אומרת לעיתים יותר משאפשר לומר

באלף

מילים.

היא מחרישת אוזניים

בעוצמתה

ומאותו המקום, הסגוּר והסוֹגר,

באה גם

חולשתה.

מסתובבות בי בערבוביה תחושות שונות.

ההלם עדיין ישנו (למרות שהפה כבר לא יבש והבחילה עברה סוף), אבל הכעס שמתוך הפגיעה מתחיל להרים את פניו.

לפעמים עולה תהייה , למרות שכבר לא באמת חשוב לי לדעת מדוע.

געגוע מתחיל לנבוט לו פה ושם כשאני נתקלת בדברים שמזכירים לי.

אבל

הכי הכי

הוא

העצב.

עלי, על מה שאבד.

אבל לא  רק.

מאובך

אופף אותי מאתמול,

מאפשר לי , דווקא מתוך האובך,

לראות את הדברים

בבהירותם הקריסטלית כמעט.

יום לא פשוט היה אתמול.

ימים לא פשוטים כנראה לפני.

צריכה להתמודד עם אמיתות שהוטחו למול עיני ללא מילים, ללמוד מהן,

ולהמשיך

הלאה.

לא בטוח שיצאו לי פוסטים ברורים בימים הללו.

הם אולי ידמו יותר קרעי למשפטים, מחשבות ותחושות שירשמו כסוג של טיוטות לדברים שיובנו בתוכי עם הזמן.

הכתיבה היא דרך ההתמודדות.

הבלוג הוא המבנה שעליו אני בונה את פיגומי הבניין הפנימי.

לאט.

לאט.

שבוע טוב החל.

חייב ויהיה.

(ולמען הסר ספק ודאגה, אין הדבר קשור לבית ולמשפחה).

במקום היחיד בו אני שואפת ודורשת מעצמי

שלמות,

אני נוכחת, בכל פעם מחדש,

בכשלוני.

בחומרה חסרת רחמים אני

מוכיחה, מלקה ומענישה את

עצמי על

חולשתי,

מקבלת אותה לכאורה,

ומתחילה את כל הריטאול

מחדש.

(וכתיבת הדברים, שחור על גבי בלוג, זה חלק מהנסיון לשבור את הריטואל)

(אני אשמח לתגובות.

ובניגוד לדרכי , לא בטוח שאענה עליהן.

תודה).

כדור פורח

ריחף לו לפני כחצי שעה מעל גני התערוכה

ונעלם.

בניין מעוגל קצוות מסתיר מאחוריו כדור שמש שוקע, צובע את השמיים בצבע נחושת

מוזהב.

כמו מסוממת אני מסתובבת היום , חשה את הסובב אותי נע באיטיות וגולשת לאיטי

מדקה

לדקה.

סוף יום.

סוף שבוע.

סוף.

ההתחלה היתה מבטיחה למדי.

צלחנו די יפה את פקקי סוף יום העבודה של העיר ללא הפסקה והדרך העולה לירושלים היתה פתוחה לפנינו לרווחה כשהפקק המובטח בגינות סחרוב התפוגג בדיוק לפני שהגענו.

את נפתולי הדרך בעיר הקודש  שכמעט כל כבישיה במרכזה פעורים לרווחה (מדברים שם על איזו רכבת קלה שתביא את האנשים בקלילות ובפקקים חדשים מכאן ולשם) עברנו די יפה והגענו למוזיאון ישראל כשאנחנו מוכנות ומזומנות למנה התרבותית של הערב.

בתוכנית היה :

התערוכה של סבא של טליק (תחושה של ארץ ישראל של פעם, מצויירת בעדינות ובקפידה של יד אומן).

יפן.

ושוב יפן.

יפן היא טרנד רציני במוזיאון.

ישנה תערוכה של יוצרים ישראלים שלא ביקרו מעולם בארץ פרח הדובדבן הצחור אבל יוצרים ברוח זאת, וישנה תערוכה של אומנות יפנית על כל זרמיה

עברנו בין התערוכות בנינוחות , מתעכבות על דברים המענינים אותנו, משוחחות , מחליפות חוויות ודעות ואז גילינו פתח של פינה חבויה במקצת בצד, שבקלות יכולנו לפספס אותה, ושם, שם היה השוס הגדול.

שלט האזהרה הקטן שכניסה לחדר לא בישר את אשר חיכה לנו שם.

מיטב ציורי הארוטיקה היפנית בצבעים חיים לגמרי.

