ארז ג. הבןזוג את מזוודתו ונסע לארצות הים,

והפעם לארץ ים קרובה , יחסית, קצת יותר,

בריטניה שמה

ולונדון בירתה.

ובלונדון המעטירה יש טורניר חג מולד,

דהיינו משחקי כדורגל מיוחדים לחג שבו כולם יושבים באיצטדיונים פתוחים

וקופאים מקור בין גול אחד למשנהו.

ואמנם הסיבה העיקרית היא הכדורגל אבל לא נקפח, את הנעליים הלונדוניות שיחשבו

חלילה, שאין ליבי איתן וגם שם נשלחו הוראות ספציפיות והפעם רק

לנעל אחת בלבד שמשום מה אי אפשר למצוא אותה

בארה"ב הגדולה ורק באירופה, כך נמסר לג. הבןזוג, היא נמצאת.

וכך נסגר ונחתם לו חודש יום ההולדת שצויין ונחגג כהלכתו לאורך ימים רבים

עם

פרחים,

איחולים,

מתנות,

אהבה,

וחיבוקים

והרבה אוכל...

כאן , ביערות הכרמל

וביום כיף באילת שלשם חטפו אותי בהפתעה שלוש   חברות  טובות ,

 ושם הרשאנו לעצמנו לשחרר מעצורים ולפטפט ולצחוק עד כי אנשים הסתכלו עלינו בגבות מורמות והבעה נוזפת...

ולא יכולתי לבקש לעצמי ציון יום הולדת טוב יותר.

שבת שלום חברים יקרים, עם האנשים שאתם הכי אוהבים אפילו אם הם פשוט, אתם...

קשה שלא להיות פיוטית ביערות הכרמל.

אחוזת יערות הכרמל, כמו שהם מקפידים לקרוא למקום.

טוב שלא קראו לה חוות יערות הכרמל, זה היה מחבר אותי יופי עם החווה שלי בפייסבוק (שלום, שמי פמה ואני מכורה).

אבל זאת אחוזה וככזאת היא בהחלט מאפשרת להרגיש פיוטי בכל רגע נתון.

אפילו המחשב נמצא בחדר פיוטי שמזכיר חדר באחוזה אנגלית.

אחוזה, אמרנו?

והנוף, אוי הנוף...

נשפך כולו מתוך כל חלון אפשרי.

שילוב מושלם של

ירוק (יער)

כחול (שמים)

וירקרק (ים)

והאפור של העננים , הרוח והגשם,

יחד עם האש המפצפצת את העצים באח הגדולה שבלובי,

רק מוסיפים לפיוטיות האופפת את המקום.

והאוכל?

האוכל הוא שירה אחת גדול, כמו מקהלת מלאכים שמזמרת בכל ביס שנלקח ממנו וגורמת לכך שלא נרגיש במשך כל השהות שלנו כאן את התחושה המכרסמת הזאת שנקראת: רעב.

ולא שלא עובדים כאן. עובדים ואפילו מאוד.

לנוח.

לנוח , לנוח , לנוח.

ומסאז' קטן ואחר כך , מנוחה.

וזה בדיוק מה שאני הולכת לעשות עכשיו.

לנוח ליד הבריכה עם העיתונים והספר.

ואין הרבה זמן כי היום קצר ומלאכת המנוחה, מרובה...

שבת שלום חברים יקרים, עם הודיה על היכולת להיות בתוך הפיוט הזה...

מה זה אומר, חמישים?

50.

50.

מתאמנת לכתוב.

50.

ספרה חדשה במספר השנים.

50.

לא מרגישה

50.

מה זאת אומרת להרגיש,

50?

איך מרגישים,

50?

אני יודעת איך הרגשתי,

20 (בסדר),

אני יודעת איך הרגשתי

30 (סטנדרטי)

אני ממש זוכרת איך הרגשתי

40 (דכאוני),

אבל איך מרגישים

50?

אין לי מושג איך מרגישים

50,

אני רק יודעת שאני מרגישה

טוב.

מאוד.

אני מרגישה

אני

וכך טוב להרגיש בכל יום

בלי שום קשר לגיל כרנולוגי ובטח בלי קשר לגיל

50.

והמתנה שאני יכולה להעניק לעצמי היום היא היכולת

להרגיש

ולומר שוב,

תודה.

בעצם יכולתו של מטוס להתרומם בכל פעם באוויר

סוג של נס

אבל אני,  שלא מבינה בניסים ועוד פחות מבינה בפיסיקה,

מבינה גם מבינה בנעליים

והחשוב הוא שכל שש הזוגות

נחתו בשלום  לאחר נסיעה ארוכה מאולנדו דרך ניו יורק,

בארון הנעליים שלי ממתינות לעוד זוג אחד שיצטרף אליהם כנראה בסוף החודש, מלונדון.

וכך הופך להיות ארון הנעלים שלי לקוסמופוליטי לחלוטין

ואני רק מתארת לעצמי מה קורה שם

כשהן נשארות לבד

יחד עם

החתולים...

