אני יודעת ששמתי אסף אבידן בפוסט הקודם, אבל האמת שאני שומעת בלופ כבר יומיים שיר של רגינה ספקטור. הוא (היא?) לקח אותי היום לקרוא את סוף 2005 שלי. פתאום הבנתי שכבר כמעט ארבע שנים שאנחנו לא ביחד. אני פחות סמרטוט שם ממה שזכרתי, או שאולי לא הצלחתי להעביר את המצב היטב במילים, כי סמרטוט הייתי גם הייתי. חוצמזה שום דבר לא השתנה... גם שם אני מנקה ומבשלת, מקטרת על דיאטות (שאני צריכה לעשות), מטפלת בכשכוש וברעבה וכמובן מנהלת קשר עם איזון לא בריא עם חיפה ועם הרחוקה. למעשה עבדתי אז הרבה הרבה יותר שעות, אבל כבר הייתי בהר וכבר חשבתי אז שאני צריכה לעזוב. אני הרבה יותר יציבה (וצפויה, ולא משתנה) ממה שהייתי רוצה אולי לחשוב.

במסגרת רגינה והמצב, נזכרתי באחד מארוכי השיער (ואולי היפה שבהם) שהיה לי. מין קשר קצר ומאד לא בריא שלא החזיק לאורך זמן אי אז. הוא היה מהאנשים שהיו שוכחים לאכול ולא הבנתי את זה עד שלא ביליתי איתו שעות. היה בו איזה קסם שאיפשר לחיות שעות על קולה ואהבה; אבל הוא לא היה -my sweatest downfall, זה נגמר לפני ארבע שנים. אני עדיין לא מעכלת. א ר ב ע. וואו. אח"כ דיברתי עם המורישה (אנחנו מדברות לאחרונה שלוש פעמים ביום) והיא אמרה עליי שאני "נורא מפוקחת ורציונלית" והוסיפה ושאלה "למה אני לא ילדותית ואגואיסטית כמוה".. והזכירה לי שיחה קרובה מידי על אגואיזם ואגוצנטריות (בלי אף מילה על הדוניזם).

בשעות הערב המוקדמות שמתי פעמיי לקליי. מזמן נורא שלא ביקרתי. נראה שמאז שאנחנו גרות במרחק הליכה אנחנו מתראות אפילו פחות מבעבר. כמו (כמעט) תמיד אצל קליי היא מיד נצלה את ההזדמנות לפתות עוד אנשים לבקר (אבל פט פה, אתה לא בא?)... וכך ביקורי הקצר התארך לו עד מאד. האמת שהגיע מישהו שלא ראיתי לפי החישוב שלנו שנתיים וחצי. מסתבר שהוא הפסיק לעשן, אז כשכולנו עישנו, ניצלתי אותו לשחרר לי את הצוואר (הוא למד ואף התפרנס באיזשהו שלב ממסאז'ים, אני לא מפקירה את עצמי בידי כל אחד). וואו זה כאב. אני לא זוכרת שלצוואר שלי היתה כזו גמישות כבר חודשים. אני חייבת לפגוש אותו לסשן יותר ארוך. היה ביקור מאד מאד שמח. צחקתי כל כך הרבה שכמעט נפלתי מהכיסא באיזשהו שלב. ואפילו האכילו אותי (למרות שלא סיפרתי להם ששכחתי לאכול כל היום ואז כשגיליתי מה השעה החלטתי לקפוץ לביקורון ולאכול בבית אחריי).

                I loved you first