביננו, בינו לביני ובינו לבין שאר המשפחה, של משהו שאבד אולי לבלי שוב...

ובצורה חבויה, עלה וגדל בי גם הכעס. עליו...

והכעס הזה לא נתן לי לחוות את ההתרגשות, את הכאב, את הצער, הפחד על גיוסו...הכעס הזה, יחד עם החרדות שחבויים בתוכי מנעו ממני את היכולת לשתף את ג. בעלי בתחושות שלי, כי איך אני יכולה לכעוס על הבן יקיר לי הבכור, שמתגייס בעוד ימים ? איך אני יכולה לומר את זה בקול רם? הרי אני לעצמי לא יכולתי להודות בזה...

אז לא הרגשתי דבר...

והיום בפגישה אצל ע. באותו שטח נייטרלי שבו אפשר לומר הכל, או כמעט הכל, זה יצא ופרץ ממני...

עם הרבה בכי...

וככל שדיברתי על זה, ועל העבר ומה היה ומה השתנה ביננו ועד כמה זה כואב לי , הרגשתי שאני מתנקה מבפנים...מתנקה מהכעס ומתפנה לי מקום לתחושות האחרות...ויכולה לשתף...

וכשחזרתי הביתה, עצרתי בקניון ליד הבית, ויכולתי  סוף סוף לקנות  את הדברים לתיבת ההפתעות שהכנתי לו ליום הגיוס, שימצא אותה בבסיס (רעיון מצויין של התל אביבית היקרה), וכשהמוכר בחנות נתן לי במתנה את מחזיק המפתחות עם ספר תהילים שאשים לו בתיבה, עמדו לי דמעות בעיניים...

הייתי צריכה להוציא את זה מתוכי, כדי שאוכל לכתוב לו, לי, את הפוסט של מחר...

כאדם פתוח, ספונטני, מוכן לכל שינוי, , זורם...

ואז, לעיתים מספיקה מילה אחת קטנה כמו :"נדבר", להחזיר אותך, עם השמיעה הסלקטיבית שלך ששומעת מה שהיא מחליטה לשמוע ולהעמיס על מילים שנאמרות, אחורנית, לתחושות ומקומות שחשבת שכבר יצאת מהם...שכבר לא תחזרי אליהם לעולם...

ומגלה שלא  כך...

שעדיין יש בך פחד...

שאת מפחדת לאבד דברים שכל כך טוב לך איתם, שהשגת לאחר חיפושים רבים והתחבטויות לא קלות...

את לא רגילה שדברים מתגשמים לך, וכשזה קורה, את בודקת מחדש את האמונות שלך ולמעשה מאשררת את הפחד הקדום והעמוק ביותר שלך: שיעזבו אותך...

והעזיבה היא, הרי , שלך את עצמך...

שאת מרימה מיד חומות הגנה שכבר החלו להתפורר מחוסר שימוש...

שאת מסוגלת להריץ סרטים שכבר יצאו אפילו מספריות הווידאו הכי עלובות...

שברגע שאת מרשה לעצמך להעמיק את הקשר, ריגשית,  להכנס אליו יותר ולהיחשף,  את מיד נכנסת לפאניקה...

כאילו תוחמת לעצמך את גבולות ההנאה המותרת לך...

שאת עדיין מתבלבלת לעיתים בין מצב של נתינת יתר, בו את לא מאפשרת לעצמך להיות הכי אמיתית שיכולה, וחוסמת את עצמך מהפחד, לבין לפרגן, להיות שם, להביע רגש, לתמוך...

שישנם עדיין שינויים שמפחידים אותך, שינויים בתחומים שבהם עדיין לא טיפלת, כי השינוי עצמו הרי נכפה עלייך מתוכך ולא את החלטת מה ישתנה ומה ישאר כפי שהיה...וישנם עוד דברים רבים בתוכך שעלייך לעבוד עליהם, להרפות מהם , להיות נאמנה לעצמך ואז חופשיה יותר ופחות חוששת...

