אני שונאת את המשחק ומאוהבת בפנסייה וחושבת שאולי רצוי שלא ארבה על זה מילים, כי באמת מישהו עוד עלול להתקל פה במקום הזה פעם ולהבין מי אני ועל מה באמת משלמים לי; לא שאני לא עושה את מה שאני טוענת שאני עושה (ועליו משלמים לי בעצם), זה רק כמה זמן ושאר הזמן והמבין יבין.

---

היום לקראת חנוכה וחנוכת הבית ובכלל לאות סיום הקפאון הכללי קידמתי מגוון פרויקטי עיצוב (ועוד) לביתנו הכבר לא כל כך חדש (אבל עדיין בכלזאת חדש. מי אמר פיצול אישיות ולא קיבל?). מצאתי מישהו לקיר מראות שאני רוצה וקיבלתי המון מידע וטלפון שבו אזמין ברגע שאסגור את כל הקצוות (מחר? בראשון? בקרוב!). קניתי שעם לחדר עבודה (הרבה הרבה שעם) ודבק עבורו והגעתי לחנות חומרי בניין אחרי שהיא נסגרה ולכן אין בידי פלס ואני לא אדביק אותו בסופש הזה (אלא אם אצליח לגרור את הכשכוש לשם מחר על הבוקר). הייתי במפעל, ביקור שאני (והפחדים שלי) דוחים כבר כמעט חצי שנה. לא היה בדיוק מה שרציתי (למה שדברים יהיו פשוטים ואם אני הצלחתי להגיע הכל יחכה לי על מגש? באמת נו, יחידות המכירה שלהם הן מגשים). הם היו מקסימים והצליחו למצוא לי פשרה שעוד לא ברור עד כמה תתפקד היטב ולכן קיבלתי 3 דוגמאות מתנה (במקום לקנות מגש), אבל מצברוחי הפזרני והטוב לא עצר אותי וכך קניתי בסופו של דבר מגש אחר. הפרויקט ממש בתנועה ואני נרגשת.

בשיא חוצפתי ולמרות משך הזמן (הממושך) שכל זה דרש ממני הרשתי לעצמי גם לעבור בסופר ולקנות השלמות לשבת (השלמות כי אמש הכשכוש ואני עשינו קנייה נאה אצל הירקן שלנו והבית מופת בריאות, אנטי פסטי וסלטים שכבר הכנתי). כשהגעתי לכאן לא חיכו לי שריפות מיוחדות לכבות. הקטע של לא לדבר עם אפחד ממש עובד לי בינתיים. רוצה לומר לא הייתי כל כך מאושרת מזמן ויודעת שבעוד 5 דקות עלול להגיע המשהו הזה שיגרום לי להרגיש שוב כמו השיר של U2 שחלקים ממנו הדבקתי בפתיח. אני חושבת שמצאתי מחדש את האופטימיות שלי, עכשיו רק נשאר למצוא את הניצחיות שלה ואני מסודרת.