הדמויות לבושות קימונו מפוארים המופשלים באיזורים שבהם עסקינן כשהם מראים בצורה אנטומית לגמרי את התהליך המענג בו  הן שרויות .

כמו ילדות קטנות בחנות צעצועים (!?!) עברנו מתמונה לתמונה, מעבירות ביקורת (בונה, בטח בונה) וגם תהיות וקולות קינאה על גדלים ומבנים מסויימים נשמעו פה ושם.

בשלב מסוים קולות התפעלות שיצאו ממני היו רמים מדי היה השלב שבו הן שקלו, בינן לבין עצמן, האם לקבור את עצמן מבושה או לקבור אותי. חיה.

את ההמשך, לאחר שיצאנו  עייפות אך , הממ...מרוצות ומחוייכות אני זוכרת, משם מה, קצת פחות.

(מזל שהיא שמרה על צלילות מחשבתית רבה יותר)

מישהו יודע על כרטיס מוזל ליפן?

הדובדבן שבקצפת שעל עוגת השוקולד השחומה, הגבוהה והאווירירת שהיה יום האתמול,

היה הסיור בירושלים.

תרבות  (וסקס! ).

אוכל.

וחברה נהדרת.

חגיגת יום הולדת חודשיים אָחרֵי ,רק מעצימה ומאריכה את ההנאה.

מה צריך יותר?

שום דבר.

אני מסופקת.

תודה.

(הסיפור המלא, כאן).

כמו בימים הטובים לפני שלוש שנים, עם הזינוקים הקיצוניים במצבי הרוח, רק שהיום הזינוקים הללו שונים ובאים ממקום שונה , ואני, מצד שני, מתייחסת ומקבלת אותם בטבעיות ואפילו נהנית מהם.

זה החל בעובדה שפטרו אותי מלהגיע לתערוכה וגם קיצרו לי את השהייה  שם מחר שהייתה אמורה להתמשך על פני כל היום.

מדוע מלכתחילה המחשבה על ההשתתפות בתערוכה  הציקה לי?

מה אמור היה להיות שם עבורי שכל כך הפריע לי עד כדי מצב רוח ירוד ולחץ פנימי שהתפרץ לו החוצה בכיוונים שונים?

אין לי מושג.

על פניו הייתי אמורה לשמוח ולקפוץ על ההזדמנות לצאת קצת מהמשרד , להיות במקום עם אנשים רבים ושונים, לנצל את ההזדמנות לדבר איתם ותוך כדי "למכור" אותנו.

וכאן, אני חושבת , היתה הבעיה.

אני לא אשת מכירות טובה. אני לא אשת מכירות, נקודה.

אני יכולה לשוחח ואם עולה העניין בו אני עוסקת אז למשוך את הדובר אליו, אבל כשאני נמצאת בסיטואציה בה "המכירה" היא עצם העניין, אני נכנסת ללחץ בלתי הגיוני אפילו.

וזאת כנראה הסיבה שכל עניין ההשתתפות שלי בתערוכה לחץ לי בבטן ברמות שמזמן לא הרגשתי, עד כדי שיתוק כמעט.

הזמנה לקפה קצר ושיחה נתנה לי את זריקת המרץ הסופית שאותה הייתי צריכה כדי להמשיך את היום , והדובדבן היתה שיחת טלפון בלתי צפויה בעליל, שהיתה הפתעה נעימה והשאירה אותי מחוייכת נטו בלי להעלות עליה מטען של ציפיות ומאוויים שעבר עליהם הכלח והזמן.

וכל מה שנותר לי לאחר השאירו אותי לבד במשרד הוא לרקוד במסדרון ולחכות לכרכרה , לנוהגת בה ולחתולה, שתבוא לקחת אותי בסוף היום לבילוי הבנות השנתי והפעם בעיר הקודש.

אז שאני לא אהיה ב"היי"?

ומוצפת ויחד עם זאת מרוקנת לחלוטין בסופו של היום הזה עד שאני מסתובבת בתוך עצמי כמו אריה סגור בכלוב ולא מוצא לו מנוחה.

משהו שאב ממני את האנרגיות את כל האנרגיות כולן, ולא רק ממני .

כולנו יצאנו בסופו של יום העבודה מותשים וסחוטים לגמרי.

זה לא שהיה יום עמוס.

עומס ולחץ בעבודה לכשעצמם לא לא מתישים אותי, להפך. 