ושעדיין לעיתים, את נצרכת לפרוק תחושות מציקות ומעיקות בקניה סוחפת של שתי חולצות סריג בצבעי טורקיז וירוק רעל, למשל , כמו שעשית אתמול אחר הצהריים....

פסיפלורה...

מנסה להסוות את עצמה...

קליפה חומה ומקומטת לגמרי מסתירה בתוכה פרי הכי בשל ועסיסי שאפשר...

חותכת לחצי בזהירות, שהמיץ לא ינזול ויצא מתוך הפרי...

העסיסיות פורצת ממנו בבת אחת, לוקחת כל חצי גביע של פרי, ושואבת אותו ישירות לתוך פי, מתענגת על הטעם מתוק עם טיפת חמיצות שובבה, הגרעינים השחורים מתפצפצים בתוך הפה נותנים את המרקם הגס משהו לתחושה...

מרגישה חלק ממיץ הפרי נוזל על הסנטר עם היד אוספת אותו ומלקקת את שאריות המיץ ממנה...

נגמר...מהר מדי...

לוקחת עוד אחד...

אוכל של ידיים...של תחושה...

אוכל של רוטב,  של עסיסיות ניגרת, מסוג אחר...

שטובלים את האצבעות ברוטב ומלקקים אותו מעליהם... 

של חוסר בושה לאכול עם כל החושים, מול אנשים, מול קהל...

של היכולת לתת לעצמך לחוש את מגוון הטעמים והמרקמים שבו...

של התענגות עליו...

של חושניות...

האוכל תופס אצלי את המקום הנכון לו...

כבר מזמן לא כפיצוי על חסך וחסר...

היום אוכל הוא התענגות על הטעם, הריח, המרקם...

הוא חושניות...

הוא תשוקה...

הוא שחרור...

(ואיך הכותרת כטיזר לקריאה...?  פמה רודפת אחרי הרייטינג...?)

את נראית דווקא יפה מאוד לאישה מבוגרת, וגם רזה,  אמר לי  א. הבן יקיר לי הצעיר בנסיונות השכנוע שלו לעשות פרסינג בשפה (בפה)...

ואני גם אוהב אותך...

כן, זאת בהחלט המכה האחרונה שיכולה להכריע בעד הפירסינג, הרי אמא שלו, יצור רגשני עד כדי גועל נפש פשוט מחכה ימים ולילות לשמוע את המילים האלה מבנה מחמל נפשה...

(ובנתיים, לאחר שעות של נסיונות שכנוע, החליט לדחות את הפרסינג לזמן נוח יותר לדעתו, שלא יגיע לעולם, לדעתי...)

קרציה,

זה הכינוי שלי בפיו של ג. מחמל נפשי הבכור...

איתרע מזלו ונפלה עליו אמא שהדרך היחידה שהיא יודעת להראות את אהבתה , נוסף למילים, היא במגע, בליטוף, חיבוק , נשיקה...

די אמא, תפסיקי להיות קרציה, אמר לי הבכור כשישבנו, ביום חמישי האחרון, על סנדביץ' פרגית ואבוקדו חם באספרסו בר בעירנו השוקקת (מומלץ מאוד, דרך אגב), מנהלים שיחה קצת מגומגמת על הגיוס, חששות, מחשבות...

קצת שתיקות פה ושם, חיוכים נבוכים, פנים זעופות כשהשאלות הופכות אישיות וחודרות מדי עבורו וידיעה שזאת פעם אחרונה שנשב כך, אמא ובן בכור, שעובר ממצב של נער בוגר, לגבר...

והיום, כשישבנו בדיקסי, בארוחה לכבוד הגיוס הקרב ובא שלו (יום רביעי אבל מי סופר...)

דיברתי קצת על הימים הרחוקים ההם, כשנולד וכשהיינו לבד רוב הזמן, וראיתי, למרות שאם אשאל אותו על זה הוא בוודאי יכחיש, דמעה קטנה בזווית העין שלו...

