היינו מאושרים יחד
כמו שניים על פלקט שמפרסמים משהו
שלא יהיה שלהם לעולם.
ועל שלטים ברחוב היו כיוונים
ושמות מקומות ומספרים רבים,
ולא לב אחד פועם אדום.

ואל תאמר, יהיה אשר יהיה
ואל תאמר, מה שהיה כלא היה,
האמן לחלומות, האמן לבתים העזובים,
האמן לגרוטאות, הקשב לעברם המפואר
האמן לשעווה על השולחן,

שהיתה נר, שהיה חלת דבש

וְאַל תֹּאמַר, אֶהֱיֶה אֲשֶׁר הָיִיתִי

כִּי לֹא תִּהְיֶה אֲשֶׁר הָיִיתָ, וְאַל תִּשְׁכַּח

שֶׁגַּם פַּרְדֵּס אָפֵל נוֹתֵן פְּרָחִים לְבָנִים

וְאַל תִּשְׁכַּח אוֹתִי.

(יהודה עמיחי)

בסוף הלכתי לעשות סדר עם חבל ומשפחתו הלא כל כך מצומצמת. נהנתי. אולי אספר על זה מאוחר יותר. עכשיו, בטיול עם כשכוש, הזזתי את הנסיך ושמעתי מישהו ברדיו מנתח את "הגננים היום עצובים" של לאה גולדברג וזה מיד החזיר אותי לשני שירים שלא יכולתי בלעדיהם בהתבגרות. אחד היה שלה (והתנוסס בחדרי ואולי פעם גם אותו אשים כאן) וזה השני. לא מעיד דבר על המצב הנוכחי.