 אני מוצאת את עצמי פורחת בתוך עומס של עבודה ומטלות. מרגישה איך אני הופכת לחדה, ממוקדת ומכווננת מטרה באופן שלא קיים בי ביום יום.

זה היה מעבר לעומס רגיל.

כמו מישהו שכל הזמן נוגע בכתפייך ומזיז אותך, מוציא מהריכוז ודורש עוד ועוד ועוד תשומת לב עד לרגע שבו את פשוט צורחת את נשמתך.

ואצלי זה הגיע היום למצב בו מצאתי את עצמי בוכה מול המחשב כשפעולה מסויימת לא הצליחה לי, חסרת כוחות לחלוטין להרים את הטלפון לתמיכה ולפתור יחד איתם את הבעיה הפשוטה יחסית.

ואחר כך איבדתי את שארית עשתונותי ונבחתי, פשוטו כמשמעו, על הדוקטור כשקרא לי פעם אחת יותר מדי.

ומנקודה נמוכה זאת היום יכול היה רק להשתפר...

פמה שהולכת לתחוב את פניה בתוך פרוותם של סקא וכתם ולקבל מהם קצת אנרגיות מחזקות.

(ובעצם אני הרי יודעת שלתערוכה שמתחילה מחר ובימים הבאים יש מקום גדול למצב הרוח המדוכדך שבי.

 הייתי אמורה להינות מהאפשרות לצאת מהמשרד, להתערבב עם אנשים מעניינים  ושונים , לפתח שיחות קטנות ולמכור את עצמנו. ובמקום זה , ככל שהארוע מתקרב מצב רוחי מנמיך טוס ומשהו בתוכי צורח שאינו רוצה להיות שם...)

אנחנו נושאים איתנו במשך שנים דימוי מסויים, שנבנה בתוכנו מתוך מחשבה כיצד אנחנו רואים את עצמנו וכיצד האחרים רואים אותנו.

זה דימוי שיכול לתת לנו דחיפה לאורך חיינו או לעצור אותנו.

או שהוא פשוט שם.

לרוב אנחנו חיים איתו בלי לדעת באמת כיצד רואים/ראו אותנו בעבר.

לעיתים רחוקות מתמזל מזלנו , ובאופן מקרי ובלתי צפוי בא מישהו מעברנו ומספר לנו משהו על

עצמנו.

היא באה לפגישה במשרד.

נכנסה וחייכה חיוך שקט, קצת מבוייש.

זיהיתי אותה מיד. כאילו לא עברו 28 שנים מאותה התקופה בה שירתנו יחד בצבא.

שאלתי. ענתה.

בינגו.

אני לעומת זאת, נראית אחרת לגמרי מכפי שהכירו אותי אז והייתי צריכה לרענן מעט את זיכרונה.

היא התרגשה. התיישבה ופתאום הפגישה לא היתה דחופה לה כל כך.

את יודעת, שאת אחראית על הקריירה הצבאית  שלי אז , אמרה.

ואז, כשהיא פונה לאחרים במשרד שבאו לראות על מה ההתרגשות הגדולה, הוסיפה ואמרה : היא היתה הכי הכי.

הכי הכי.

ולרגע הסתכלתי סביבי ולא הבנתי על מי היא מדברת בכלל...

                                                               ***

שלָט החניה הוותיק שלי מזייף כבר שבועות רבים.

ניסיתי להחליף את הסוללות אבל החדשות קטנות מהוותיקות ואינן נכנסות בדיוק למקום הנכון להן כדי שיכולו להעטיר עליו מכוחן והוא יחזור לעבוד ולפתוח לי השער בלי שאצטרך לנסות ולומר "סומסום הפתח!".

ברור היה לי שצריך להחליף את השלט.

ברור גם היה לי שאני אדחה את זה ככל שאוכל (אחרת שמי אינו פמה כמובן).

וכך התנהלנו לנו ימים רבים עד היום בערב.

עמדתי מול השער, שלחתי את ידי למקום הקבוע לאותו ריבוע שחור ו...

אין.

נאדה.

שום כלום.

נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.

יצאתי החוצה, ירדתי על בירכי , חיפשתי מתחת לכיסא הנהג, בכיסא שליד.

אין.

התפוגג לו באוויר כאילו לא היה שם בכלל (מה שמעלה את השאלה איך יצאתי הבוקר מהחנייה...).

התקשרתי לג.

עכשיו יש לי שלט חדש, מדוגם ופותח שערים בכוח המחשבה בלבד...