אני עם דמעות בעיניים כבר כמה שעות. מידי פעם הן גם מטפטפות טפטוף מקומי יציב למדי, מידי פעם אני מצליחה לעצור אותן. אין ספק שמחר אני אקום עם עפעפיים נפוחים וכאב ראש. וכניראה שגם עם התחושה הזו שאני מסתובבת איתה כבר כמה ימים או אפילו יותר של "לא 'צה". אני רוצה למשוך בכתפיים כמו הילדים הקטנים ולהתעלם מכולם. אני רוצה להפסיק... הכל. להפסיק לנסות, ולדחות, ולכוון, ולעזור ולהילחם בשביל. אני רוצה להפסיק לדפוק חשבון ולעשות מה שצריך. אני שונאת את המילה הזו "צריך". צריך זה רק בעבודה ואפילו בהר יודעים להשכיל ולא להשתמש בה איתי. אני רוצה כוחות וריכוז כדי לעשות בשבילי, רק בשבילי. וחברים שדוחפים ומנסים בשבילי שביב ממה שאני עושה לאחרונה בשבילם. אני רוצה לבכות פחות. אני בכלל לא רוצה לבכות יותר בגלל חברים. זה לא נראה לי הגיוני. אני רוצה לברוח מהכל. אני רוצה חיים חדשים. אפשר להקטין בשקל תשעים? אני מוכנה לשלם אפילו יותר.

לאחרונה זה מתאים פה לצטט שורות משירים, אז הנה (ובאיחור לא אופנתי כהרגלי) שלוש שמתארות לא רע את המצב כרגע:

- אחד כמוני לא יגור פה, עדיף לגור במלונה

- כשהכרתי אותך חשבתי לרגע שהכרתי חבר

- דון קישוט אתה צריך לנוח, יש כל כך הרבה תחנות רוח. אתה לא תספיק אתה לא תספיק...

אוף ועוד אוף

רק הכשכוש עושה לי טוב לאחרונה ואתמול נראה שהשלמתי את הקניית ההרגל (מחדש) של לישון איתי. זה הדבר שהעלה לי חיוך ביום הארוך והמתיש הזה שהיה אמור להיות יום טוב ונגמר יום רע כל כך רע.

ואולי גם

- עכשיו אני כי ההוא הלך