ומי שמסתכל בתמונה וקורא שוב את הפוסט בתשומת לב וחושב שיש כאן בעיה (חמש זוגות בלבד)  אציין שזוג אחד (זה עם הרצועה) הגיע גם בצבע חום והוא נשאר לשמור על הארון בזמן הצילומים שאת הקולאז' היפה שלהם עשתה 

 קוקסטה  האלופה.

אלו ימים של כניסה לישורת האחרונה, לימים האחרונים עם הקידומת 4 לפני החלפתה ל 5.

וכן, אני מתרגשת,

(ויהיה כמובן גם פוסט ).

שבת שלום חברים יקרים וחג אורים שמח ומלא אור וחיים...

מזוודה חצי ריקה נסעה לאורלנדו פלורידה,

מזוודה מלאה ב 6 זגות נעליים/מגפיים + עוד מזוודה שנקנתה שם

תחזור מאורלנדו.

בנסיעה השלישית לתערוכה באורלנדו יש לג, הבןזוג ולי הרגשה שהתערוכה היא רק התירוץ

להגיע שוב לאאוטלט השווה כל כך ולמלא את המזוודה.

בשנה שעברה הוא הביא לי תחתונים מוויקטוריה סיקרט.

לא ביקשתי אבל הוא טען שלא יכול היה לעמוד מול זה.

אם הייתם רואים אותם, גם אתם לא הייתם יכולים לעמוד מולם ופשוט הייתם בורחים כל עוד רוחכם בכם.

דבר כל כך נורא מזמן לא ראיתי.

חייכתי בתודה ובלי שירגיש העפתי אותם מהבית. לפח.

הפעם, הייתי מוכנה.

בדקתי חנויות,.

נכנסתי לאתרים,

הדפסתי דפים.

רשמתי עדיפויות.

נו, טוב, הכל בעדיפות ראשונה.

ושלחתי אותו לדרכו.

רוב המשימה בוצע עוד ביום הראשון ונעל נוספת נקנתה ביום השני.

את הנעל האחרונה ינסה למצוא בניו יורק או בלונדון, בסוף החודש (כן, כן, ג. הבןזוג הוא הנוסע המתמיד ממש).

וכך, יעשו את דרכם בחזרה ביום ראשון מזוודה מלאה עד להתפקע+ מזוודה אחת חדשה ושש זוגות נעליים שבאו מהחורף החמים של אורלנדו לחורף החמים של ישראל

וכך שני הצדדים יהיו שמחים וטובי לב.

וחוץ מזה, הייתי לבד לבד לבד כל השבוע.

אני והחתולים.

וזה היה פשוט כיף.

אולי כי בתוך תוכי אני יודעת שזה זמני.

שבת שלום חברים יקרים, עם נעליים, מגפיים וכל מה שאיתו הולכים...

כמו כל שנה , הפתיחה החגיגית של חודש יום ההולדת שלי,

דצמבר ,

והפעם הפתיחה חגיגית מתמיד כי חגיגות ה 50 מתקרבות והולכות

(חכו עוד קצת עם הברכות )

אני כל כך אוהבת את המילים של נתן אלתרמן.

אפשר לחוש דרכן ומתוכן את התחושות של ימים של חורף  מעורב בשמש חמימה ישראלית כל כך.

עיברית שמערסלת בתוך מילותיה תחושות של עצב ואופטימיות.

והמנגינה של משה ווילנסקי עם הביצוע של דפנה ארמוני ומזי כהן מחברות את כל זה

לכלל הרמוניה שלמה שתמיד מכווצת משהו בתוך

ליבי.

ריח ים ורוח סתיו
ומיץ של תפוחי זהב
ומין סגריר מתוק חמוץ
מושך מבית אלי חוץ
ללכת לכת ולנשום
אויר שקיעות כחול אדום
ללכת לכת ולנשום
אויר שקיעות כחול אדום.

אויר שקיעות, ניחוח דק,
הגשם זה עתה נפסק.
עלה ושוט והסתכל
עד מה יפה היא התבל.
עלה ושוט והסתכל
עד מה יפה היא התבל.

הפנסים חוורי פנים,
כחולות עיני העננים
ומשהו מוזר כזה
לוחץ דומם על החזה,
לוחץ, קורע ודורש,
הלב רוצה להתעטש.
לוחץ, קורע ודורש,
הלב רוצה להתעטש.

אויר שקיעות, ניחוח דק,
הגשם זה עתה נפסק.
עלה ושוט והסתכל
עד מה יפה היא התבל.
עלה ושוט והסתכל
עד מה יפה היא התבל.

דצמבר חודש מקוטר
ריחות תפוח ומטר,
אתה נותן כוחות גנוזים
להרוגי התמוזים,
אתה יודע להשיב
מעט אביב לתל אביב.
אתה יודע להשיב
מעט אביב לתל אביב.

אויר שקיעות, ניחוח דק,
הגשם זה עתה נפסק.
עלה ושוט והסתכל
עד מה יפה היא התבל.
עלה ושוט והסתכל
עד מה יפה היא התבל.

חודש טוב חברים יקרים, חודש שעבורי מפריד סופית את הסתיו ומהחורף ובסופו הימים מתחילים להתארך לקראת האביב...