הוא שאמרתי, ילדים, זה שמחה...

(ואל דאגה, פוסט היסטרי וסוחט דמעות לקראת הגיוס שלו נמצא בכתובים, ויעלה בזמן הנכון...)

שמש הכי צהובה בשמיים.

כחול של השמים.

כחול של המים...

רעש הגלים המתנפצים אל מה שהיה פעם, מזמן, הרציף של הנמל הגדול בא"י, נמל תל אביב...

חצר גדולה, מרופדת אבני שיש חשופות גדולות, גסות , כאילו שלא שוייפו...

שמשיות בד גדולות מפזרות צל פה ושם...

ארוחת בוקר של שמפניה ומיץ תפוזים, לחמניות אפויות במקום שהקרום שלהם חומחום

ומתפצפץ בפה...

כמה עוגיות של בוקר, "דניש" שהחמאה שבתוכם מלטפת את הפה...

בריוש מתקתק שמתחנן למרוח עליו מהחמאה שמונחת בצד וריבת תות השדה האדמדמה המנצנצת בשמש...

פרנץ' טוסט,

eggs & bacon,

סלט של עלים ירוקים, עגבניות שרי, וויניגרט הדרים...

קפה הפוך...

מקום יפה, מקום של "אנשים יפים", כאלה ששפר עליהם מזלם...

גם כמה סלבריטאים נמצאים פה ושם...

מקום של אכילה איטית, של נחת, של שיחה תוך האזנה לרחש הגלים ומבט במפרשיות השטות במרחק...

גם של שתיקות...מחשבות...חלומות...

ורק כשיצאנו, וראיתי את מנקה הרחוב שאסף ליכלוך שנזרק מעוברי אורח ומהמסעדות, נזכרתי שוב, שלא כולם יכולים להרשות לעצמם ולהודות על היכולת שלי ועל מזלי ששפר עלי, שאני כן יכולה...

ובדרך חזרה, עצרנו במין חנות/מחסן צדדי על כביש ראשי וסואן וקנינו פירות  יפים שהשמש נישקה אותם ומילאה אותם באור,  והמים מילאו אותם במתיקות ועסיסיות , כאילו רצינו להכניס אותם, לאגור אותם  לתוכנו...

שבת שלום חברים יקרים...

אם בטוחים ומאמינים בדרך ובמה שעושים

זה לא הופך את זה

לקל

ולא מונע רגעים של

הרהורים

של ספקות

של התחבטויות

ושל

עצב...

"גילית את הקווים המאניים-דפרסיים באישיותך אבל גם את הידיעה הברורה שאת לא יוצאת מדעתך ולא מאבדת את שפיותך ומתפרקת לחלקים...".

"נתת לעצמך את האפשרות לערסל ולהתערסל בעצמך...".

"נתת (נותנת) לעצמך את האפשרות לחוות טיפול לא קונבנציונלי בעצמך, משהו שונה ממה שעברת באופן פרטני וממה שאת עוברת עכשיו, בטיפול הזוגי, משהו שמאוד עוזר לך ומוביל אותך הלאה בהמשך הדרך , התהליך שאת במהלכו...".

"את מרשה לעצמך לנסות ולגעת ב"אין" כדי להבין את ה"יש" שבחייך..." (אתה לא מתאר לעצמך עד כמה ...).

מנסים להבין יחד עם ע. המטפל , את הסיבות לרצוני לסיים את הטיפול...

בכיתי כמו שלא בכיתי מזמן בטיפול היום ויצאתי מותשת כאילו עבר עלי מכבש...

תה תפוזים עם סוכר חום ודבש, לסיים את הפרוייקט (שלא היה קיים בכלל ללא עזרתה שלא תסולא בפז של צמח בר) , ולישון...

היום הולכת לישון מוקדם...

וזאת הבטחה!!