| |
אנחנו בכיור ואנחנו נשארים בכיור |
כינוי:
פּט מין: נקבה Google:
תמונה
מצב רוח כרגע: 
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הוסף מסר | 1/2009
אופיטימיות קוסמית
איכשהו חלחלה אצלי ההבנה שאם אני לא אכתב כל הפוסטים התיאורטים שלי, הם לא
יכתבו מעצמם... ובכל זאת נראה לי שכל מה שיצא פה זה מין עדכון מצב.
השבוע הגשתי שוב את הדו"ח השנתי האמריקאי על תפקודי הילד (העובד) המפגר. גם השנה, כמו בשנה שעברה
אני מאמינה שזו הפעם האחרונה בהחלט והוא לא ישנה כלום. השנה גם דחו
בונוסים והעלאות בחצי שנה, שבסופה אני מריחה דחיה נוספת. לפחות הם קיצרו
אותו משמעותית.
השבוע גם פרשתי מהמשחק. בהתאם, רכשתי שני משחקים של ג'ון ויק
- את Cat ואת Houses of the Blooded (שניהם כ-PDF); ואף הדפסתי לי את
שניהם בהר. בשלישי נפלה עליי אופטימיות קוסמית בעודי מדפיסה את השני (מעל
400 עמ') ובעודי מקשקשת עם הנתנייתית (ומחכה למדפסת) הבנתי שבכל מקרה יהיה
טוב - או שיסגרו סופסוף את הצוות ויפטרו אותי ואז יכריחו אותי למצוא תפקיד
יותר מאתגר ומעניין ועם אנשים נעימים יותר, או שיעבירו אותי ל-product
לבקשתי בטופס השנתי המהולל (לא ממש צפוי) ואז אולי יהיה יותר מאתגר כבר
כאן, או שלא הראשון ולא השני ואז אמשיך לבלות ימים בשמש עם הכשכוש מהבית.
זה הכל הרי עניין של תפיסה. במסגרת האופטימיות הגורפת והמפחידה הזו החלטתי
(ויישמתי) לשלוח פרחים בשישי לאירוע משפחתי ולשבור שתיקה של מעל ארבעה חודשים. תגובה לא איחרה לבוא (במייל) והיתה מאד מאכזבת, אבל אם להיות כנה שום תגובה לא היתה מרצה או משמחת אותי.
חוצמזה בייתי נקי ומאד מבושל (כולל אוכל מגוון במקרר ובמקפיא ובמחבת
משתכשכים להם עכשיו יחדיו עגבניות עם מעט בצל ושום, פלפל, ירקות תבלין
טריים ותבלינים אחרים מחכים לביצה ולכך שאקרא להם שקשוקה ואף אוכל אותם),
ועם פרחים טריים (כלניות נפלאות שאני מחדשת מזה כמעט חודש ברציפות ונהנת
מהן מאד). ממש גאווה לכל אם פולנייה.
אתמול נסעתי עם מתושלח והמורישה להסתובב לנו בשוק הפשפשים ולנגב חומוס
יפואי. כשעברנו ברוטשילד המורישה שאלה אותי אם אני מתגעגעת, ולקח לי זמן
להחליט, להבין ולהשיב שלא. אני באמת לא מתגעגעת. יש דברים שחסרים לי מאד,
אבל אני אוהבת ושמחה בכאן.
הייתי מאמינה לכל האופטימיות והניקיון והמופת הכללי הזה אם רק הייתי ישנה
לילה אחד שלם מאז יום שני. אני לא לגמרי בטוחה מה טורד את מנוחתי (חוץ
מהרעבה שמעירה אותי בנאמנות כל יום לפנות בוקר), אבל אני חולמת חלומות
ביעותים מוזרים במיוחד.
אומרים שיהיה טוב, הנה, אפילו אני אמרתי לפני רגע
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
