שכחתי כמה חוקים אפשר שיהיו בבית אחד. כלומר כנראה שלא ממש שכחתי, כי אצלי בבית, כשאורחים וחברים שכבר מזמן אינם ממש אורחים שואלים - מותר לעשות... (לשים רגליים על השולחן / הספה, לאכול X מהמקרר, להניח Y במקום בלתי צפוי) התשובה הקבועה שלי היא "מותר הכל". התשובה הזו מפתיעה אנשים. עכשיו שכל מה שהדחקתי עלה, הזיכרון שלי של למה אני עונה אותה ברור מתמיד.

מצבי ללא שינוי. אותה רמת נפיחות. אותה רמת תפקוד (שואפת לאפס). התקדמתי בזה שראיתי שני רופאים מומחים והם לא עודדו אותי כלל. יש לי מגוון הפניות לפזיותרפיה, לפעם, בעתיד לא ידוע, כשארגיש טוב מספיק כדי להגיע אליה. כשאהיה ב"שלב שניים בהחלמה".

בינתיים אני מידי פעם (באומץ) יוצאת לי להליכה הרגלית עד לשירותים ובחזרה (זו דירה ממוצעת פה, לא אחוזה בטקסס). זה לא מצחיק. ביום שלישי אחה"צ לא הצלחתי להגיע לשם (לא, לא נפלתי, קמתי מהספה ואחרי עמידה די ממושכת הבנתי שאין סיכוי שאצליח לשים את מלו משקלי על רגל שמאל). קשה לתאר כמה זה מתסכל. 

רוב הזמן אני מצליחה לשמור על מצברוח טוב ולצחוק על עצמי ועם הסביבה. מידי פעם יש לי רגעי שבירה (שניי רגעים גדולים עד עכשיו, כן שלישי אחה"צ היה אחד מהם). בפעם הראשונה שנשברתי ובכיתי אימי ממש פנתה אליי ברצינות ובטונים גוערים עם משפטים כמו "אסור לך להיכנס למרה שחורה", "את לא יכולה לרחם על עצמך" ועוד מגוון פנינים. חבל סיכם את האוירה היטב למחרת בטלפון כשאמר לי - it's my party and I'll cry if I want to.

כאילו שכל חוקי הבית מילדותי לא מספיקים מסתבר שהוריי גם נמנעים כיום מאויר נקי ("מי פתח את החלון?"), מסגירת דלתות (מה שמוביל להחשכת כל הבית לרמת קבר אחה"צ לשנ"צ ובלילה) ועוד מגוון טיקים כאלה ואחרים. הם משתעלים, מכחכחים, שומעים מוסיקה וטלוויזיה הרבה יותר מידי בקול. שוכחים מידי פעם לטייל עם הכשכוש. הם לא הולכים בבית כדי לדבר, הם צועקים בשיח חרשים בין החדרים. הם מתווכחים על הכל; וכשאני אומרת מתווכחים אני מתכוונת גם צועקים. 

כן. מטפלים בי יפה. אני מקבלת את רוב מה שאני מבקשת - מאימי אחרי מספר דקות בד"כ אחרי הבקשה הראשונה או כלל לא; מאבי (שאמר לי היום "אני אוהב לעשות דברים ולגמור איתם", הצלחתי לא להיחנק מצחוק) אחרי הפעם השלישית בממוצע. 

אני יודעת. אני אמורה להיות אסירת תודה. אני גם באמת מודה להם ושמחה שיש לי אותם ויש להם עדיין כוח להיות פה ולטפל בי. הצפי של הרופא הכי אופטימי עד כה היה שאצליח להתחיל ללכת באופן סביר, גם אם לא כבעבר בתוך חודש מהתאונה. קיים חשש יותר מסביר שעד אז נרצח מישהו את מישהי (אימי המועמדת הטובה ביותר לנצח ולחיות במשחק ההישרדות הזה). אני מתכננת את הבריחה שלי כבר ימים. בוחנת גבולות. חושבת על עוד ועוד חברים לסנג'ר. מקווה להגיע תל אביבה לפחות לסופש בחמישי (הרבה חפני התחזית האופטימית להליכה).

יותר מהכל חסר לי השקט שלי, אבל הרעבה לבד כבר ימים (חברים מבקרים אותה לתשומי ואוכל - אבל זה לא באמת מספיק). הכאב לא עוזב אותי לרגע. אחרי ניסוי אמיתי של כל הכדורים הפוטנציאליים (בוקר / צהרים / לילה / לפני אוכל / באמצע אוכל / אחרי אוכל) אני יכולה לומר בוודאות שהם לא עוזרים. לא שהם לא מעלימים את הכאב, הם אפילו לא מקהים אותו מעט.

אני רוצה הביתה. רוצה את המיטה שלי. רוצה אויר (איפושהו בבית) עם חימום במקביל (בחדר שבו אני נמצאת). רוצה רעבה וכשכוש במיטה. רוצה להצליח ללכת לפיפי בלי לחשב זוויות ועם ידיעה ברורה שמרגע שיצאתי לדרך אגיע למקום הנכסף. רוצה לבכות בלי להתנצל על זה.

בתה בתה, בוא!